יוסי אבולעפיה כבר בן 82, ואף שאייר בחייו לא פחות מ־140 ספרים, וחיבר בעצמו 12, רק בימים אלה נפתחה תערוכת היחיד המקיפה הראשונה שלו. לפני שנתיים, כשחגג גבורות, ערכו לכבודו תערוכת מחווה בבצלאל, שם לימד במשך שנים אנימציה, אבל התערוכה הנוכחית, "כלב, חתול ואיש" (מוזיאון עין דור, אוצרת: לי־אור עצמון פרואין), היא הזדמנות ראשונה להכיר את מגוון העבודות של המאייר עטור הפרסים, שאין כמעט מדף ספרי ילדים בארץ שלא כולל את יצירותיו.
אבולעפיה אייר ספרים של מגוון יוצרים, החל בנעמי שמר ונירה הראל וכלה באורי אורלב וחיים נחמן ביאליק, אבל שיתוף הפעולה ארוך השנים והצמוד ביותר שלו היה, כמובן, עם מאיר שלו, שהלך לעולמו לפני שלוש שנים. "מעולם לא איירתי בדיוק את מה שמאיר כתב", הוא אומר. "השתמשתי בסיפורים שלו כהשראה והוספתי לצידם סיפורים מצוירים משלי, באותה הרוח. למשל, אם מאיר כתב ב'קרמר החתול ישן כל הזמן' שאפשר להניח את החתול כמעצור לדלת או לגלגל אותו בתוך עיתון, אני ציירתי את קרמר ישן על הפסנתר ומפריע לילדה לנגן... ואין בסיפור שום ילדה ושום פסנתר.
"ב'הצלחת שמתחת', מאיר כתב על צלחת שמתחננת לצאת אל השולחן כי כל הזמן משתמשים רק בצלחות שמעליה, ואני הוספתי שני עמודים של קומיקס שבהם חפצים שכלל לא מוזכרים בסיפור משוחחים ביניהם: התרנגולת הצלויה אומרת 'נתראה בסיבוב הבא', נעלי הבית אומרות 'נועלים אותי בבית' והסמרטוט המשומש אומר 'ניגבתי חומוס'".
הוסיף עמודים כיד הדמיון הטובה עליו. "הצלחת שמתחת"
אבולעפיה זוכר היטב את המפגש הראשון בינו לבין שלו. "זה היה בטלוויזיה הישראלית. מאיר היה תחקירן בתוכנית 'עלי כותרת' שהגיש ירון לונדון, והוא ירד אלי למרתף, אל 'מחלקת שירותי האמנות', שבה עבדתי, וביקש שאצייר לו את המרואיין האולטימטיבי, שילוב של כל המרואיינים שהופיעו בתוכנית של ירון: 'קמבודי קטוע רגל שהוא גם אסיר ציון שחזר בתשובה'. הוא הציג את הציור בתוכנית האחרונה של ירון בתור 'קו־פרודוקציה אשכנזית־ספרדית', כי הוא שלו ואני אבולעפיה. משהו נדלק בינינו אז, והפכנו לחברים מאוד טובים. מאיר תמיד אמר שהוא לא יודע אם זה מועיל לעבודה שלנו ביחד, אבל זה לא מזיק".
יוסי אבולעפיה מדבר על עבודתו ועל הספר "סבא מציל את החוף"
ולא אכפת היה לו שאתה לוקח לעצמך חופש לצייר בתוך הספרים שלו את הסיפורים שלך?
"הוא פרגן לי, דיבר איתי על רעיונות שהיו לו לספרים, התייעץ איתי ולפעמים שינה דברים בעקבות ההערות שלי. יום אחד הוא אמר לי שהוא כותב רומן בשם 'יונה עם נער', ואני אמרתי ש'יונה עם אורז' נשמע יותר טעים - אז הוא מייד החליף ל'יונה ונער'".
"בספרי הילדים הראשונים שעשיתי עם מאיר הכנסתי בדיחות פרטיות שלנו, ולעיתים גם בדיחות גסות. זה נעשה במיוחד עבור מאיר, והוא היה מחפש ומשתגע, הופך והופך את הספר ומחפש רמזים - עד שגיליתי לו. בשלב מסוים פחדתי שעוד אנשים יגלו את זה, אז הפסקתי"
לדברי אבולעפיה, הספר "איך האדם הקדמון המציא לגמרי במקרה את הקבאב הרומני" היה האהוב ביותר על שלו, ויש בו מספר רב מאוד של "תוספות" מטעם אבולעפיה דווקא.
"מאיר התעצל כאן קצת ואמר לי: 'האדם הקדמון הופך כל מיני אבנים ומגלה כל מיני דברים, עד שהוא ממציא במקרה את הקבאב. תחליט אתה מה הוא מוצא בדרך'. אז ציירתי שיצא לו להמציא את הגלגל, את הנוסחה המפורסמת של איינשטיין, את מבנה האטום, כל אלה דברים שלא הזיקו לסיפור".
אבולעפיה מדגיש ששלו היה קפדן מאוד, בעיקר בכל הקשור לטבע ולבעלי חיים בציורים. "כשציירתי את בני המשפחה של החתול שלו, קרמר, את החתולים הגדולים ובהם הטיגריס, הוא שם לב שלטיגריס יש שן אחת עקומה. 'מה זה?' הוא שאל, ואני אמרתי לו: 'הטיגריס כנראה צד משהו והשן נתקלה לו בעצם, אז עכשיו היא מתנדנדת' - וככה זה נשאר בספר".
שלא כמנהגם של מאיירים רבים, אבולעפיה לא נוהג לצייר את דמותו שלו בספרים שהוא מאייר, למעט במקום אחד. בספר "נחשים", שהוא אסופת קריקטורות על נחשים, הוא מופיע בתמונה התלויה על הקיר.
"וגם הדמות של יאשקה, בסדרת הספרים המוקדשים לו ('האי של יאשקה', 'ההר של יאשקה' ו'סבא יאשקה מציל את החוף') שאני כתבתי וציירתי, דומה לי בעצם מאוד, אבל לא בצורה החיצונית אלא באופי: יאשקה הוא הנדימן, יודע לתקן הכל, בונה דברים שהוא ממציא מגרוטאות, ויש לו בקתה על החוף שבה הוא מתבודד ורק רוצה שאף אחד לא יציק לו. זה בדיוק אני. כמעט את כל הדברים בבית בניתי לבד, בלי ללמוד נגרות, ואני בעיקר רוצה שיעזבו אותי בשקט... ובעצם, ב'קרמר החתול לומד לשחות' אני לא מופיע בציור, אבל הכלב המציל יושב בסוכה שלו וקורא את הספר שלי, 'כלב חתול ואיש'".
מאיר שלו וחברים רבים אחרים דווקא מופיעים באיורים של אבולעפיה לעיתים קרובות. שלו מציץ מהחלון באחד מאיורי ספרו "הגשם של סבא אהרֹן" (שעוסק בניסיונותיו של הסב החקלאי לשכנע את העננים לבוא ולהמטיר גשם), העיתונאי דוד ויצטום מגיש מהדורת חדשות ב"הכינה נחמה", ובין הפוליטיקאים שאפשר לזהות בספר נמצאים דוד לוי ומשה נסים. בספר "סיפור מוזר ומלא תימהון על האי הקטן האי היגיון", מאת אפרים סידון, אבולעפיה הוסיף את דמותו של יוסי שריד כמי שנמאס לו מהוויכוח האינסופי בין שתי הקהילות החיות על האי, והוא מחליט לעזוב ומתרחק ממנו בסירה קטנה אל האופק.
החברים שלך ביקשו להיכנס לאיורים?
"הם נכנסו גם בלי שביקשו. ב'נחשים' יש איור שבו על שידה ליד המיטה יש ערימה של ספרים, וכל אחד מהם נכתב על ידי חבר אחר שלי - אפרים סידון, אלי שאלתיאל, יעקב בוצ'ן".
גם את ילדיו דאג אבולעפיה, כמובן, לשלב באיורים בשלל דרכים נסתרות. על המקרר בספר "הצלחת שמתחת" של שלו יש מגנט שעליו נכתב "טל שיאצו", ובעיתון שמונח על השולחן יש כתבה שכותרתה "טל ורועי מתחתנים" (ואכן, בתו טל כרמל־אבולעפיה נישאה באותם ימים). על ספרו של סידון "מעלה קרחות" (על עיר שבה כולם קירחים לגמרי ויום אחד צומחת שערה על ראשו של ראש העיר) אומר אבולעפיה: "צריך להפוך את הספר כדי למצוא בתוך האיורים את השמות של כל הילדים שלי ושל אפרים, ובאופן די מדהים מתברר שבספרים שאיירתי בארה"ב ובקנדה הילדים שציירתי דומים שתי טיפות מים לנכדים שלי, אף על פי שהציורים נוצרו שנים רבות לפני שהם נולדו".
הספר "קרמר החתול לומד לשחות" מוקדש לכלב של אבולעפיה ולחתול של שלו. הכלב בוזו, מתברר, הצטרף לטיולי הג'יפים שהשניים נהגו לערוך ביחד עם חבריו של שלו מסיירת גולני. "הכרתי דרך מאיר המון אנשים שבחיים לא הייתי מכיר, והגעתי למקומות בנגב, ברמת הגולן ובערבה שלא הייתי מגיע אליהם - ופתאום הנופים האלה הופיעו בציורים שלי. ובוזו, שהיה בעצם אדם שכושף להיות כלב והיה לו חוש הומור יוצא דופן, מככב בספר בתפקיד המציל המוסמך שקרמר החתול מחליט ללמוד אצלו שחייה, אחרי שנואש מכל מיני ניסיונות אחרים".
הספר המצליח ביותר של הצמד שלו־אבולעפיה הוא כנראה "הכינה נחמה", ודווקא אותו, אומר אבולעפיה, "מאיר לא מאוד אהב, ולי היה נורא קשה לצייר אותו. למה? כי בדרך כלל כולם נגעלים מכינה. כשהלכתי לבדוק באנציקלופדיה גיליתי שזו באמת חיה די מגעילה, ולא היה לי מושג איך להאניש אותה כך שהיא תהיה גיבורה חמודה של סיפור. אז נתתי לה לעמוד על שתיים משש הרגליים שלה, ציירתי לה גוף עגול ופנים עגולות, ומה שעשה אותה באמת חמודה היה הסרט הכחול שקשרתי לה לראש. והיא באמת הצליחה נורא, כיכבה בהצגות ובסרטים, ויש פסל שלה במוזיאון הילדים בחולון. זה מאוד מפתיע".
מהאיורים נדמה שאתה חיבבת מאוד את נחמה.
"כשאני ניגש לאייר ספר אני קודם כל מלהק את הדמויות. אחרי שמצאתי את הדמות אני מנסה אותה בכל מיני סיטואציות, בודק איך היא מגיבה גופנית, אילו הבעות אני יכול לתת לה ואיזה רקע מתאים לה. אצל הכינה נחמה זה היה מסובך מאוד, אבל הרגשתי שהצלחתי. בהמשך נתתי לה להופיע בהופעות אורח בכל מיני ספרים אחרים".
אבולעפיה הופתע מההצלחה של הדמות. טריילר להצגה "הכינה נחמה"
איפה למשל?
"ב'קרמר החתול לומד לשחות' היא עומדת ומנופפת ליד המזח. ויש עוד מקומות שרק חדי־עין יבחינו בהם".
יש עוד דמויות שחזרו והופיעו באיורים שלך?
"אני לא אוהב לחזור על עצמי, אבל לפעמים יש דמויות שחייבות להופיע שוב. יש לי חמור שהתחיל את הקריירה שלו בסרט אנימציה שעשיתי, ואחר כך הופיע גם ב'זנב ודבש' של סידון (משל על שועל ודוב) - אבל שם הוא לבוש בבגדים. בהמשך הוא גם עבד לא מעט במדור סאטירי שהיה לי בעיתון 'מעריב'".
יוסי אבולעפיה מקריא מתוך "דג לגברת שאלתיאל"
אריה בלילות
את אפרים סידון, שכתב את הספר הראשון שאבולעפיה אייר, "עלילות פרדיננד פדהצור בקיצור" (שבמרכזו מלך קשיש וקפריזי), הכיר אבולעפיה בתוכנית "ניקוי ראש" שהוא היה האנימטור שלה, אבל "מאחר שמוטי קירשנבאום, הבמאי, נתן לנו חופש מלא, גם עשיתי קולות ושרתי".
גם סידון איפשר לך לצייר בספרים שלו פרשנויות והערות שלא מופיעות בטקסט המקורי?
"בוודאי. בספר שלו 'אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו' (על זוג אחים המסתכסך ולומד להתפייס) הוא כותב שהאהבה ביניהם היתה גדולה, אז אני ציירתי כמובן סצנה שבה פטיש נופל לאוזו על הרגל אבל הרגל של מוזו כואבת. הבעיה בספר הזה לא היתה התוספות הקטנות שלי, אלא איפה נמקם את העיר או הכפר האלה, כדי להרחיק אותם ככל האפשר מקבוצות ומעדות בישראל. אז העברתי את העלילה כולה לכפר של ימי הביניים ונהניתי מאוד לצייר את זה, כי הצבעוניות היתה נהדרת".
את העצה הכי טובה שקיבל בחייו המקצועיים מייחס אבולעפיה לברברה אן פורטה, שהוא אייר 12 ספרים שלה באנגלית. "היא אמרה לי לעולם לא לדבר עם הסופרת או הסופר על הסיפור שהם כתבו. 'קיבלת לידיך טקסט? תעשה בו מה שאתה רוצה. אם תדבר עם הכותבים אתה עלול לרצות לרַצות אותם, וזה יגביל את הדמיון שלך. קודם תעשה סקיצות משלך, ורק אחר כך תראה להם ותדברו'. ברברה אמרה שאני תמיד מפתיע אותה עם האיורים שלי, ואני אמרתי: 'נו ברור, את חושבת במילים ואני חושב בתמונות, אז ברור שלא נמציא אותם הדברים'".
וזה היה כל כך פשוט גם בארה"ב ובקנדה?
"לא תמיד. היו מקרים שביקשו ממני איורים מאוד מדויקים והקפידו לבדוק שאם אני מצייר דוב, אז בכל הציורים יהיה לו אותו מספר של אצבעות. כשנתנו לי לאייר ספר שיש בו שחקן גולף, שלחו לי ספר ענקי על משחקי גולף, כדי שהכל יהיה מדויק מאוד. מצד שני, גם שם יודעים שאיור זה לא קישוט, ושיש לו יותר ערך כשהוא מספר סיפור במקביל לסיפור הכתוב".
"אריה בלילות" של מאיר שלו זכור לאבולעפיה כספר "שעשה סקנדל גדול". הילד גיבור הספר שומע קולות מפחידים בלילות ומשוכנע שיש בבית אריה. "כולם חשבו שהוא שומע את הקולות שמגיעים מחדר המיטות של ההורים".
"בוועדת החינוך של הכנסת טענו שב'אריה בלילות' יש המון דברים שממש מפחידים ילדים. מאיר אמר שבעצם אני זה שצריך ללכת לדיון, כי הוא לא כתב שההורים שתו יין, אבל אני ציירתי על השידה בקבוק חצי ריק ולידו כדורים. הוא שאל 'מה זה?' וענית: 'לאבא היתה בחילה'. בסוף הכל נרגע"
וזה לא כך?
"לא בהכרח. אבל נראה שזה מה שהרבה אנשים הבינו, והזמינו את מאיר לדבר בוועדת החינוך של הכנסת. שם טענו שיש בספר המון דברים שממש מפחידים ילדים. מאיר אמר שאני בעצם צריך ללכת לוועדה, כי הוא לא כתב בשום מקום שההורים שתו חצי בקבוק יין, אבל אני ציירתי על השידה בקבוק חצי ריק ולידו כדורים. 'מה זה?' הוא שאל אותי, ואני אמרתי: 'לאבא היתה בחילה'. בסוף הכל נרגע, ומאיר לא מחק שום דבר שלי מהספר. זה אפילו לא עלה בדעתו".
הצלחת שמתחת
את ספריו שלו, אלה שבהם הוא עצמו גם הכותב וגם המאייר, אבולעפיה החל לכתוב במהלך שש השנים, בסוף שנות ה־70 ותחילת ה־80, שבהן התגורר בצפון אמריקה ועבד, בין השאר, כאנימטור בטלוויזיה הקנדית וברשת HBO בניו יורק, וגם אייר עבור הוצאת הספרים הרפר קולינס. שם נולדה סדרת ספרי יאשקה, שנכתבה במקור באנגלית ותורגמה לעברית, לערבית ולשבדית.
"אמרו לי בהוצאה 'תכתוב', אז כתבתי", הוא מסביר. "אני הרי מספר סיפורים, וזה לא משנה אם זה בקומיקס ואם זה באנימציה או בפנטומימה. כן, פנטומימה... במפגשים שלי עם ילדים אני מדגים להם איך הגוף שלנו מביע רגשות ותחושות ולא סתם זז, ואני ממש מופיע בפניהם כדי להראות להם שסיפורים אפשר לספר גם בלי מילים".
באיש ששימש השראה לדמותו של יאשקה, לפחות מבחינה חיצונית, פגש אבולעפיה ממש במקרה. בהיותו חובב מושבע של מטוסים, שגם אוהב מאוד לצייר אותם ("כי יש לי הפרעת קשב כזו שלא יכולתי להיות טייס בעצמי"), הוא התלווה לחבר שנסע לכנס טייסים ותיקים בניו יורק. "מפגש של טייסים זקנים שכבר התרסקו כמה פעמים והחליפו להם את רוב העצמות, אבל הם עדיין מטיסים מטוסים ישנים מאוד".
שם נתקל בטייס קשיש לבוש במיטב המחלצות, כולל הצעיף, הז'קט ומשקפי הטייסים, ושלא בידיעתו, החל לטוות סביבו סיפורים. "בכל ספרי הילדים הראשונים שעשיתי עם מאיר הכנסתי בדיחות פרטיות שלנו, ולעיתים קרובות גם בדיחות גסות. זה היה במיוחד עבור מאיר, וצריך היה לעבוד קשה כדי למצוא את זה. מאיר היה מחפש ומשתגע, הופך והופך את הספר ומחפש רמזים, עד שגיליתי לו. בשלב מסוים פחדתי שעוד אנשים יגלו את זה, אז הפסקתי".
את ספריו האחרונים של שלו אבולעפיה לא אייר. הוא החל לעבוד על "ככה זה כשאוהבים" (על ילד שמסרב ללכת לגן עד שמגיעה לשם ילדה שמוצאת חן בעיניו), אבל הרגיש שזה משעמם אותו. "לא מעניין אותי לצייר שוב ושוב ילדים טובים, מנומסים, משפחות יפות שגרות בבתים יפים, עוד פעם סבתא וסבא שלוקחים את הילד לגן וכולם מתוקים. אני רוצה לצייר דמויות שמעניינות אותי, אנשים מוזרים, אנשים שאפשר לבטא את האופי שלהם בציור בחופשיות. אי אפשר לעשות את זה עם ילדים רגילים.
"לא מעניין אותי לצייר שוב ושוב ילדים מנומסים שסבתא וסבא לוקחים לגן וכולם מתוקים. אני רוצה אנשים מוזרים שאפשר לבטא את האופי שלהם בציור בחופשיות. הרבה יותר מעניין אותי לצייר מישהו שרוכב על ארנב, או חייזר שהוא אנושי בכל התגובות והמעשים שלו"
"הרבה יותר מעניין אותי לצייר את האדם הקדמון, מישהו שרוכב על ארנב, או איזה חייזר שהוא אנושי בכל התגובות והמעשים שלו, אבל הוא מוזר וגם לא יפה במיוחד. היה לי תענוג מיוחד ליצור ביחד עם אפרים סידון 20 מפלצות, שאחר כך נבנו בגודל של שלושה מטרים והוצבו בחצר מוזיאון ארץ ישראל בתל אביב. מרוב התלהבות ציירתי לפחות 30 מפלצות כאלה. זאת היתה חוויה נהדרת".
הטרקטור בארגז החול
אבולעפיה משלב לא מעט חפצים מדברים באיורי הקומיקס שלו, אבל אומר שהוא מקפיד לא להאניש את החפצים האלה מכל בחינה אחרת. ב"הטרקטור בארגז־החול" של מאיר שלו (על טרקטור שמוצא משימוש ומובל לחצר גן הילדים) הוא העניק לטרקטור, שלא כמנהגו, פנים והבעות, אבל לא אהב את התוצאה, ובמהדורות החדשות של בספר המרכיבים האלה נמחקו.
"כלב, חתול ואיש", שמה של התערוכה החדשה, לקוח מספר של אבולעפיה, שדווקא לא הצליח במיוחד, אבל הסיפור שלו (שבליבו חתול וכלב שגדלים בביתו של איש נחמד מאוד אבל רבו כל הזמן עד שהוא סילק אותם מביתו) הביא אליו לא מעט פניות, ובהן מתיאטרון באר שבע, של מי שמבקשים לעבד אותו לבמה. "זה לא מפתיע, כי הסיפורים שלי סינמטיים", הוא אומר. "אני הרי אנימטור, ואת כולם אפשר להסריט. בינתיים זה עוד לא יצא לפועל, ואני מקווה שייצא".
גם חרוזים גרועים הוא שונא במיוחד. "יצא לי לעבוד עם חרזנים מעולים במיוחד, כמו אפרים סידון ויהודה אטלס, ואני בעצמי חרזתי בספר 'מספרים מספרים', אבל מאחר שרציתי להגיע לרמה שלהם, זאת היתה מבחינתי עבודה קשה מאוד־מאוד. יש לא מעט כותבים שאונסים את הסיפור שלהם לתוך חריזה, כי הם חושבים שרק כך מדברים עם ילדים. קיבלתי פעם טקסט כזה מסופרת שאת שמה לא אסגיר, ושכנעתי אותה שתעביר את הסיפור לפרוזה. זה הציל את הסיפור שלה".
התערוכה "כלב, חתול ואיש" של יוסי אבולעפיה תוצג במוזיאון עין דור עד 3 באוקטובר. שעות פעילות: שני-חמישי 10:00-15:00, שישי 9:30-13:30, שבת 10:00-14:00 (ראשון סגור)
