חוף מבטחים: "במקום פשע ברחובות - הם באים למצוא כאן שקט"

ליל חמישי. 02:00-22:00. חוף טרומפלדור בתל אביב. למתחם הזה כולם מוזמנים. מגיל 12 עד 18. יש כאן כל מה שבני נוער צריכים: עמדה להטענת טלפונים, מיץ פטל וחטיפים, שש בש, "אליאס", "מונופול" ו"חתחתול", פינג פונג, וכל הזמן ברקע, שקטים אבל נוכחים מאוד - אנשי ונשות צוות בוגרים עם עיניים טובות ואוזניים קשובות, ועובדת סוציאלית למקרים שבהם יש צורך בעזרה מורכבת יותר.

"בלי הסיגריה", קורא יצחק יוניאן, מנהל מתחם החוף לעבר שתי נערות שמבקשות להיכנס פנימה. "היא כבויה", צוחקת אחת מהן. "גם כבויה!" הוא מתעקש על הכללים, והנערות מכניסות את הסיגריות בחזרה לכיס. "פסדר, פסדר, צ'יל", הן מחזירות לו תוך גלגול עיניים וצחוק. "אלה הכללים", יצחק מבהיר, "בלי סיגריות, בלי סמים, בלי אלכוהול ועם חולצות".

אחת מנשות הצוות מתקרבת ליצחק ומעדכנת: "היה פה בחור בן 22 שהתחיל עם נערה בת 17. גם אני וגם אייל (מדריך נוסף; נ"ב) הסתכלנו על זה ואמרנו לו שזה לא מתאים. דיברנו איתו, שאלנו מה יש לו לעשות עם בת 17. הוא הבין ובסוף התרחק קצת. עכשיו הוא שם", היא מפנה את מבטה לעבר קבוצת צעירים שמשחקים כדורעף ליד המתחם. יצחק מהנהן: "אם אני רואה אותו מתחיל עם נערות במתחם שלי, אני עוצר את זה מייד".

אייל שיקרצי, שגילם את דמותו של אביר בסדרה "זגורי אימפריה", הוא גם הדי.ג'יי המקומי ואחראי על החלק החשוב ביותר של הלילה: הכנת נקניקיות או טוסטים. בין לבין הוא משחק ומצטלם עם הנערות והנערים, ובעיניים חדות מזהה אם מישהו מהם זקוק לעזרה.

מתחם החוף לנוער בתל אביב הוא חלק מהתוכנית הלאומית "חופים", שמוביל משרד הרווחה במסגרת התוכנית הלאומית הבין־משרדית "360", יחד עם משרדי ממשלה נוספים (חינוך וביטחון לאומי) והרשויות מקומיות. בתל אביב, למשל, מופעל הפרויקט על ידי עובדי "אכפת בלילה", שמפעילים מתחמים נוספים בלילות בשכונות העיר. הפרויקט פועל במהלך הקיץ גם בירושלים, אילת, בת ים, צפת וטבריה, באתר הירדנית ובגולן - עד סוף החופש הגדול.

"החיבור בין הגורמים מאפשר לנו לראות את התמונה הרחבה, לזהות צרכים ומצבי סיכון, ולהציע תמיכה מותאמת כבר בשלב מוקדם", אומרת אילה מאיר, מנהלת התוכנית הלאומית 360.

כל המתחמים מגודרים ונעימים. בכניסה מדריך או מדריכה שמקפידים על כך שייכנסו רק בני נוער ובנות נוער, תוך שמירה על הכללים. בפנים ממתינים להם פינות זולה רגועות, שולחנות נמוכים, פופים, משחקי קופסה חברתיים וחטיפים. באחת הזולות יושבים שתי נערות ונער עם מיכל שקלים, עובדת סוציאלית שהיא גם מדריכת מיניות. אפשר לפתוח פה הכל.

מעיין (שם בדוי), בת 14, המתגוררת בפאתי תל אביב, מספרת על תקופה קשה שעברה בבית הספר היסודי. "כשהייתי בכיתה ה' התחלתי להיות ממש 'ילדת סנטר' (הכוונה לבני נוער שמסתובבים בדיזנגוף סנטר; נ"ב). היה לי שיער קצר, הייתי מתלבשת אחרת, וזה לא היה מקובל בשכבה שלי ובשכונה שלי. ההורים שלי בדיוק התגרשו, זה היה בערך בקורונה, ואז הפכתי להיות ממש 'סנטר' והוחרמתי. לא היו מדברים איתי, עושים 'אוי, מעיין נכנסה לחדר, בואו נברח'. כל מיני דברים כאלה. אבל הכל היה במסווה של צחוק. כאילו אנחנו חברים שלך. אם הייתי באה למישהי ושואלת 'אנחנו חברות?', היא היתה אומרת 'בטח שאנחנו חברות, מה הבעיה?'.

"הפכתי ל'סנטר' כי חשבתי שאם אהיה הכי רחוקה מהבנות שפגעו בי, אז יהיה לי טוב. אם הן כאלה, אני אלך לקצה השני. אבל לא הייתי אני. ניסיתי לברוח מהכאב שלי. וגם היום, כשאני רואה את האנשים האלה, אני קצת קופאת, עדיין קצת מפחדת מהם, נרתעת. אני מקווה שזה יעבור, כי היום כבר יש לי מלא חברים, ואני חושבת שאסתדר".

ספיר (שם בדוי), חברתה של מעיין מבית הספר, מהנהנת. גם היא עברה תקופה קשה בשנה שעברה. "עברתי הטרדה מינית. אחד הבנים בכיתה הסתכל עלי ואמר 'וואי, את ממש יפה'. אמרתי לו 'לא בא לי', ואז הוא אמר 'בסדר, אני אאנוס אותך'. בהתחלה כולם אמרו שזה בצחוק, כי בגיל הזה יש כל מיני בדיחות כאלה. אבל כשהוא אמר את זה, הוא הסתכל עלי במבט אחר. זה היה מפחיד. יום אחרי זה שאלתי אותו על זה, והוא הכחיש. אחר כך כשראה שהיו סרטונים, הוא אמר שהוא לא התכוון, שהיה שיכור, שהוא מצטער. אבל אני כבר לא יכולה להרגיש בטוחה לידו. זה כבר לא משנה מה הוא התכוון. מבחינתי החברות הזאת נגמרה".

שקלים, העובדת הסוציאלית, מחזקת את הנערות על עמידתן האיתנה מול חברה פוגענית, ומעיין מספרת על התחושה שהיא ובני דורה התבגרו הרבה יותר מדי מוקדם: "אנחנו דור יותר חדש. אין כבר 'גבר לא בוכה'. מי שלא בוכה הוא פשוט סתום. אנחנו מדברים על רגשות, אבל גם התבגרנו מוקדם בגלל האינטרנט. מגיל 9 כבר ראינו חדשות, דברים שלא היינו אמורים לראות. נתקלתי בפורנו בגיל ממש צעיר. הכל כל כך נגיש. בשנייה אחת אפשר להגיע להכל. וגם כל הדברים שעברנו בילדות... החרם שעברתי, למשל, גרם לי להסתכל אחרת על אנשים. לחשוב לפני שאני אומרת משהו".

כשהקלוריות רצות בראש

כשאחת המדריכות מגיעה עם צלחת חד־פעמית מתכלה ורושמת עליה את ההזמנה - מעיין: כרוב כבוש ולחמנייה, ספיר: נקניקייה וכרוב, עומר: נקניקייה עם כל התוספות - השיחה עוברת לנושא שמעסיק אותם במיוחד. "אני מרגישה כאילו הגוף שלנו הולך לפנינו. קודם כל איך שאת נראית מבחוץ, ורק אחר כך מי את מבפנים. בגיל שלנו זה אפילו יותר גרוע. עכשיו גם כל הקטע של האוזמפיק... פתאום כל הכוכבות הכי גדולות הן עור ועצמות. אריאנה גרנדה, אדריאנה לימה... כולם רואים אותן. האופנה משתנה לפי זה. בכל דור היה משהו אחר, אבל עכשיו שוב חוזרים לזה שהכי יפה זה להיות רזה".

ספיר: "אני ממש הייתי עמוק בזה, בתת־משקל. היה לי שחור מתחת לעיניים. השיער היה דליל. חשבתי שפשוט יש לי גנים גרועים, אבל זה לא היה נכון. רק כשסוף־סוף התחלתי לאכול, פתאום ראיתי שיש לי שיער, שיש לי אנרגיות. פתאום הרגשתי יותר טוב. עדיין יש תקופות שאני חוזרת לזה, אבל עכשיו אני כבר יודעת לעצור את עצמי ולהגיד - תפתחי את הפה, תאכלי".

מעיין: "יש לי קלוריות בראש. אני משוגעת לגמרי. כל הזמן הייתי בלופים של עליתי, ירדתי, עליתי, ירדתי. לפני חודש שוב נכנסתי ללופ כזה. שוב התחלתי לרדת במשקל, שוב להתעסק בזה. בסוף נשבר לי. כמה אפשר? זה גם לא עזר לי בכלום. הגעתי בדיוק למשקל שרציתי, ואז הכל חזר. הבנתי שזאת פשוט לא הדרך".

ספיר: "כל היום אנחנו רואים במדיה שהכי חשוב להיות רזה. כולם עצמות, ואז אומרים: 'אני בחיטוב'. אבל חיטוב זה דיאטה. פשוט החליפו את השם. בסוף את עדיין סופרת קלוריות. רק עטפו את זה במילה שנשמעת יותר טוב".

רעות לוגסי, מנהלת אגף קהילה במשרד הרווחה והביטחון החברתי, מסבירה שהקיץ מזמן אתגרים ייחודיים לבני הנוער, השעות הקריטיות משתנות והכל קורה בלילה - ברחובות ובחופים: "הבנו שכדי למנוע הידרדרות ומצבי סיכון כמו אלימות, שוטטות או צריכת אלכוהול, אנחנו לא יכולים לחכות לבני הנוער שיגיעו אלינו, אנחנו חייבים לפגוש אותם במקומות שהם נמצאים בהם, בזמן אמת ובגובה העיניים".

סוף־סוף הוא יישן

קבוצה נוספת של נערות ונערים משחקת "אליאס" בהתלהבות. בין לבין אני שואלת על האלימות ומקרי הרצח המתרבים שבהם מעורבים בני גילם. "זה כל כך לא קשור אלינו", אומרת בת 17 מאזור השפלה, ונער אחר מסכים: "אלה עבריינים של ממש. לא יודע, אולי גדלו במשפחות פשע. אצלנו, הנוער של היום, הכל נדפק מהקורונה. משהו הסתובב. יש אלימות, סמים, אלכוהול, אבל רצח זה כבר פשע חמור. אנחנו יודעים לשים גבולות".

בקבוצה אחרת באתר הירדנית, אומר נער חרדי: "את הסיפור של בניהו רזי ז"ל אני מכיר. שלא תחשבי שאנחנו, החרדים, מנותקים. זה עולם של פשע, לא קשור לנוער. חוץ מזה גם אצלנו בעולם החרדי יש אלימות, אצלנו זה נראה אחרת. יותר פגיעות מיניות שמושתקות". חברו לקבוצה מתרעם: "זה מטופל היטב בתוך הקהילה, בשקט. לא הורסים לבנאדם את החיים. שולחים אותו לפסיכיאטר. לא כל דבר צריך להוציא החוצה".

מחוץ למתחם עומדת הדר כהן, העובדת הסוציאלית שמלווה את המקום. מחייכת, רגועה. היא מספרת על נער בן 14 שכבר כמה לילות ישן על ספסל בחוף: "בלילות האחרונים מה שהוא עשה זה 'לשרוף את הלילה' כאן. בבוקר הוא הלך לישון בבית לשעה-שעתיים, כשבני הבית לא נמצאים. היום הצלחנו לעלות מדרגה ולחבר אותו ל'קורת גג', והוא ילך לישון לילה כמו שצריך. בתקווה שהוא גם ייקלט שם לתקופה. כל הערב התעסקתי רק בזה. אנחנו מלווים אותו כבר כמה ימים, והלילה זאת היתה ממש מטרת־העל שלי. למזלי בתל אביב יש מענים, ועד היום לא קרה שסגרו לי את הטלפון ואמרו שאין לאן להוציא ילד. תמיד הצלחנו למצוא משהו. הלילה הוא סוף־סוף יישן, ואני יכולה להיות רגועה".

לדבריה, הנתק מהמשפחה נוצר על רקע שאלות של זהות מגדרית. "המשפחה לא מצליחה להבין את זה בכלל, וגם הוא בעצמו עוד לא יודע להסביר את עצמו".

להתנתק לכמה שעות

ליל ראשון, 22:40, חוף שקמים בטבריה. מחוץ למתחם הנוער שפועל במקום, נער חרדי מירושלים מטגן שניצלים על מחבת. חבר בן גילו מחזיק לצידו פנס ומעשן סיגריה. ביד עם הסיגריה הוא אוחז כוס רדבול עם וודקה וצוחק. חבר שלישי מקפיץ כדור על מטקה. מדריך ומדריכה שמסיירים על החוף מזמינים אותם למתחם. "תבואו אחר כך. יש חטיפים ושתייה וגם מקום להטעין טלפונים. הכל בחינם. רק בשבילכם".

אורה מגורי־עתיר: "בסוף זה נוער שאם לא ניתן לו מענה בחוף הם יגיעו לעיר, ואנחנו ניתקל במצבים של ונדליזם, שוטטות, שימוש בסמים ואלכוהול. אנחנו רוצים לשמור על טבריה, על התושבים ועל הנוער, ולתת מענה בנקודת חיכוך קריטית - בחוף"

ענבל חורש, ממלאת מקום מנהל המתחם שהוקפץ למילואים, עוברת בין הנערים, מחייכת אליהם ומוודאת שכולם מרגישים בטוב. "יש מקרים של אלימות בין ילדים, נוער ששותה, אנחנו מסיירים בחוף ומזמינים אותם לפה, להירגע, לשתות, לתת להם רגע להוריד את רמת האלכוהול. יש כאן המון מקרים. נערות במצוקה, חבר'ה מבוגרים שמוכרים סמים לילדים. כל מה שאנחנו לא רוצים שיהיה - יש כאן בחוף".

המתחם בטבריה פועל גם הוא במסגרת התוכנית הלאומית 360, בשיתוף עיריית טבריה ורשת המתנ"סים. שחר אלימלך, עובדת סוציאלית להמשכי קשר במתחם, פותחת כל ערב בהדרכה מקצועית לצוות המדריכים. "המטרה היא באמת לעזור לנערים שמגיעים לפה ומעלים קושי מסוים. זה יכול להיות טיפול רגשי, נערים שיצאו ממסגרת, צורך במבוגר משמעותי. המטרה היא לתווך להם מענה הרבה יותר מעמיק, ולא חד־פעמי. אני רוצה לתווך הלאה, כדי שהם יקבלו מענה כמו שצריך".

בני הנוער בחוף שקמים הם לרוב חרדים תלמידי ישיבות ונערות אולפנה, שמגיעים בתקופת "בין הזמנים", כדי להשתחרר. אלימלך: "יש הרבה נוער שמתבודד בחוף. בגלל שזה חוף עם הרבה משפחות, הם רוצים לנתק את עצמם. הם רוצים לשבת ולעשות מה שהם רוצים, בלי שיראו אותם. אם אלה נערים חרדים, הם לא רוצים שיראו אותם לא לבושים כמו שהם אמורים להיות, או עושים דברים שלא מקובלים אצלם. אז הם מעדיפים להתרחק קצת".

"המתחם בטבריה פועל כבר עשר שנים, הנוער שמגיע לכאן הוא לא טברייני", אומרת אורה מגורי־עתיר, מנהלת פרויקט 360 בטבריה ומגדל, "מגיעים מכל הארץ. מנכ"ל העירייה וראש העיר מחשיבים את הפרויקט לאחד החשובים. זה עוד מענה לצמצום מצבי הסיכון של בני הנוער בטבריה. בסוף זה נוער שאם לא ניתן לו מענה בחוף, הם יגיעו לעיר, ואנחנו ניתקל במצבים של ונדליזם, שוטטות, שימוש בסמים ואלכוהול. אנחנו רוצים לשמור על העיר, על התושבים ועל הנוער, ולתת מענה בנקודת חיכוך קריטית - בחוף".

לפגוש אדם, להיות עבורו

ליל ראשון. 02:40-00:20 מתחם הנוער, אתר הירדנית. בשעות הבוקר אזור הנהר במורד הירדן גדוש במטיילים. האווירה קסומה ומרגיעה, והמים הצוננים מפיגים את החום העז. בלילה הכל משתנה. "אנחנו מאוד שונים ממתחמים אחרים", אומרת מיכל אליחי, מנהלת מתחם הירדנית, המופעל על ידי המועצה האזורית עמק הירדן, "פה אנחנו ממש על טהרת ה'להיות'. את לא תראי פה שום פעילות מובנית. גם מבחינת התנהגויות הסיכון, יש פה יותר סיכון. אנחנו נשענים על מה שהם צריכים. זה בדברים הבסיסיים כמו להגיד להם לא להיכנס למים כשהם מסטולים, וגם כדי ליצור קשר. עצם זה שאנחנו מדברים איתם, גם אם הם עדיין לא מוכנים לקבל עזרה, יוצר פתח. אנחנו פוגשים בנאדם. משם זה מתחיל".

המתחם הוקם לפני שש שנים. בהתחלה לא היתה אפילו תאורה. "המקום נבנה בהדרגה. בשנים הראשונות זה היה ג'ונגל", מספרת אליחי, "הכי 'וויילד' שיש. הנערים שמגיעים לכאן הם נערים שלפעמים ממשיכים לגור כאן חודשים. יש נער שמגיע לכאן מגיל 12. ילד בלי בית. אלה ילדים בקצה, שבאים להתחבא. הם כבר לא באקטינג אאוט, לא באים לצעוק ולחפש עזרה, האמון שלהם בעולם המבוגרים כבר לא קיים. כשאני שואלת נער שמגיע לכאן לכמה זמן והוא אומר 'אני לא יודע כמה זמן אשאר', אני יודעת שהוא כנראה יישאר פה הרבה זמן".

אייל (שם בדוי), אותו נער שעליו מדברת אליחי, הפך לחלק בלתי נפרד מהנוף במתחם. מדי שנה הוא מגיע לכאן בלילות. "אנשים מחפשים בית בסוף", הוא אומר, "כל ילד מחפש בית, ואם אין לו - הוא מקים לעצמו בית. קטן. מאולתר. אבל בית. אתה משיג מיטה, סדין, מוצא דברים, משיג כסף, קונה דברים. לאט־לאט אתה בונה לעצמך מקום. זה קצת כמו פעם. אתה בונה לעצמך בית.

"לא תכננתי לעזוב את הבית. פשוט לא היה לי מקום. אז יצאתי. אחר כך כבר הסתדרתי. כל פעם אצל מישהו אחר, כל פעם במקום אחר. לילה פה, לילה שם. אף אחד לא באמת חיפש אותי. אני משחק את המשחק, מכיר את החוקים. אני יודע מתי אמור להגיע עובד סוציאלי, מי מחפש אותך, איפה לחפש אותך, איפה לא לחפש אותך. אתה חי מספיק זמן ברחוב, אתה כבר יודע איך הדברים עובדים".

מעיין (שם בדוי): "אנחנו דור יותר חדש. אין כבר 'גבר לא בוכה'. מי שלא בוכה הוא פשוט סתום. אנחנו מדברים על רגשות. התבגרנו מוקדם בגלל האינטרנט. מגיל 9 כבר ראינו חדשות, דברים שלא היינו אמורים לראות. נתקלתי בפורנו בגיל ממש צעיר"

כדי להדגים עד כמה הצוות במקום מדבר בשפתם של בני הנוער, הוא מתאר את החוויה מעולם המבוגרים: "אנשים שואלים, למה אתה עושה סמים? למה אתה לא בקשר עם ההורים? אבל ילד בן 14 לא מחפש עכשיו הרצאה. הוא רוצה שמישהו יהיה איתו. וזה מה שהיה יפה בצהובים (המדריכים של מתחם הירדנית; נ"ב). הם לא באו להגיד לי 'אז למה אתה...' הם פשוט ישבו איתי. אם הייתי צריך עזרה, הם היו עוזרים. הם לא באו כמו מורים או כמו שוטרים".

חופש מפחיד, הישרדותי

בזמן שאנחנו מדברות, מדריך ומדריכה יוצאים לסייר בחושך בין הקנטות, במסתורי השיחים לאורך הירדן. זה סיור שאורך כשעתיים וחצי, שבמהלכו הם מנסים לאתר בני נוער שזקוקים לעזרה. הפעם הם יוצאים לחפש נער בן 15 שהתלווה למבוגר בן יותר מ־40 והקשר ביניהם נראה לצוות מאוד לא בריא. אליחי: "יש פה משהו מהחופש. עולם המבוגרים לא קיים. תבואי בשלוש בצהריים - יש משפחות, חיילים, הכל פסטורלי. בלילה אין פה כלום. יש רק אותם. זה חופש מפחיד, אבל גם חופש הישרדותי. הנערים שאנחנו מכירים כאן בדרך כלל בורחים ממשהו. הם בחוויה של עזיבה. והתפקיד שלנו הוא לעשות ריצ'ינג־אאוט, להגיע אליהם ולהתחיל לדבר.

"ככל שהנערים יותר מתחבאים ופחות נראים, כך זה סימן שאנחנו יותר רוצים להגיע אליהם. לפעמים פשוט יושבים איתם איפה שהם נמצאים. לא מושכים אותם בכוח. קודם כל נמצאים איתם. אם אנחנו רואים פה נער לבד, זאת תמיד נורה אדומה מבחינתנו. לפעמים הוא הגיע עם קבוצה, אבל בפועל הוא לא באמת איתה. יש פה נערה אחת שמסתובבת עם חבורה, אבל היא לבד. היא רק נצמדת אליהם.

"יש לנו נער שסיים את כל המסגרות שהמדינה נותנת עד גיל 18. עכשיו הוא אבוד בעולם. זה בדיוק הזמן ליפול בין הכיסאות. הוא הגיע לפה רק כדי שיהיה לו איפה להיות. לאט־לאט הבנו שהוא צריך קודם כל מקום לישון, שיהיה לו מה לאכול, מקום להניח בו את הראש, ואז להתחיל לעזור לו למצוא עבודה, ביטוח לאומי, להבין בכלל מה הוא עושה עם החיים שלו. הוא פשוט הגיע עם בגד אחד, בלי כלום. זה סיפור מאוד קיצוני, וגם קרה מאוד מהר. אבל משם, תוך שבוע, כבר היה לו מקום אחר. זה הדבר הגדול מבחינתנו, שהם לא נשארים לבד".

אליחי מתרגשת כשהיא מספרת על נער שהצוות דאג להפנות למסגרת לפני שנתיים. "בשנה שעברה הוא חיפש אותי רק כדי לספר לי כמה טוב לו. פעם שעברה ישבנו ודיברנו על כמה רע לו, עכשיו הוא רצה לספר שיש לו עבודה, רישיון, דירה שכורה".

באזור הזה השימוש בסמים הוא חלק מהותי ומרכזי בהתמודדות. "בני הנוער שמגיעים לכאן מתארים חוויה של צורך בבריחה, לא של הנאה", אומרת אליחי, "הם לא משתמשים כדי לעשות כיף. הם משתמשים כדי להתנתק". לדבריה, המוטיב המרכזי הוא ערבוב מסוכן של משני תודעה, והצוות למד אילו שילובים מגיעים עד כדי סכנת חיים. "אנחנו לא באים בתור הרשות למלחמה בסמים. אנחנו לא באים להגיד 'אסור'. אנחנו מדברים איתם על החוויה שלהם. איך הם שומרים על עצמם. מה המצב הנפשי שלך כשאתה משתמש, ואיפה אתה נמצא. האם את עם אנשים שאת בוטחת בהם? אנחנו מסבירים למה ערבובים מסוכנים, מה קורה במוח, איך כל חומר עובד".

"לקחת אחריות בדרך שלי"

לדברי אליחי, רבים מבני הנוער ומבנות הנוער מגיעים אחרי שחוו אלימות קשה או פגיעה מינית. לא תמיד הפגיעה היא בתוך הבית או המשפחה, חלקם מגיעים ממשפחות אוהבות "אבל כאלה שלא ידעו איך להתמודד עם חשיפת הפגיעה. הם מגיעים בקבוצות, אבל בסוף הם מאוד בודדים. אם תשאלי אותם אחרי תקופה, הם יגידו שהם יכולים לספור על יד אחת מי חבר אמיתי".

יש מקרים שממש נחקקו אצלך?

"לפני שלוש שנים הגיעה אלינו נערה למתחם ואמרה 'אונסים את החברה שלי'. לקחנו את הרכב ונסענו איתה לטבריה. מצאנו את הנערה על אבן, תחת השפעה של חומרים. היא הצליחה לברוח ממי שפגע בה. המשטרה הכינה מארב, היא התקשרה אליו ואמרה לו: 'אני כאן, תבוא'. כשהוא הגיע עם הרכב, המשטרה עצרה אותו במקום. אחר כך ליווינו אותה לחדר האקוטי בבית החולים והמשכנו להיות איתה גם אחרי כן".

היום נמצאים במתחם בני נוער חילונים מיישובי העמק והסביבה ולידם קבוצה גדולה של נערים חרדים. במשך שעות הם מנהלים שיח ער על סוגיית הגיוס והתרומה של כל צד למדינה. למרות הסוגיה הרגישה והכואבת, אפילו לרגע אחד הדיון לא הופך סוער או אלים. הם מצליחים להקשיב זה לזה, להתווכח, להסכים ולא להסכים, להבין ולהתעצבן, אבל הכל נשאר ברוח טובה.

"אצל הנערים החרדים אנחנו ממש רואים את ההשפעה של השיח הציבורי. הם מגיעים בתחושה שהם צריכים להגן על עצמם. לי זה כואב לראות את זה. בסוף אלה בני נוער", אומרת אליחי, "מי שמגיע לכאן לא מגיע סתם. חרדי שנמצא במסגרת יציבה, בדרך כלל לא יגיע לכאן. זה קורה כי משהו כבר נסדק".

ענבל חורש: "יש מקרים של אלימות בין ילדים, נוער שמשתכר. אנחנו מסיירים בחוף ומזמינים אותם להיכנס לפה, להירגע, לשתות, לתת להם רגע להוריד את רמת האלכוהול. יש כאן המון מקרים. כל מה שאנחנו לא רוצים שיהיה - יש כאן בחוף"

אני שואלת את אחד הנערים החרדים במתחם אם כאשר הוא שומע על חייל שנהרג זה גורם לו לרצות להתגייס: "אני לא יכול לרוץ לפי כל רגש. יש הרבה רגשות סביבנו. הרבה גירויים. אני צריך ללכת עם האמונה שלי ועם הערכים שלי. אם אני מאמין שהתפקיד שלי הוא להתפלל וללמוד תורה, אז משם אני צריך לקחת את הכוח. לא כל רגש משנה את כל מערכת הערכים שלי".

כמו כל אחד במדינה, 7 באוקטובר טלטל גם את עולמם של הנערים במתחם. "היו כאלה שזה הרחיק אותם מהאמונה, היו כאלה שזה חיבר אותם יותר. לי אישית זה עשה חשבון", אומר אחד מהם, "אמרתי לעצמי שיש לנו אחריות. אם הצבא נלחם, אז גם לומדי התורה צריכים לקחת אחריות, אבל בדרך שלהם. אנחנו צריכים להתחבר יותר, להתפלל יותר, ללמוד יותר. זה מה שזה עשה לי, אני צריך להתחזק במה שאני מאמין שהוא התפקיד שלי, לקחת אחריות בדרך שלי".