חולם על נעמי - שמר

נעמי שמר, 20 שנה בלעדייך. 20 שנה שהיו בעינינו כימים אחדים, כשהמנגינות והמילים שלך מלוות אותנו בכל צעד ושעל. את השיר"ירושלים של זהב"כתבת לפני מלחמת ששת הימים, וכך גם את השיר "לו יהי", שנכתב לפני מלחמת יום כיפור. שני השירים הללו, שהפכו להמנונים הבלתי רשמיים של המלחמות, נכתבו אמנם לפניהן, אבל עברו שינוי בזמן המלחמות וקיבלו נשמה עצמאית משלהם, הפכו לצליליה של אומה והביאו עימם קשר לארץ, לעם, עצב לצד שמחה, ייאוש שבסופו תקווה.

ומה היית כותבת לנו היום, נעמי? אולי על שנים של קונספציה מעוורת שהביאה לאסון הגדול ביותר בתולדות המדינה. אולי היית כותבת על אותו יום שחור משחור, שלעולם לא נדע את עומקו המזעזע והמטלטל. או על הצפון הנטוש והשרוף, על מדינה שיצרה במו ידיה ומנהיגיה רצועת ביטחון בתוככי הגבול הצר שלה. או שהיית כותבת על החטופים שמוחזקים עדיין בשבי השטן. אולי דווקא על החיטה שהחלה לצמוח שוב בשדות העוטף, על החקלאים שנאחזים באדמה למרות הכל, מתעקשים לחרוץ לשון לסכנה ולהמשיך את המפעל הציוני.

או שאולי בכלל היית כותבת על הגבורה, הגבורה שאין לה סוף, גבורה שהיא בשר ודם. עלהפרמדיקית עמית מן, רק בת 23, שסירבה לעזוב את הפצועים שבהם טיפלה עד שהשוחט הגיע גם אליה. או על ליאון בר, שנפל בקרב שאליו לא נקלע, אלא קפץ מביתו הנוח בגדרה ונלחם כתף אל כתף עם בנו הצעיר, כי קול דמי אחיהם זעק אליהם. אולי היית כותבת על משפחה של גיבורים, משפחת קלמנזון, שהגיעו מהר חברון והצילו עשרות אחים ואחיות בקיבוץ בארי, עד שאלחנן הוכנע ונפל. יש כל כך הרבה גיבורים, נעמי, בטח היית מקדישה להם כמה מילים ומנגינה.

אולי היית כותבת על העם המפעים פה בארץ, שאחרי שנה קשה של מריבות פנימיות קם ונלחם כלביא. הנוער הזה, שביטלו אותו כ"דור הטיקטוק", קם ומקריב את חייו למען האחר. היית כותבת על ההתגייסות למילואים, על אנשי משפחה שהתנדבו לשרת חודשים ארוכים למען המולדת, על הסטודנטים ובעלי העסקים, על כל אלה ששמו בצד את ה"אני" ובחרו ב"אנחנו".

כשהעניקו לך את פרס ישראל בשנות ה־80, אחד מהנימוקים היה: "בזכות המיזוג המופלא בין המילה והלחן ובזכות הביטוי הניתן בהם לרחשי הלב של העם". האם יש מדויק מזה? הססמוגרף הלאומי את היית, וכתבת את העם ב"חורשת האקליפטוס" וב"על כל אלה", ב"אנחנו שנינו מאותו הכפר" וב"שירת העשבים". באותם השירים שחשו את האנשים בעם הזה, עם קמצוץ של נבואה ועם שאר רוח ענק.

ומה היית כותבת לנו היום, נעמי? אולי על שנים של קונספציה מעוורת שהביאה לאסון הגדול ביותר בתולדות המדינה. אולי היית כותבת על אותו יום שחור משחור, שלעולם לא נדע את עומקו המזעזע והמטלטל

אני הקטנה נהנית עד מאוד מ"חרבו דרבו"של נס וסטילה, שיר שמככב במצעד הפזמונים בסלון הצנוע שלנו. זה נחמד - אבל לך אנחנו זקוקים, נעמי. לשכמותך. אולי לכל אחד יש תחליף, אבל לאומה ייקח זמן עד שתצמיח עוד נעמי שמר.

דווקא היום, בימים כה מורכבים של משבר מנהיגות, אבל שיש בהם חומר אנושי נפלא של עם - מישהו צריך לכתוב אותנו. בשירים שיבטאו את הייאוש שבסופו תקווה, את השבר שבסופו איחוי וצמיחה. בימים העגמומיים של מלחמת יום כיפור כתבת ייאוש לצד תקווה, "עוד יש מפרש לבן באופן מול ענן שחור כבד, כל שנבקש לו יהי". מה היית כותבת לנו היום?