סנפלינג כדי להציל עוף בסכנת הכחדה: "זה סיפור חיינו"

הצפר שהסתובב לפני כמה שבועות בנחל ג'ילבון שברמת הגולן התמקד בציפור רָחָם שדילגה על המצוק, ומייד עבר לבחון את רגליה מבעד למשקפת. הצצה קלה, והיה ברור לו שמדובר בפרותזה המפורסמת, ולכן מדובר בלא אחרת מאשר הרחם ברבה ג'יאלה.

הצפר הנרגש מיהר לצלם את הממצא ולשגר את התמונות אל אוהד הצופה, אקולוג עופות ברשות הטבע והגנים, ששיגר מצידו את החדשות בקבוצת ווטסאפ שבה חברים אורתופדים, מנתחים, קולגות ומעריצים. זאת היתה חותמת נוספת לכך שהניתוח הצליח ושהרחם חיה ודורסת.

הרחם, ממשפחת הנשריים, הוא בעל כנף שמתעופף באזורנו ונמצא בסכנת ההכחדה החמורה ביותר. אם בזמן קום המדינה דיברו ההערכות על כאלף זוגות רחמים, היום מדובר על 75 זוגות בלבד. כל רחם שנמצא מת בשטח מקרב אל קיצו מין שכבר נעלם מאזורים גדולים בעולם.

"כבר ירדנו ל־50 זוגות ועלינו ל־75", מעדכן אוהד הצופה. "היינו עם פחות מעשרה זוגות בגולן, בגליל ובכרמל, ועלינו שם ל־15. באופן יחסי, אוכלוסיית הרחמים בישראל היא מהטובות בעולם, למעט האי מנורקה ששייך לספרד, שבו המצב טוב. הבעיה היא שיש עלייה, ואז חוטפים מכה.

"שתבין, זוג רחמים קינן בגליל התחתון, ליד מנחמיה. זקני האזור לא זוכרים קינון דומה. אבל לצערנו, בשנה שעברה מצאנו את הנקבה מתה, צמוד לדיר בנחל יבנאל, והיה לה גוזל בקן. מה עשינו? בכל כמה ימים גלשנו בסנפלינג, הנחנו מזון בקן ועזרנו לרחם שנשאר לגדל לבד את הגוזל. אבל כמה שניסינו לעקוב, הרחם הזה נעלם בעונת הנדידה לפני שחצה את מצר באב אל־מנדב, בין תימן לג'יבוטי. הסיפור של ברבה ג'יאלה, שנפצעה וניצלה בניתוח, מסב לנו אושר, אבל אנחנו פוסט־טראומטיים ויודעים שנחטוף את הסטירה ממקום אחר. זה סיפור חיינו".

להתעקש על כל פרט

לפני שנה, ברמת הגולן, בוקר הציב מלכודת רגל לתנים שהתעללו בעדר שלו. המלכודת הוטמנה באישור, והיתה אמורה להימצא במעקב מצולם, כדי שאם אכן בעל החיים הערמומי יילכד - הוא לא יסבול, ויטופל באופן מיידי. אבל התן לא הגיע, ומי שנחתה במקומו היתה רחם חובבת פגרים, שנחשבת עוף סקרן במיוחד. הרחם בלעה את הפיתיון, דרכה על המלכודת ונתפסה. משום מה המצלמה במקום לא בישרה בזמן על הציפור השרויה במצוקה, ועד שהיא אותרה רגלה השמאלית סבלה מפציעה שרק הלכה והחמירה.

"הרחם נאספה על ידי אחד הפקחים שלנו למרפאת קק"ל באגמון החולה, קיבלה טיפול ראשוני, ומשם הגיעה לבית החולים לחיות בר בספארי", מספר ד"ר תומר ניסימיאן, וטרינר רשות הטבע והגנים. "כאן ראו שלא מדובר רק ברגל מרוסקת, אלא שיש חסימה של זרימת הדם, ונוצר מין נמק ברגל שלא אפשר את שרידותה".

רחם עם רגל אחת לא יכולה לשרוד בטבע. היא זקוקה ליציבות, אמורה לקרוע לעצמה את המזון, לדרוס, כשם המחייב של מינה. עם רגל אחת, שעליה ייפול כל משקל הגוף, היא כנראה תפתח במהרה פצעי לחץ שיביאו לסיום דרכה בשמיים ועל פני האדמה. 75 זוגות פחות אחד, זה נזק בלתי הפיך.

אוהד הצופה, אקולוג עופות ברשות הטבע והגנים: "סיפור הרחם שניצלה בניתוח מסב לנו אושר, אבל אנחנו פוסט־טראומטיים ויודעים שנחטוף את הסטירה ממקום אחר. הצלנו רחם שאמו מתה בגליל, אבל הוא נעלם לנו מהמעקב כשנדד בדרך לתימן"

בראש תחום העופות ברשות הטבע והגנים עומד כבר שנים אוהד הצופה, ש"טיפוס" הוא הגדרה שנולדה בשבילו. אמנם הוא לא שש לחשוף מה הוותק המדויק שלו, אבל כן מספר שאת גרעין הרבייה הראשון של נשרים הקים אי־אז בדצמבר 1988, ועד היום סימן לא פחות מ־1,600 נשרים ברחבי הארץ.

אנחנו נפגשים בשעת בוקר בשמורת הטבע "חי בר" שבכרמל, כשבארגז הטנדר שלו מונחים פגרים המיועדים כמזון לנשרים ולרחמים. אוהד מסביר שהוא לא רגיל לשבת ולקשקש עם עיתונאים, וכנראה היה מעדיף להתרכז בבעלי הכנף, המקורבים אליו.

כשמצאו את הרחם הפצועה ההיא בגולן, הצופה היה הגורם שהתעקש שיעשו הכל כדי להשאירה בחיים. "אם הצלחת להציל חסידה אחת מתוך חצי המיליון שעוברות אותנו בסתיו, אז תרומתך לאוכלוסייה העולמית היא אפסית, אבל ברחמים כמה כבר נותרו לנו?" הוא מסביר. "והיא פרט שכבר הכרנו. אנחנו יודעים שהיא בקעה בגמלא, סומנה כגוזל בקן ב־2019. בשבי היא לא היתה יכולה להישאר, כי רוב הסיכויים שהיתה מפתחת פצעי לחץ. אז כן, התעקשתי עליה".

חשש מפצעי לחץ

לבית החולים לחיות בר בספארי רמת גן מגיעים מדי שנה כ־6,000 פציינטים מכל רחבי הארץ. בעלי חיים דרוסים, מורעלים, מחושמלים. "אני יכול להגיד שהיו פה שנים שהשגנו 100% הצלחה בשיקום נשרים, שזה דבר נדיר", מתגאה פרופ' דודו אשחר, מנהל בית החולים. "זה ייחודי, מאחר שבטיפול בחיות בר ממוצע ההצלחה עומד על 40%-30%, כי הן מגיעות במצב גרוע. זה לא חתול או כלב שמישהו משגיח עליהם ביום־יום".

הרחם, שרוב פרטיו חיים בדרום הארץ, הוא אחיו הקטן של הנשר המקראי, המוכר לנו. משקלו נע בין 1.7 ל־2.3 ק"ג, בעוד הנשרים בארצנו מסוגלים להגיע ל־7.5 ק"ג. רחם יכול לחיות בשבי כ־40 שנה. בבגרותו יש לו מקור צהוב ונוצות לבנות, למעט נוצות התעופה, שהקצה שלהן שחור. רק בבדיקה מדוקדקת אפשר לקבוע אם מדובר בפרט זכר או נקבה, ובמקרה של הרחם פצועת הרגל היה מדובר בנקבה.

"תמיד עולה השאלה אם אנחנו עושים בשבילם את הדבר הנכון ואם אנחנו הוגנים כלפיהם", מסבירה ד"ר רותי שבירו, הווטרינרית בבית החולים לחיות בר, שריכזה את פרויקט הצלתה של הרחם הפצועה. "ידענו מראש שהיא עומדת לשהות בשבי זמן ממושך, ושזה ייצור עליה לחץ בלתי נתפס. ידענו שבמהלך ההליך ייתכן שנקבל החלטה להמית אותה, כי היתה אפשרות סבירה שאחרי חצי שנה בשבי, עם כל הניתוחים שהיא תעבור, יצוץ אצלה סיבוך ונוותר - שזה הדבר הנכון לעשות מבחינה רפואית. כלומר, נקלוט שעברנו את כל התהליך הארוך לחינם".

מצד אחד עלו קולות שקראו להמית, ומצד שני דיברו על אפשרות שטרם נוסתה בארץ ובעולם. ידוע רק על מקרה אחד של עוף שזכה לפרותזה קבועה לפני ששוחרר בחזרה אל הטבע. "אתה מכיר את קטועי הרגל מהמלחמה?" שואל פרופ' אשחר. "אז דמיין שבמקום פרותזה זמנית, שיושבת בסוג של מגף, משתילים בקצה העצם מין הברגה. השתל אמור להיקלט בהליך מדויק על המילימטר, ואחרי שהוא נקלט עוברים לשלב התאמת הפרותזה. מדובר בצוות עצום ובהשקעה מטורפת".

בין היתר, הצוות מנה את ד"ר מתן אור, וטרינר כירורג אורתופד המתמחה בבעלי חיים, ואת ד"ר דוד לניאדו, כירורג אורתופד מביה"ח הדסה עין כרם, המתמחה בכלל בבני אדם. לצידם פעלה קבוצה שהיתה אמונה על עיצוב הפרותזה במדפסת תלת־ממד. רוב אנשי הצוות עבדו בהתנדבות, כדי לצלוח את מימון הפרויקט היקר.

"קודם כל בא העיצוב הכללי", משחזרת ד"ר שבירו. "אחר כך עיצבו את חתיכת הטיטניום שנכנסה לעצם, והשתילו אותה בניתוח. נתנו לחיבור להתאחות במשך חודשיים, כדי שיהיה אפשר לחבר פרותזה חיצונית והרחם תוכל להניח את משקל גופה. ואז החלו בהכנת טיוטות והדפסות, במטרה לבחון מה הצורה הנכונה לפרותזה, מה אורכה ואיך תהיה זווית המפרק, כי היה מדובר בקטיעה גבוהה. עם הזמן הכינו פרותזה בהדפסה, באופן שניתן לשנות, ואז התאמנו אותה בכל פעם לפי מידת השימוש של הרחם ברגל. בסיום הכנו את הדגם הסופי".

באוקטובר 2025 נערך לרחם הניתוח הראשון, ואחריו היא עשתה "תרגילי פיזיותרפיה", כדי שתשתמש בפרותזה כמה שיותר ותחזיר לעצמה תכונות פיזיות שעם הזמן התנוונו. לשם כך עוצב תא האשפוז בבית החולים עם משטחים שונים שסייעו בתרגול. האוכל, למשל, הונח על כדור בוסו, שמשתמשים בו בתרגולי יוגה, כדי שהרחם תשיב לעצמה את כושר היציבות.

"כשהותאמה הפרותזה וראינו שהרחם יציבה ומחזיקה מעמד, החל בעצם שעון מתקתק, כי התפתח אצלה פצע לחץ ברגל השנייה", מספרת ד"ר שבירו. "ניסינו לקדם את ההליך כמה שיותר מהר, כי מראש הנחנו את כל הסיבוכים האפשריים, שאחד מהם - ואולי הגדול ביותר - היה החשש שהיא לא תסתדר מספיק טוב בשבי, לא תאכל ולא תשמר התנהגויות טבעיות, מה שלא יאפשר לנו להחזיק אותה בחיים זמן רב. אני מניחה שאם נצטרך לבצע את אותו הליך שוב, הוא יהיה הרבה יותר קצר".

ממגנים קווי מתח

בדרך כלל לא מעניקים בבית החולים שמות לבעלי החיים המאושפזים, והם מזוהים בעזרת מספרים ואותיות. אבל לרחם ששהתה באשפוז תקופה ארוכה והפכה לפרויקט דגל, ד"ר שבירו הצמידה את הכינוי "ברבה ג'יאלה" ("צהובת הזקן" באיטלקית).

ברבה ג'יאלה נלקחה בהתחלה ל"חי בר", שם תרגלה שוב את כנפיה ואת שרירי התעופה, ובסוף ינואר האחרון שוחררה לטבע עם משדר, כדי שיהיה אפשר לעקוב אחרי תנועותיה, מכיוון שעדיין סבלה מפצע לחץ מטריד.

"אמנם היא עדיין לא מקננת, אבל היא חיה ופעילה", אומר הצופה. "זה אושר אמיתי, אבל יש איתו גם הרבה סימני שאלה. האוכלוסייה לא נמדדת בכמה רחמים נמצאים כאן, אלא בכמה הם פרודוקטיביים. אנחנו חייבים לייצר פרטים שיפצו לפחות על אלה שמתו ממעשה ידי אדם. ברור שיש סכנה שהרחם ייכחד, לכן ברשות הטבע והגנים אין חשיבה רק על נשרים, אלא גם על רחמים. מתבצע מיגון של קווי מתח, ועמודים שרחמים התחשמלו מהם טופלו מיידית".

אוכלוסיית הרחמים בישראל ידעה לא מעט פגיעות בשנים האחרונות. עם כל הכבוד למבצע ההצלה ולסיפור הפרותזה המרשים, אוהד מספר על לא מעט מקרים עם סוף פחות טוב.

ד"ר רותי שבירו, וטרינרית בבית החולים לחיות בר: "החדרנו בניתוח טיטניום לעצם הפגועה, ואחרי חודשיים חיברנו פרותזה חיצונית שהרחם תוכל להניח עליה את משקל גופה. עם הזמן הכנו פרותזה קבועה בהדפסת תלת־ממד והתאמנו אותה לצרכים של הרחם

"לפני שנתיים היה זוג רחמים שקינן בנחל גלים, שנמצא מתחתינו בכרמל", הוא נזכר. "זה הזוג הראשון אי־פעם שבקע בגרעין רבייה, יליד שבי, וקינן בטבע. בשנה שעברה הנקבה חזרה מהנדידה והזכר לא, כנראה מת בדרך. במאי שנה שעברה, בכביש 40, מדרום לכלא נפחא, פקח מצא פגר של עז ולידו רחם מת, ועוד אחד גוסס. לגוסס הזריקו מייד אטרופין, כי הרעל שהוא נפגע ממנו דומה לגז עצבים. הוא התאושש, וכעבור כמה ימים שוחרר. התברר שהוא לא היה ישראלי, ונקודת הציון האחרונה שבה הוא נראה היתה בעיראק. הבעיה העיקרית שלהם היתה, ונשארה, ההרעלות".

הצופה אומר שרחמים הם "ליגה אחרת" לעומת נשרים כשזה מגיע לאיתור פגרים. כל פרה שמתמוטטת בשטח - לא עוברות שעות בודדות וכבר נוחת לידה רחם שמחכה למנת בשר טרייה. הבעיה היא שלא פעם מדובר בפרה שמתה מרעל או מתרופה וטרינרית, וזה מסוגל להרוג את הרחם.

"בנחל עמוד, אחד מבני הזוג הורעל שלוש פעמים בתוך עשר שנים. תבין את גודל הטירוף", אומר הצופה. "רחם ניצל מהרעלה, שוחרר לטבע, וכעבור כמה שנים הורעל שוב. בהיסטוריה של המדינה יש תיעודים של רחמים במזבלות של עתלית ורמת גן. הם אוכלי כל".

במשך יותר מחצי שנה בכל שנה, החל מחודש ספטמבר, הרחמים לא נמצאים בארץ ונודדים לארצות החמות. ניתן למצוא אותם בסודאן, בצ'אד, באתיופיה, בג'יבוטי, וחלקם יורדים לערב הסעודית ולתימן. אבל סקרים ומחקרים הוכיחו שהסכנות לשלומם אורבות דווקא במדינות שנחשבות מתפתחות, דוגמת ישראל.

"חיות בר, בשונה מחיות משק, הן אתלטיות מדהימות", מסביר פרופ' אשחר. "בחוץ, אם הן לא במאה אחוזי יכולת - הן לא יהיו מסוגלות לצוד, או שיהיו ניצודות בעצמן. ואז אין טעם בכל ההשקעה הגדולה שביצענו, כי חייהן יסתיימו בטבע בתוך כמה ימים. הצוות שלנו בבית החולים לחיות בר מתמחה בלשקם ולהעריך אם בעל החיים יידע להסתדר בחוץ".

ד"ר שבירו מספרת שבשנה האחרונה היא נתקלה ברחמים בכמות שלא הכירה בכל שנותיה כמטפלת. בזמן סיורנו היו שם שניים מאושפזים בטיפול: אחד בוגר, שהגיע מיער להבים שבדרום עם כנף שבורה, והשני - צעיר מהצפון שטרם ברורה הסיבה מדוע הוא לא מתפתח כראוי.

"הוא לא העלה במשקל, נשאר בגבולות הקילו וחצי, וגם נראה מאוד מדובלל ומסכן", מתאר ד"ר ניסימיאן. "עשינו לו כמה בדיקות ב'חי בר', לקחנו דם למעבדה, בדקנו אם יש עופרת בדם, דבר שלפעמים משפיע. כשלא מצאנו דבר, החלטנו לערוך בירור מעמיק בבית החולים - כמו שאם רופא המשפחה לא עוזר מתקדמים הלאה למומחה".

גם קיפודים מטופלים

ד"ר שבירו אומרת שכרגע אין בידיה חדשות לגבי העוף החלש. "הוא באמת רזה, וגם ירד במשקל. הבדיקה הגופנית שעבר היתה בסך הכל תקינה, וגם בדיקות הדם הראו שאין עופרת. צילומי הרנטגן הציגו הגדלה של הטחול, אבל זה יכול להיות מקרי או מוסבר בהרבה דברים אחרים. אנחנו כעת בשלב גיבוש תוכנית עבודה".

בינתיים החליטו להכניס את העוף הצעיר לתא אשפוז מרווח, שבו שוהה הרחם הבוגר הסובל משבר בכנף השמאלית. בבית החולים קיוו שאולי, במהלך שהותם יחד, המבוגר יעודד את הצעיר לאכול ויסייע לו להתחזק בדרך לשיבה אל הטבע.

"הם עופות מאוד עדינים", מסבירה ד"ר שבירו. "ההחלטה לשים אותם יחד באותו התא היא של המטפלים, שמכירים אותם היטב ומנסים לחבר ביניהם, ויש אחריהם מעקב מצולם כל הזמן".

גם אם לא יחלימו במאת האחוזים, יש סיכוי ששני הרחמים ימצאו עצמם בעתיד הקרוב בגרעין הרבייה ב"חי בר" שבכרמל, שם ישודכו לנקבה בעלת מום, וביחד ינסו להביא לעולם צאצאים בריאים שישוחררו לטבע כדי להגדיל את הקהילה בארץ ובעולם. זוג רחמים מביא לעולם בממוצע כגוזל אחד בשנה.

"כשפרטים מקננים נפגעים, זה פוגע בזוגות שהם מונוגמיים", מסביר הצופה. "לוקח זמן עד שהם מחליפים שותף. היו לנו מקרים של מפח נפש בשנים האחרונות, כי נאספו רחמים עם פגיעות שהוציאו אותם מהמשחק הזוגי. הבגרות המינית של רחם היא בגיל 6-5, ועד שמגיע פרט מחליף יכולות לעבור כמה שנים".

בכל מקרה, בישראל נעשה מאמץ עילאי להציל כל פרט באוכלוסיית הרחמים. כשהתברר, למשל, שברמת הגולן פועלת חוות המלטות בקר בסמיכות לטורבינות הרוח שם, עלה חשש גדול לשלומם של הרחמים, שנודעים כחובבי שליות. משטר הפעלת הטורבינות שונה כדי להגן עליהם מסכנת הלהבים, עד שלבסוף חוות ההמלטות הועברה כולה מהמקום.

ומה שלום ברבה ג'יאלה? היא עדיין נמצאת במעקב צמוד, שעד כה זוכה להצלחה גדולה, אבל שאגות שמחה אמיתיות יישמעו ב"חי בר" ובבית החולים בספארי אם בקן שלה תיראה בקרוב ביצה שתבשר על המשכיות.

"זאת הצלחה בכל מקרה", אומר ד"ר ניסימיאן. "אם היא תטיל ביצה - זה יאשר לנו שיש כדאיות לנסות שוב את ההליך שביצענו, במינים מאוד ספציפיים".

קצת קשה להאמין שבמדינה שמשקיעה מיליארדים באמצעי לחימה וחימוש נשמרת גם קופה קטנה להבטחת שרידותה של נקבת רחם נכה. "קבוצת ההשבות אל הטבע היא התרפיה שלי", מודה ד"ר שבירו. "אני יושבת לפעמים בערבים ומסתכלת על קיפודים שמשתחררים אחרי שטופלו בית החולים לחיות בר, וזה עושה לי טוב. זה מקום של נחמה שמזכיר לכולנו למה אנחנו כל כך מתעקשים".