לא על החורבן לבדו - אלא על מה שהוביל אליו

1

בשנת 518 לפנה"ס, כמעט שבעים שנה אחרי חורבן הבית הראשון, שלחו יהודי הגולה משלחת לבית הדין הגדול בירושלים. היהודים החלו לשוב ארצה, בית המקדש השני נמצא בתהליך של בנייה, ובעוד שנתיים יחנכו אותו. הם שאלו: "הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי (אב), הִנָּזֵר, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים?" האם עלינו להמשיך להתאבל ולצום בתשעה באב ולפרוש (להינזר) מבשר ויין וכדומה, כמנהג האבלים?

התשובה הגיעה בדברי נבואתו של זכריה: סיבת הצום אינה החורבן, אלא מה שהוביל לחורבן, ולכן העובדה שבית המקדש נבנה מחדש אינה משנה את סיבת הצום. ואז ביקש הנביא: "מִשְׁפַּט אֱמֶת שְׁפֹטוּ, וְחֶסֶד וְרַחֲמִים עֲשׂוּ אִישׁ אֶת אָחִיו, וְאַלְמָנָה וְיָתוֹם גֵּר וְעָנִי אַל תַּעֲשֹׁקוּ, וְרָעַת אִישׁ אָחִיו אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם". זה התיקון למה שהיה בתקופה שקדמה לחורבן. החברה אז הייתה מקוטבת, מלאת שנאה ונעדרת חסד.

2

כך היה גם כ-600 שנים מאוחר יותר, לקראת חורבן הבית השני. "על כן, מפני שנאת חינם שבליבם זה אל זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' - שהוא צדוקי ואפיקורס, ובאו ע"י זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה (קיצונית), ולכל הרעות שבעולם - עד שחרב הבית". במילים אלה הרחיב הנצי"ב במאה ה-19 את דברי הנביא זכריה מהמאה השישית לפנה"ס. אלה התסמינים המבשרים חורבן. עליהם אנו צמים, יותר מאשר על החורבן עצמו.

3

וכך מתאר התלמוד את נבוזראדן, מפקד הצבא הבבלי, ש"היה הורג והולך" עד שהגיע להיכל המקדש והצית בו אש. אז זחה דעתו, ותחושת הסיפוק מהניצחון הגדול שהשיג הייתה משכרת. "יצאה בת קול ואמרה לו: עם הרוג הרגת, היכל שרוף שרפת, קמח טחון טחנת". הכול היה חרב כבר קודם; אתה רק חשפת את החורבן הפנימי באמצעות החורבן החיצוני.

לא מן הנמנע שחכמינו התכוונו לטיטוס, מחריב הבית השני, אבל מכיוון שהיו תחת שלטון רומא, הרחיקו עדות לבית הראשון. ואולי אין זה משנה מי המחריב, משום שהוא רק המכה האחרון בפטיש במסגרת תהליך של הידרדרות מוסרית, רוחנית וחברתית ארוך שנים. מזה צריך להיזהר, ואת זה יש לתקן. לכן צמים ומתאבלים.

4

מדינת ישראל היא תחילת התיקון, רק תחילתו, משום שחורבן הבית לא יתוקן רק בבניינו, אלא בתיקון הסיבות שהובילו לחורבן, ובנושא הזה הדרך עדיין ארוכה. אנחנו לפני מערכת בחירות גורלית, לאחר ארבע שנים של ויכוחים מדממים, אמירות חמורות ומעשים חמורים לא פחות, גם תוך כדי מלחמה באויב אכזר. נוח יותר לטפוח על חזה האחר, אבל תשעה באב מזכיר לנו אמת בסיסית הרבה יותר: יש לנו אחריות על ההיסטוריה שלנו, לכל אחד ואחת מאיתנו - בראש ובראשונה כלפי עצמנו, ולאחר מכן כלפי המשפחה והמעגל החברתי הקרוב, ואז כלפי העם כולו.

אנחנו לפני מערכת בחירות גורלית, לאחר ארבע שנים של ויכוחים מדממים. נוח יותר לטפוח על חזה האחר, אבל תשעה באב מזכיר לנו אמת בסיסית הרבה יותר: יש לנו אחריות על ההיסטוריה שלנו, לכל אחד ואחת מאתנו - בראש ובראשונה כלפי עצמנו, ולאחר מכן כלפי המשפחה והמעגל החברתי הקרוב, ואז כלפי העם כולו

אנחנו עם שטיפח את המחלוקת - בזמן שהיא לשם שמים - וראה בה מקור לסוד ההצטיינות שלו. לא צריך לחשוש מוויכוחים, גם אם לוהטים - כל זמן שהוויכוח נסב על העובדות והפרשנות (אד פקטום), ולא על האישיות של היריב (אד הומינם). הבה נחזור לתרבות הוויכוח של בית המדרש היהודי, זו שעיצבה אותנו כעם.

5

תשעה באב אינו יום צום דתי במובן של יום הכיפורים. זה יום אבל לאומי שדחסנו לתוכו את כל הצרות והאסונות שעברו על העם במהלך חייו הארוכים. בזכות היום הזה, שבו זכרנו את ירושלים וחורבנה, לא נזקקנו להסבר או לתזכורת בשעה שהרצל הניף את הדגל הציוני. רעיון השיבה לציון היה ברור לכולם. יתרה מזו, רבים המתינו לקריאה הגואלת לעלות ארצה; לחשו אותה דור אחר דור וחזרו עליה בתפילות ובברכה על המזון.

ובכל פעם שזוג הקים משפחה, נשבע מתחת לחופה: "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָ͏יִם, תִּשְׁכַּח יְמִינִי". שרדנו בגיא צלמוות של עמים ולאומים, מלחמה, גלות וחורבן, מכוחו של הזיכרון ששמרנו, הרבה בזכות היום המיוחד הזה. לא בכדי הבטיחו חכמינו עוד לפני אלפי שנים: "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה". הם הבינו היטב את המכניזם חסר התקדים הזה. עמנו גלה מירושלים, אולם ירושלים מעולם לא גלתה ממנו. מדינת ישראל היא ההוכחה לכך.

6

בליל תשעה באב בבית הכנסת הגדול ברומא, מטרים ספורים מהרחבה שממנה נשלחו יהודים למחנות המוות בחוה"מ סוכות 1943, שם ישבנו, גם בכינו, בקוראנו "איכה" לאור נרות ארוכים. כ-1,900 שנים קודם לכן, ממש מאותה רחבה, יצאה תהלוכת הניצחון של אספסיינוס קיסר רומא וטיטוס מחריב ירושלים, אב ובנו. הובלו לשם בסך שבויי יהודה המעונים וכן כלי המקדש, סמלי העצמאות האבודה שלנו. מבחינת האימפריה הרומית, זו הייתה אמורה להיות הלוויה הלאומית של העם היהודי.

עברו שנים, רומא נעלמה, וגם גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית נמוגו בעשן המשרפות וההיסטוריה. אנחנו, צאצאי השבויים המעונים, שבנו הביתה והקמנו מחדש את הבית השלישי. אנחנו מחכים ומצפים לאחינו ואחיותינו שעדיין מתמהמהים בארצות זרות: בואו הביתה.

בתום התפילה קמתי מהרצפה - שגריר ישראל, נציגה של הישות המדינית שהייתה חסרה זמן כה רב ולא יכלה להגן על עמנו - ומחצית הנר הארוך בידי. ניגשתי לרב הקהילה היהודית ברומא, שצאצאיה נמצאים בעיר עוד מהמאה השנייה לפנה"ס, ושאלתי: כבוד הרב, מה עושים עם שארית הנר? "אנחנו, יהודי רומא, נוהגים לשמור את הנר של תשעה באב לחנוכה, ואז מדליקים בעזרתו את נרות החג". בעינינו ראינו.