"פחית של מחלות" נמכרת בבית מרקחת: איך זה קורה?

שבועת היפוקרטס היא שבועה רפואית, המיוחסת לרופא היווני הנחשב לאבי הרפואה המערבית. השבועה מגדירה את החובות המוסריות והמקצועיות המוטלות על כל מי שעוסק ברפואה, ומשמשת גם כיום בסיס לאתיקה הרפואית בת זמננו.

כחלק ממנה, המרפא אמור להצהיר כי טובת המטופל והגנה על שלומו תעמודנה תמיד בראש סדר עדיפויותיו. חשוב מכך, העיקרון המכונן הוא להימנע מגרימת נזק (ובלשון הלטינית: Primum non nocere).

אני מהרהר בשבועה הזו לא מעט מאז ביקור, לכאורה רגיל, בבית מרקחת שיוותר כאן באלמוניותו. בעודי עומד ומחכה לתורי, לא יכולתי להתעלם ממקרר עטוף כולו בלוגו אדום-כחול צעקני ומואר באור נגוהות, עמוס במשקאות אנרגיה ושאר משקאות קלים עתירי סוכר.

המקרר ניצב, כאילו היה חלק טבעי מנוף בית המרקחת, ליד מדפי התחבושות ושאר הצרכים הרפואיים. וראוי שתישאל השאלה: כיצד מוסד שכל ייעודו הוא ריפוי מצליח ליישב בין ההבטחה "לא להזיק" לבין מכירת מוצרים שאינם רפואיים בעליל, ושהיקף הנזק שהם גורמים לגופנו כבר אינן נתונה למחלוקת?

התמיהה הזו על פריצת גבולותיה של שבועת היפוקרטס מתחזקת לנוכח הגותו של הרמב"ם, מגדולי פוסקי ההלכה ביהדות, שהיה גם רופא נודע, ואשר תבע מאיתנו להרחיק את עצמנו מכל מזון שמזיק לגופנו.

בחיבורו "משנה תורה" (הלכות דעות, פרק ד') הוא מסביר כי בריאות הגוף היא חלק מהאמונה באל, וכי "צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג עצמו בדברים המברין והמחלימים". רוב המחלות, סובר הרמב"ם, הבאות עלינו הן תוצאה של מאכלים מזיקים או אכילה מוגזמת.

בניגוד לציווי המוסרי הטמון בפסיקותיו של הרמב"ם, יש להכיר בכך שהתשוקה למתוק אינה רק חולשת אופי שניתן בקלות להתגבר עליה בכוח הרצון והאמונה. זהו תכנות ביולוגי שמקורו בימים שבהם הסתמך המין האנושי להישרדותו על ליקוט, כלומר על מה שנקרה בדרכו.

ההיגיון לכך פשוט למדי: גלוקוז הוא הדלק העיקרי של המוח, ומי שהצליח, בעולם של מחסור כרוני בקלוריות, לספקו לגופו שרד טוב יותר והוריש את הנטייה הזו הלאה. בני אדם אינם תוצר מקרי של תאווה למתוק, אלא צאצאיהם של מי שהתאווה הזאת אפשרה להם לשרוד.

הבעיה היא שהעולם שבו אנו חיים שונה תכלית שינוי מהעולם שבו עוצבה הנטייה הגנטית המוצלחת לשעתה. מנגנון ההישרדות שלנו, שפותח לתקופות מחסור, ממשיך לפעול גם בתוך שפע הסוכר חסר התקדים שמאפיין את העידן המודרני.

למול מציאות זו, גם הנחושים שבינינו יתקשו להתחרות במיליוני שנות ברירה טבעית ואבולוציה של ההומו ספיאנס.

הפגיעות הביולוגית הזו אינה בחירה חופשית, והיא המצע שתעשיית המזון נסמכת עליו לרווחיה העצומים. מהנדסי מזון עוסקים בצורה מתמטית ומדויקת בחיפוש כמות הסוכר שתעודד אותנו לצרוך עוד, ושמעליה הטעם ייתפס כמתוק מדי או ידחה אותנו.

וברגע שנמצאה נקודת הזהב הזו, יישומה חורג הרחק מעבר למזונות מתוקים מובנים מאליהם, כמו גלידה או עוגיות, ומגיע למזונות רבים אחרים, כלחם, אבקות מרק, נקניקים ועוד.

משקאות אנרגיה הם הביטוי המזוקק ביותר להנדסה הזו. פחית אחת מכילה, בין שאר מרכיביה, כ-80 מיליגרם קפאין לצד כשש כפיות סוכר, ובמותגים מסוימים גם כמויות כפולות מאלה.

השילוב הזה רחוק מלהיות מקרי. קפאין מעורר את המוח, והסוכר מתגמל אותו. כך ערנות פיזיולוגית מתקשרת לתגמול מתוק ומייצרת מעגל הרס שקשה לצאת ממנו.

זו אינה תאונה או תוצאה מקרית. זו נוסחה מתוחכמת, עם כוונת מכוון, לחדור את מנגנוני הגוף כדי לייצר תלות שמתרגמת לרווחים עצומים לתעשייה.

זו אינה תאונה או תוצאה מקרית. זו נוסחה מתוחכמת, עם כוונת מכוון, לחדור את מנגנוני הגוף כדי לייצר תלות שמתרגמת לרווחים עצומים לתעשייה

ומי אמור להגן עלינו מפני מגמות אלה בתזונה העולמית?

מחקרים עדכניים קושרים משקאות אנרגיה בצורה מובהקת לעלייה בדופק, לעלייה בלחץ הדם, לשינויים בקצב פעילות הלב, להפרעות בפעילות המוח עד כדי חשש לשבץ, להגברת הסיכון לאפילפסיה ועוד.

גופים רפואיים מובילים קבעו כי לחומרים ממריצים אלה השפעה מזיקה במיוחד בקרב ילדים ובני נוער. זו אינה תופעה תיאורטית. במרכז הרפואי סורוקה שבנגב כבר מדווחים על עשרות בני נוער המגיעים מדי שבוע למרפאה הקרדיולוגית עם דופק מוגבר ולחץ דם בלתי תקין.

משרד הבריאות הזהיר כבר בשנת 2010 מפני צריכה בלתי מבוקרת של משקאות אלה, במיוחד בשילוב אלכוהול. ולמרות זאת, הוא מסתפק, שש עשרה שנים לאחר מכן, בחיוב היצרנים להציב אזהרה זעירה וזניחה על גב הפחית.

הצעת חוק המבקשת להגביל את מכירתם של מוצרים אלה לקטינים מונחת על שולחנה של הכנסת כבר יותר מעשור, בלי שמישהו יקדם אותה להצבעה.

יתרה מזו, כאשר כבר היה ניסיון לפעול בכיוון והכנסת העבירה בשנת 2022 חוק שהטיל מס על משקאות ממותקים, שתוצאתו המיידית היתה ירידה בצריכה, טרח שר האוצר בצלאל סמוטריץ' לבטלו מיד לאחר כניסתו לתפקיד ב-2023.

למול המהלכים האבסורדיים האלה, המאפיינים נכון לעכשיו את ישראל, מדינות אחרות נעות לכיוונים בריאים יותר. בבריטניה החליטו חלק מרשתות המזון, גם ללא הנחיה ממשלתית, לאסור מכירת משקאות עתירי קפאין למי שלא מלאו לו 16; ורשת בתי מרקחת גדולה בארצות הברית הודיעה כבר ב-2014 על הפסקת מכירת מוצרי טבק בסניפיה. הרשת הסכימה לוותר על הכנסה נכבדה מתוך הכרה שמכירת מוצרים אלה נוגדת את הגדרתה כמוסד בריאות.

כלומר, יש מוצרים שגם קמעונאים וסיטונאים המבקשים להגדיל את רווחיהם מבינים שאסור להם למכור.

אכן, משקאות אנרגיה אינם סמים קשים, לא בפרשנות המשפטית ולא במסוכנותם המיידית, ואין לערוך השוואות פשטניות מסוג זה. אך האתגרים שמציבים אלה ואלה דומים למדי, משום שהם מחייבים התמודדות עם חומרים בעלי פוטנציאל מזיק וממכר, המופנים לאוכלוסיית יעד פגיעה שנותרת נטולת הגנה מול המניפולציות של התעשייה.

איני גוזר גזירה שווה בין קמעונאי המבקש להתפרנס ומוכר משקאות אלה לבין מוסדות העוטים על עצמם את חליפת הריפוי, ותחת חזות מהוגנת זו מתפרנסים גם ממכירת חומרים מזיקים. הרמב"ם לא הכיר משקאות אנרגיה או את תחכומה של תעשיית המזון המודרנית, אבל מן הסתם הבין שההגנה על הגוף מפני תאוותיו אינה מוטלת רק על כתפי הפרט.

וכאשר המדינה מסירה מעצמה אחריות ומשאירה אותה בידי מוסדות שאמורים לשאת אותה, אך מוותרים עליה משיקולי רווח נטולי אתיקה רפואית, נותר רק לעמוד מול המקרר המואר ולתהות: מי בדיוק שומר עלינו, ומפני מה?