אני מניחה שלא תיפלו מהכיסא אם אספר לכם שאני לא כל כך מחוברת לתשעה באב. כאישה שמגדירה את עצמה חילונית שמכ"ל (שומרת מסורת כשבא לי), אני מודעת לקיומו הכללי של הצום דרך החברים הדתיים וכי אין וולט. אני חלילה לא רוצה לפגוע ברגשותיו של אף אחד, אבל יום כיפור זה קונספט שהרבה יותר מובן לי. אם התנהגתי כמו מטומטמת, כי לפעמים אני מטומטמת, הנה יום ייעודי בשנה שבו אני צריכה לבקש סליחה ולהבין אם יש דרך להיות פחות מטומטמת. מאה אחוז.
אמנית חילונית תל־אביבית, נו. זה לא כזה מוזר שאנחנו אוהבים לדבר על הרגשות שלנו ופחות עסוקים בחורבן בית המקדש. פלוס, אנחנו גם אוהבים לשנוא דברים, ועדיף בחינם, כי אין כסף באמנות. אם לצטט את הקריקטורה הנהדרת של גלי שרף באינסטגרם (חפשו אותה, היא מצחיקה): "הולכת לישון בשמחה ובהודיה שאין בליבי שמץ של שנאת חינם, כי כל השנאה שקיימת בי מוצדקת".
אבל כל זה היה נכון לאיה של פעם. השנה משהו השתנה. הייתי שמחה להגיד שמדובר בתהליך עומק, בהתבוננות נכוחה פנימה, שבגרתי והחכמתי. אבל לא - זה בגלל אל על.
הכל התחיל כשעברנו דירה בקיץ שעבר. סגרתי עם המובילים חודשיים מראש לתאריך בתחילת אוגוסט, ומצאתי יום אחד פנוי בשבוע שבו היינו צריכים לפנות את הדירה. כשגיליתי שזה תשעה באב, אמרתי לעצמי - נו, טוב. לפחות אנחנו לא מפסידים יום עבודה. חבר שמע על זה והזדעזע: אתם עוברים דירה בתשעה באב?! משכתי בכתפיים והמשכתי לארוז.
שבוע אחרי המעבר התקרה במקלחת נפלה בשלושה מקומות. שיפוצניק בילה פה שבוע וחצי כדי לשבור את כל שאר התקרה, לבטן מחדש ולצבוע. שבועיים אחר כך הביוב עלה על גדותיו. הדוד התקלקל. המנוע של המזגן הלך. החשמל לפעמים הגיע למנורות ולפעמים לא, עניין של מצב רוח. החבר חזר עם מזוזות ותלה אותן על כל המשקופים.
אחרי כמה חודשים של שקט גיליתי סדקים בחדר של הילדה ובכמה מקומות בסלון ובמטבח, וגם בחדר של הילד. ונזילה במרפסת הסגורה. ביקשתי מהשיפוצניקים שיבואו כשנטוס לסיבוב הופעות בארה"ב. הקבלן העריך שלושה ימים, זה לקח שבועיים. אחר כך פרצה עוד מלחמה ולא יכולנו לחזור לבית, וגם לא לסבלט אותו. שלושה ימים אחרי שחזרנו, גיליתי שהשיפוצניקים לא תיקנו את התקרה בחדר של הילד. הקבלן האשים את בעל הבית. בעל הבית האשים את הקבלן. אני קיבלתי התקף חרדה, ובן הזוג אמר לי: "אל תדאגי, אני אדאג לזה".
למה באמת הכל אסור בתשעה באב?
הוא לא דאג לזה, ואז רבנו ריב כל כך מכוער שהיינו צריכים ללכת לטיפול זוגי. השיפוצניקים סיימו וצבעו, ועל הדרך הכתימו את המיטה, הדלת, המשקופים והפרקט. העוזרת שברה את המנורה החדשה שקניתי אחרי חודשים של חיפושים. אמרתי לה שזה שטויות ושממש לא אכפת לי, ואחרי שהיא הלכה בכיתי.
בן הזוג אמר לי: "אל תדאגי, אני אדאג לזה". הוא לא דאג לזה, ואז רבנו ריב כל כך מכוער שהיינו צריכים ללכת לטיפול זוגי. השיפוצניקים סיימו וצבעו, ועל הדרך הכתימו את המיטה, הדלת, המשקופים והפרקט
בתשעה באב האחרון ישבתי בגייט C30 עם עוד כ־180 ישראלים בנמל התעופה בקופנהגן, דנמרק. השעה היתה 14:30 בצהריים. היינו אמורים להמריא שלוש שעות לפני כן. לפי השמועות, הגלגל של המטוס התקלקל במהלך הנחיתה ואף אחד לא הצליח לתקן את התקלה. ואז הדיילת הודיעה שהטיסה מבוטלת - אני לא חוזרת הביתה הלילה. הילדים בכו לי בשיחת וידאו. במקביל, ידיעות על סיבוב נוסף של מלחמה הלכו והאדימו בכותרות. עברנו מחרדה רגילה להמתנה עצורה. אולי אני לא יכולה לחזור בכלל?
הלכתי לאסוף את המזוודה. המקום במלון שאל על ארגנו נגמר. הפקידה במוקד שירות הלקוחות שלחה אותי למצוא לבד מקום לבלות בו את הלילה. שאלתי אותה איך יעבוד ההחזר, והיא אמרה שהיא לא מטפלת בזה והנחתה אותי "לפנות לקשרי לקוחות אחרי הטיסה כדי לברר בנוגע להחזר כספי". ניסיתי להבין אם זה אומר שאולי אני לא אקבל החזר, והיא אמרה שהיא לא מטפלת בזה והנחתה אותי לפנות לקשרי לקוחות אחרי הטיסה וגו'. אחרי שלושה סיבובים כאלה הרמתי ידיים.
ירושלים בוערת - הסיפור של תשעה באב
הטיסה החדשה נקבעה ל־6:00 בבוקר. הזמנתי ושילמתי על מלון בשדה התעופה. שמתי שעון ל־3:30 לפנות בוקר. בשעה 7:20 בבוקר עדיין ישבתי בגייט C30 עם עוד כ־120 ישראלים טרוטי עיניים. כתבתי לחבר עם המזוזות, שמעתה יכונה "הרב", שטעיתי, שראיתי את האור, שאני חוזרת בתשובה. שלחתי את ההודעה, ושתי דקות אחר כך הדיילת התנצלה ברמקולים על העיכוב והכריזה שמתחילים בורדינג. נכנסתי הביתה ב־14:00 בצהריים, יום אחרי תשעה באב. חיבקתי את הילדים. שלחתי את החשבונית לאל על. הם עדיין לא ענו. אבל בסדר, ככה זה כשאתם שליחי מצווה. ככתוב: "ואשא אתכם על כנפי בואינג 737 ואביא אתכם אלי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו