כמו טבעות בגזע עץ, מי שקורא אותי כאן יכול לתארך את מערכת היחסים הזו אחורה לפי מספר מעברי הדירה שהוא קרא עליהם. מהארמון היפואי אל דירת הגג המטפטפת, משם אל דירת הקבלן הבורגנית ועכשיו אל הדירה הבאה, שעדיין לא נמצא לה הכינוי, אבל תהיה הדירה החמישית עד כה בחייה של בתי בת ה־8. אחת ממערכות היחסים היותר חמות שאני מנהלת היא עם אלכס המוביל, שמצטרף לאייל האינסטלטור ולאיברהים מהמכבסה, ברשימת הגברים שהאהבה שלי אליהם אולי כן צריכה להטריד את בן הזוג.
את הטור הבא שלי אני אכתוב מהדירה שעוד אין לה שם ותיקרא לעת עתה "החדשה". ראיתי באינסטגרם של נועה רוזין את טקס הפרידה שלה מהדירה, פלוס סיור לעוקבים, פלוס סשן צילומים מחמיא, פלוס זמן התייחדות ורפלקציה, והאמת היא שהייתי שמחה להיפרד מהדירה הנוכחית באופן ראוי, אחרי הכל בילינו בה שלוש שנים משמעותיות, אבל לאור העובדה שאוגוסט והחום והחיים מנצחים אותי כרגע, את הדירה הנוכחית אנחנו מפנים בלי טקסים, בלי דברי פרידה וגם בלי מספיק פצפצים. הקטן לדעתי עוד לא יודע מזה בכלל, וחושב שהקרטונים בסלון זה כי שוב אבא הזמין מלא דברים מאמזון.
מי הייתי לפני? מי אני עכשיו? מה קרה בשלוש השנים הללו? משום שאנחנו עוברים דירה בממוצע כל שנתיים, לא היו לנו כאן ציוני דרך כמו לידות, בר־מצווה או גירושים. ועדיין, במשך שלוש שנים גרנו בבית הזה, והבית הזה גר בנו. לטובת ארכיון דמיוני ביקשתי לערוך רשימה של דברים מהותיים שקרו לי בו:
סכסוך שכנים ראשון: בהיותי אישה שמתגאה ביחסי שכנות טובים לאורך כל ההיסטוריה שלי עם כל סוגי השכנים, כולל השכן מסלון הכלות החרדי והשכנים מקומה שנייה שזכו לקבל את כל התחתונים שעפו מחבל הכביסה שלנו, בדירה הנוכחית חוויתי את סכסוך השכנים האמיתי הראשון שלי עם השכנה מלמטה, שפחות התחברה לקונספט של ילד בן שנתיים שכל הזמן זורק מכוניות צעצוע אליה למרפסת, ולא משנה כמה צעקות הוא חטף, כנראה ממש נהנה לראות אותן נופלות.
עד שהצלחנו לחסום לחלוטין את הגישה שלו לחלק ההוא של הבית באמצעות שיחים דוקרניים, היא איבדה את הסבלנות והתחילה לשלוח הודעות מאיימות בטונים עולים. יכול להיות שהורים לילדים היו מקבלים את הסיטואציה בהומור, אבל אני לא יכולה לבוא בטענות למישהי רק כי היא לא מתרבה. בכל אופן, על אף ההתנצלויות שלי, העניין הלך והסלים, עד שיום אחד עמדנו יחד במעלית בשתיקה והגדולה שלי הסתכלה על שתינו ואז לחשה בקול רם מדי "אמא, זאת השכנה שאת שונאת!"
קציצות: זה לא שלא ידעתי להכין קציצות קודם. ידעתי, והן היו בסדר גמור. אבל בואו נגיד שלא קורצתי מהחומרים של "מאסטר שף". אצלנו בבית הדרישה היחידה מאוכל היתה להיות "אכיל", ואם הייתי צריכה לתת טסטימוניאל על "האוכל מבית סבתא", הייתי צריכה להיזכר בדמעות בשניצל טבעול ובפיצה מקפיצה - עד שבגיל 19 עמדתי ליד סיר מלא במים אדומים בחדר האוכל בבסיס סיירים ואמרתי לעצמי, "אה, אוקיי, כנראה ככה אמורה להיראות שקשוקה".
כמי שלמדה לבשל בלית ברירה מהמאחורה של אריזות, רק בדירה הזו, ואחרי 20 שנה של ניסוי וטעייה, שכללתי את היכולות ואת המתכון שלי לקציצות לכדי שלמות, שלמות עגולה של קציצה שמנמנה מטפטפת רוטב עגבניות עוקצני, אוורירית ומתמוססת בפה. ואני כעת יכולה לגלות לכם את הסוד לקציצות מושלמות של בית, את הרכיב הסודי שלי: זה שמן. צריך לשים הרבה שמן. התפוצץ לכם המוח, אני יודעת. עקבו אחריי לעוד טיפים.
1. חברה שכנה/שכנה חברה: מה שאני הכי מצטערת להשאיר מאחוריי, בפער, הוא הנס הגלוי, מערכת היחסים שתמיד רציתי, עם שכנה שהיא גם חברה, שהיא גם אמא של ילדים שהם חברים של הילדים. מישהי שלא רק תקשיב לצרות שלך, אלא גם תקפל לך תוך כדי את הכביסה. מי שמרגישה נוח לצעוק על הילדים שלך, ואת על שלה. מי שאת תמיד באה אליה עם קפה שהכנת בבית, כי הוא עדיין חם. כמו בטרגדיה קלאסית, היינו נאלצות להיפרד גם אם כן היינו נשארים בדירה הזאת, כי בן הזוג הטיפשי שלה מצא עבודה טיפשית בארץ טיפשית אחרת, והם, כאילו, נשואים וזה.
2. מחסן + חניה: ראיתי לא מזמן טיקטוק של איזו אמריקנית חמודה שהציגה את כל הדברים בבית שלה שהם "של עשירים" ושעכשיו יש לה אותם ועל כן היא עשירה, כמו שטיח מקיר לקיר, ראש מיטה ומקרר פחיות בגראז'. זה היה מתוק מאוד ושלח אותי לחשוב על כל הדברים בדירה הזו שגורמים לי להרגיש כאילו אני דמות ב"רמת אביב ג'", ולהלן הרשימה: מדיח כלים, טלוויזיה בחדר השינה, תריסים חשמליים(!), אבל יותר מהכל - מחסן וחניה. במחסן יכולתי לאחסן את כל מה שאני לא רוצה להסתכל עליו, שזו ממש פריבילגיה של עשירים, ואמנם החניה היא חניה בקומות והייתי צריכה להחליף פעמיים את מראות הצד ששברתי, אבל זו חניה והיא שלי, כלומר היתה שלי. עכשיו אני נאלצת להיפרד מעידית ומשרון לינוביץ', ולעבור לדירה שאין בה לא זה ולא זה.
3. בדירה הזו גיליתי מהחדשות על פיגוע שקרה לי מתחת לבית. חברים שאלו אותי אחר כך איך לא שמעתי את היריות, אבל אובייסלי הם לא גרים ביפו. זה הכי קרוב שהיה לי עד עכשיו, ולא ידעתי איפה לאחסן את המידע שתחנת הרכבת הקלה שבה אנחנו עולים היא זירת פיגוע ואנשים שאני מכירה זחלו על גחונם את הדרך הביתה.
4. עוד לא סיימתי לקרוא את הידיעה, והתחילו בדיוק האזעקות של המתקפה השנייה ההיא מאיראן, וארבעתנו רצנו לממ"ד תוך כדי שאני צועקת על הילדים בפאניקה "להירגע! שכולם יירגעו! הכל בסדר!!!". כל זה קרה באוקטובר 2024. שנה לפני כן, בשבת, בשש וחצי בבוקר, הרגשתי בפעם הראשונה מה זה אומר להיות אמא של מישהו במלחמה, והנה, שוב מצאתי את עצמי יוצאת מהממ"ד ומתחילה לארוז שוב תיק. שמתי בתוכו סוודרים, בגדי ים, תכשיר נגד כינים, דרכונים ופריכיות אורז. לכל מקרה שלא יהיה.
אחרי 10 דקות, שבהן אני הולכת מחדר לחדר בבית וממלמלת לעצמי, הסכמתי לבקשת בן הזוג לשבת רגע לידו על הספה. הנחתי את התיק. למחרת החזרתי את כל הדברים למקום. הוצאתי בשר טחון מהפריזר. העמדתי סיר קציצות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו