הרב זקס מציג: המדריך היהודי לאושר מיידי

כותרת הספר "לחגוג את החיים", וכן תמונת העטיפה המציגה נוף הררי משתקף במשקפי שמש, עשויות להעלות בדעתנו שמדובר בספר עזרה עצמית, אבל מסוג מאוד מסוים: כזה שקורא לנו למצוא את האושר במסיבות פרועות, בטיולי אקסטרים, ברצון לנצל עד הסוף כל רגע בחיים. במובן זה, הכותרת של הספר מטעה. אבל לא לחלוטין.

במובנים רבים, ספרו של הרב יונתן זקס הוא אכן ספר עזרה עצמית, שמטרתו ללמד את הקוראים כיצד למצוא את האושר ו"לחגוג את החיים". אך זוהי חגיגה מתונה, משפחתית, ברוח מסורת ישראל. פחות מסיבה רווית אלכוהול על יאכטה במלדיביים, ויותר קידוש בבית הכנסת השכונתי, או סעודת ערב שבת בחיק המשפחה. המטרה, עם זאת, נשארה אותה מטרה: למצוא את האושר, תהא משמעות הדבר אשר תהא.

דממה דקה

אז איך, אם כן, ניתן למצוא את האושר על פי הרב זקס? אפשר לומר שהמתכון לחיים מאושרים שמוצג בספר פשוט למדי: משפחה, קהילה, אמונה ברוח האדם, חיבור למסורת וקורטוב של אמונה דתית, עדיף יהדות מהסוג האורתודוקסי (אם כי לא בהכרח. לאורך הספר הרב זקס מפגין גישה חיובית גם כלפי אמונות ודתות אחרות). האם השילוב הזה יבטיח לנו אושר? הדבר תלוי, כמובן, באופן שבו אנו מבינים את המושג "אושר". סביר להניח שהמתכון שמציע הרב זקס לא יעניק לנו איזושהי חוויה עזה ומטלטלת של סיפוק פראי, הרחבת התודעה או אקסטזה, אבל הוא עשוי לשפר את איכות חיינו, להעניק לנו שלוות נפש ותחושה של שביעות רצון. פחות מסיבה פרועה, יותר ארוחת שבת משפחתית.

"בלי הכוח לומר 'לא'", אומר הרב זקס, "אין לנו היכולת לומר 'כן'". רק כשאנו מסוגלים להגביל את עצמנו אנו יכולים להיות חופשיים, ורק אז אפשר לחגוג את החיים באמת ולמצוא שלווה

אבל זה רק חלק מן התמונה, מפני שתפיסת האושר שמציג הרב זקס, כמו גם המתכון שלו לחיים טובים, קשורים באופן הדוק לתפיסה הדתית שלו ולדרך שבה הוא מבין את הדתיות היהודית. לאורך הספר, המורכב מטורים קצרים שהתפרסמו ב"טיימס" הלונדוני במהלך שנות ה־90, הרב זקס פורס את השקפתו בנושאים הללו. כמובן, זו אינה כל השקפתו.

הרב ד"ר יונתן זקס, חבר בית הלורדים ומי שכיהן במשך שנים כרב הראשי של יהודי בריטניה, היה מרצה לפילוסופיה, הוגה דעות מקורי, פרשן מקרא ומנהיג דתי רב־השפעה. בספריו השונים, שרבים מהם תורגמו לעברית והפכו לרבי־מכר, הוא הציג תפיסה עמוקה ומורכבת לגבי שאלות היסוד של הדת והחיים. במובן זה, זה עוול מסוים כלפי משנתו לנסות לנתח אותה רק על פי אוסף של טורים פופולריים בעיתון. אף על פי כן, הוגה דעות נמדד לא רק על פי הספרים הרציניים ועבי־הכרס שכתב, אלא גם על פי הדברים שאמר לציבור הרחב. או במקרה הזה, הטורים שפרסם ב"טיימס".

אז מהי דתיות, לפי הרב זקס? באחד הטורים הוא מצטט את התיאולוג וחוקר הדתות הגרמני רודולף אוטו, שהגדיר את החוויה הדתית בתור 'מיסטריום טרמנדום' - מסתורין נורא; כלומר, מפגש עם כוח שהוא מלא קסם ומעורר אימה בעת ובעונה אחת. הרב זקס לא מקבל את הגישה הזאת. לשיטתו, דתיות אין פירושה חוויה של מפגש עם האלוהי, והיא גם לא בהכרח מכילה איזושהי תובנה עמוקה על האל או על העולם. למעשה, לפי הרב זקס, הדת כלל אינה עוסקת באלוהים. היא עוסקת באנושות. המסר המרכזי שלה הוא שיש להקשיב לעולם, להקשיב לזולת ולהקשיב לעצמנו. אלוהים, כך אומר זקס, הוא הדממה הדקה שבבסיס כל מאורעות החיים. הוא המנגינה החרישית שעל פיה העולם מתנהל. הראי שמוצב בפנינו, ושמאפשר לנו לראות את עצמנו ואת הזולת.

אמונה באלוהים פירושה אמונה שיש לדברים נשמה, שיש לכל אחד מאיתנו ייחוד שלא ניתן למדידה או לכימות, ושיש בעולם משהו מעבר לכוח, לכסף ולאינטרסים. אם נבנה את חיינו סביב אמונה כזאת, כך אומר הרב זקס, אזי נוכל למצוא אושר ושלווה. זאת מפני שלדבריו, "משימתה של הדת היא להביא שלום לעולם באמצעות הבאת שלום לנפש". אמנם הוא מודה שלא תמיד הדת עמדה במשימה - לעיתים דובריה ומנהיגיה התיימרו להחזיק בידע נסתר על העולם, ולעיתים הם התמכרו לפיתויי הכוח או הממון - אך בבסיס הדברים זו היתה המטרה. וזאת, לפי תפיסתו, צריכה להיות גם מטרתם של החיים הדתיים כיום.

ומה באשר ליהדות? הוא מאמין שגם היהדות הדתית היא חלק מהתמונה הזאת. לכן הוא מדגיש את ההיבט המשפחתי והקהילתי של הדת היהודית. היהדות, הוא אומר, היא לא דת של נזירים מתבודדים, אלא דת של קהילה. דת שנותנת מקום ליחיד, אך זוכרת תמיד שהיחיד הוא חלק ממשהו גדול יותר, מסיפור שהחל דורות רבים לפניו ושיימשך גם הרבה אחריו. זוהי דת שמטילה על האדם אינספור איסורים והגבלות, אך בשורה התחתונה, כל האיסורים הללו הם לטובתנו.

"בלי הכוח לומר 'לא'", אומר הרב זקס, "אין לנו את היכולת לומר 'כן'". כשם שברית נישואים, לפחות לפי התפיסה המסורתית, חייבת להיות מבוססת על מחויבות ועל הגבלת החופש המיני - כך גם הברית בין האדם לאלוהיו. רק כשאנו מסוגלים להגביל את עצמנו אנו יכולים להיות חופשיים, ורק אז יש באפשרותנו לחגוג את החיים באמת ולמצוא שלווה.

זוהי, אם כן, השקפת העולם שמציג הרב זקס על פני 58 פרקים קצרצרים וקלים לקריאה. ללא ספק, יש משהו שובה לב בהשקפה הזאת, כפי שיש גם לא מעט טענות שאפשר להעלות נגדה. טענה אפשרית אחת היא שהיהדות שהרב זקס מציג, אותה דת הומניסטית ומסבירת פנים המבוססת על הקשבה לזולת ועל שאילת שאלות, מעולם לא התקיימה בשום מקום מלבד אי־אלו בתי מדרש ליברליים במערב. היהדות ההיסטורית תמיד הכילה בתוכה גם יסודות קשים וקיצוניים יותר.

לצד יבנה וחכמיה, היא תמיד הכילה גם את ירושלים, את מצדה ואת מערות קומראן. טענה אפשרית אחרת היא שתפיסת האמונה שמציג הרב זקס היא אמורפית מדי, מעורפלת מדי. שאם אלוהים הוא רק "דממה דקה" או "הראי שבאמצעותו אנו רואים את עצמנו" - אז באיזה מובן הוא בכלל קיים? או, לחלופין, מה זה משנה אם הוא קיים או לא?

אך נדמה לי שהבעיה המרכזית בתפיסה הדתית ובמתכון לחיים מאושרים שמציע הרב זקס, היא שהם מתאימים רק לאנשים מסוימים ולסיטואציות מסוימות: זה יכול להיות נפלא לתבל את החיים במעט אמונה ומסורת כשאתה חי את חייך בשלווה, מוקף חברים ומשפחה אוהבת. אך כשאתה לבדך, העולם סביבך בוער ואתה נאבק למצוא משמעות ודרך - כנראה תזדקק ליותר מזה. במקרה כזה לא תוכל להסתפק באלוהים שהוא רק "דממה דקה". תצטרך תרופה חזקה יותר.

כאמור, הרב זקס כיהן שנים רבות כרב הראשי של בריטניה. אולי אין זה מקרה שהוא פיתח את תפיסת היהדות שלו - יהדות הומניסטית, שוחרת טוב, ליברלית אך עם קורטוב של שמרנות - דווקא באווירה הנינוחה של העולם המערבי ושל הקהילה היהודית בבריטניה בעשורים האחרונים של המאה ה־20. בעולם שלנו ובתקופה הנוכחית, לא בטוח שזה מספיק.