המוזיאונים המיוחדים ביותר בישראל: "עומדים לשבור שיא גינס"

זה קורה באמצע הראיון: איתן בר-און מניף לפתע באוויר קוף מתכת קטן, שמחזיק בידיו מלחייה ופלפלייה, בעיניים בורקות. לא עוברת שנייה והוא חושף, בחיוך ביישני, קעקוע במעלה זרוע שמאל: אותו הקוף, מהדגם האהוב עליו במיוחד, הפעם בגרסה דו-מימדית.

"יש לי פטיש גדול לקופים", הוא מתוודה, "וחבר הביא לי לפני 12 שנים מתנה מושלמת - את דגם הקוף הממולח והמפולפל הזה. הוא היה הראשון שלי ואותו אני הכי אוהב גם היום, אף שיש לי כבר עשרות אלפי פלפליות ומלחיות".

הקוראים מתבקשים להחזיר למקומה את הגבה שהורמה. שהרי איתן מפעיל בית פולחן קטן: מוזיאון שלם שמוקדש למלח ולפלפל. משונה? זה עוד כלום. מתברר שבארץ פועלים כמה מוזיאונים מיוחדים באותה מידה, ואולי יותר. כל אחד מהם הוא בבחינת מועדון אקסקלוסיבי, מעט מסתורי - וכולם פתחו בפנינו את שעריהם כדי לספק לנו הצצה לתרבות מסוג אחר. חזרנו כדי לספר, ועם רצון עז לקחת איתנו מלחייה אורנמנטית או שתיים, ואולי כמה שכיות חמדה אחרות.

מוזיאון המלח פלפל, חדרה | איש עסקים ממולח

טוב, עכשיו מותר להשמיע את השאלה שבוודאי צצה עוד בפסקה הקודמת: מוזיאון של מלח ופלפל? מה הטעם (סליחה על משחק המילים)? בשביל תבלינים הולכים לשוק, לא למוזיאון.

אבל אולי במוזיאון הספציפי הזה, הממוקם אי שם בשדות של חדרה, דווקא תרצו לבקר - ולו מפני שהוא מועמד להיכנס לספר השיאים של גינס. האספן והבעלים, איתן בר-און (66), אומר שבמוזיאון לבדו הוא מחזיק 37 אלף מלחיות ופלפליות, מכל סוג, מין, חומר ומדינה. בלרנקה, שם הוא מתגורר חלק ניכר מהשנה, הוא מחזיק במוזיאון נפרד עשרות אלפי מלחיות ופלפליות נוספות.

"יש לי קרוב ל-85 אלף מלחיות ופלפליות. חלק אפילו עדיין בארגזים", הוא מספר, "נציגים של ספר השיאים של גינס ביקרו כאן עם סגנית ראש העיר, ואנחנו מחכים להחלטה שלהם. אנחנו בטח הכי גדולים בעולם".

הסיפור של המוזיאון כמעט התחיל בטרגדיה. לפני 10 שנים בר-און נכנס לניתוח קיצור קיבה שהסתבך, נכנס לתרדמת והתנודד בין חיים למוות. אחרי שנדהמו כולם כשהתעורר ממנה, שיגעון המלח והפלפל, שקינן אצלו עוד קודם, התפתח - וגרם ללסתות להישמט פעם נוספת."כל מי שרצה לשמח אותי, הביא לי עוד ועוד פלפליות ומלחיות. מפה לשם היו לי כבר 300 כאלו. החלטתי שאני פותח מוזיאון".

שבע שנים חלפו מאז הפכה ההחלטה למציאות. האוסף, שהיה אז צנוע יחסית, רוכז אז בחלל אחד בלבד ואז קיבל טלפון מפתיע במיוחד. "אח ואחות מארה"ב, שאמם המנוחה היתה אנתרופולוגית ואספה גם היא מלחיות ופלפליות, שמעו עליי. הם יצרו איתי קשר והחליטו לתרום לי את האוסף שלה, 25 אלף סוגים שונים ומגוונים של מלחיות ופלפליות, כדי להנציח את זכרה".

אופירה גולן, מנהלת המוזיאון בפועל, עורכת לנו סיור מודרך. מבחוץ המקום נראה כמו מתקן סודי של השב"כ, אבל מבפנים, כשמעיפים מבט בארבעת אולמותיו, נגלה לעין האוצר: עשרות אלפי צמדים של מלחיות ופלפליות. מזהב, מכסף ומארד; מפורצלן, מקרמיקה ומזכוכית; בצורה של פירות, ירקות, ציפורים וסוסים; אחת בצורת טלוויזיה, אחרת בצורת רדיו, שלישית בצורת "הנסיך הקטן" של סנט אקזופרי, ורביעית בצורה שאנחנו קצת מתביישים לכתוב כאן. והנה אחת נוספת, שעלתה לאיתן, שמתגורר ממש צמוד למוזיאון שלו, לא פחות מ-14 אלף דולר. "מה שאנחנו רואים כאן זה זוג חזנים יהודים שאמן מניו יורק יצר בשנות ה-30 של המאה הקודמת, בצורת מלחייה ופלפלייה", מתגאה אופירה, "זה פריט נדיר".

יש במוזיאון מלחיות ופלפליות מזהב, מכסף ומארד; מפורצלן, מקרמיקה ומזכוכית; בצורה של פירות, ירקות, ציפורים וסוסים; אחת בצורת טלוויזיה, אחרת בצורת רדיו, שלישית בצורת "הנסיך הקטן" של סנט אקזופרי, ורביעית בצורה שאנחנו קצת מתביישים לכתוב

בהתחשב באזוטריות של התחביב, המקום זוכה לפופולריות מפתיעה, ולפעמים פוקדות אותו שלוש או ארבע קבוצות מבקרים ביום.

הצצה למוזיאון המלח פלפל בחדרה

מתבקש להתבדח ולכתוב שאיתן מפלפל מחירים, ואף להוסיף שהוא איש עסקים ממולח - אבל הוא מסביר שההכנסות של המוזיאון נתרמות לחיילי צה"ל ולילדים נזקקים. "יש בבעלותי חברה לייעוץ בנושא מימוש זכויות. מאוד חשוב לי לתרום לחברה, ואני עושה את זה בעזרת המוזיאונים שלי, זה ממש בנשמתי, כמו המלח והפלפל".

שעות פתיחה: ימים ב'-ה', 16:00-10:00, בתיאום מראש עם אופירה (050-6849989)

מוזיאון המיניאטורות "עולם קטן גדול", פארק ההיי-טק יקנעם | חנות קטנה ומטריפה

השלט בכניסה צודק: זה באמת עולם קטן גדול. העולם הקטן, שהוא המוזיאון, ממוקם בלב העולם הגדול של פארק ההיי-טק ביקנעם, אולי כדי לתת להיי-טקיסטים רעיונות בתחום המזעור והנינוס. דבר אחד כאן לא קטן בכלל: השאפתנות והיומרה. 140 דגמים מיניאטוריים עשויים ביד אמן, שמרכיבים יחדיו מעין עיר שלמה (קטנה, כמובן): אולם קונצרטים, סלון עם כיסאות נדנדה, חדר אוכל, כיתה, חדר שינה, ספרייה מהמאה ה-19, בית מרקחת וחנות נעליים ישנה של פעם - כולם פרי יצירתו של האמן משה זמטר ז"ל.

מי שמביט ביצירות מזהה מייד את הדיוק ה"יקי", וזמטר אכן היה יקה מהזן הקשוח ביותר. "יקים", מסבירה בתו ענת אורלנד, שמנצחת בגאון על האופרציה ועל המוזיאון, "לא זורקים כלום". וילון אחד בלוי ודהוי, שאותו החליט למחזר כשיצא לפנסיה, הוליד בסוף קטלוג שלם.

הקוטן כן קובע. הצצה למוזיאון המיניאטורות ביקנעם

"לאבא היה דמיון עשיר מאוד", מספרת ענת, "במיניאטורות שלו הוא בעצם יצר, בקטן, את כל העולם שלו, מזיכרונות הילדות שלו בגרמניה, משם ברח ב-1936 עם משפחתו לארץ ישראל לפני השואה".

"יקים לא זורקים כלום", מסבירה ענת אורלנד, מנהלת המוזיאון. וילון אחד בלוי, שאותו החליט אביה, האמן משה זמטר ז"ל, למחזר, הפך לחומר הגלם שהוליד את אוסף המיניאטורות

בעולם שבו הגודל קובע, והשופוני והדרמה חזקים יותר מהתוכן, המיניאטורות של זמטר מזכירות לנו שאלוהים נמצא בפרטים (הקטנים). נגרות, רקמה, צביעה, תפירה, אריגה – העבודות האלו משלבות הכל, ותמיד עם מנות נדיבות של דייקנות, עדינות וסבלנות.

היצירות מחולקות לשלוש קטגוריות: נוסטלגיה, פנטזיה ותעתיקים מבוססי מציאות, כמו מוזיאון הלובר בפריז או הייד פארק בלונדון. וכך, מי שמשוטט בתערוכה מוצא את עצמו במסע בזמן: מבית המרקחת, חנות הנעליים, בית כנסת שליוו את ילדותו של זמטר, ועד לכנסת ישראל.

בעבר היה ממוקם המוזיאון בחיפה. לפני עשור נפתח בתצורתו המחודשת ביקנעם. ענת מספרת שאביה הגשים בעזרתו את חלום חייו. "הוא היה ממש מאושר כשהמוזיאון נפתח פה", היא אומרת, "הוא היה אז בן 93, והספיק ליהנות ארבע שנים מהמקום היפה הזה עד שנפטר. אנחנו גאים להמשיך את המורשת שלו, ומאוד שמחים שמבקרים רבים גודשים את המוזיאון".

שעות פתיחה: ב'-ה', 15:00-11:00, שבת: 13:30-10:30

מוזיאון הקרטון, אזור התעשייה מעיין צבי | חלום שלא תרצו להתעורר ממנו

קרטונים הם לרוב שם קוד למעברי דירה מתישים, לפתרונות אחסון או לחומר גלם למדורת ל"ג בעומר; בדיוק את התדמית המבאסת הזו מבקשת האמנית אליאן קצ'קה, הקרויה בפי כולם לולה, לשנות. יש לה מטרה אחת: "להפוך את הזבל לזהב".

כאן הקרטונים לא רק מקבלים כבוד מלכים, אלא גם זוכים בחיים חדשים כיצירות אמנות. יצירות הקרטון של לולה, שעלתה ארצה מאורוגוואי לפני 17 שנה, מככבות עכשיו בתערוכה מיוחדת, "מנצחי לזמני", שתוצג בחודשים הקרובים במוזיאון הראלי בקיסריה.

אנחנו מגיעים למוזיאון הראלי יום אחרי הפתיחה, כדי לחזות במו עינינו בטרנספורמציה שעשתה קצ'קה לקרטונים, שהפכו במטה הקסם שלה לפסלים, חלקם ריאליסטיים, אחרים אבסטרקטיים, ויש גם כאלה שקשה להגדיר במילים אבל אי אפשר להכחיש את העוצמה שלהם. פה חליפת שריון מימי הביניים, שמעניקה הגנה מקרטון מפני חרבות קרטון; שם פסנתר כנף – מקרטון, כמובן, ומעניין לדעת איך נשמעים תווים מקרטון; והנה ארכנה מהמיתולוגיה היוונית, הורוס מהמיתולוגיה המצרית (או לפחות בן דוד שמנמן שלו, נשים חסרות פנים וכתרים לראשיהן ובאופן כללי, תמונות מחלום מרתק שלא תרצו להתעורר ממנו. וכולם עשויים מהחומר היומיומי, הזמני, שאמור להיזרק עוד רגע לפח – אבל הפך, בידיה האמונות של לולה, לנשגב.

אליאן "לולה" קצ'קה, בעלת מוזיאון הקרטון, רוצה להפוך זבל לזהב. "הבנתי שככל שהחומר יותר קל, גם המחשבות יותר קלות. קל לנו במוח, ואז קל לנו להעז, לעשות דברים גדולים"

"אני עובדת עם קרטון כבר יותר מעשר שנים", היא מספרת. "יש פה מחשבה לקחת דווקא את הקרטון ולעשות ממנו אמנות, יופי, תרבות. יצרתי פה גם תיאטרליות מעולמות הבמה, שבהם נטלתי חלק בעבר".

המוזיאון נפתח לפני חמש שנים, ולטענתה, מדובר במוזיאון היחיד בעולם שכל היצירות בו הן על טהרת הקרטון. "לקחתי האנגר גדול באזור התעשייה במעיין צבי וציפיתי את כולו מקרטון בפנים - גם את התקרה, את הרהיטים וחלק מהקירות. כמובן נמצאות בו היצירות שלי, שכולן מקרטונים".

לארוז את הדמיון. הצצה למוזיאון הקרטון במעיין צבי

אנשים מגיעים לבקר, ליצור מקרטון?

"בהחלט. פתחתי את המוזיאון לפני חמש שנים, אני עורכת שם הרבה מאוד סדנאות לקבוצות ומתאמים איתי מראש. אני מרגישה שהאנשים מתחברים יפה לחומר ולרוח. הבנתי שככל שהחומר יותר קל, גם המחשבות יותר קלות. קל לנו במוח, ואז קל לנו להעז, לעשות דברים גדולים".

כמה זמן לקח לך ליצור, למשל, את פסנתר הכנף מקרטון?

"בערך חודשיים. לפעמים אני גם עושה הפסקות, לא עובדת על זה כל יום".

תוך כדי הראיון נכנסים לתערוכה עוד ועוד מבקרים. לולה לא מסתירה את התרגשותה. "זה באמת חלום שמתגשם, ואני שמחה, אבל כמו הרבה אמנים אני תמיד חושבת על היצירות הבאות, על היעדים הבאים. הראש שלי כל הזמן עובד".

שעות פתיחה: בשלושת החודשים הקרובים יצירות הקרטון יוצגו במוזיאון הראלי בקיסריה. לאחר מכן יחזור המוזיאון למיקומו המקורי באזור התעשייה במעיין צבי. ביקורים - בתיאום מראש עם לולה

מוזיאון המטקות, שכונת נווה צדק, תל אביב | ליידי מחבט

אמנון ניסים (82) הוא מלך המטקות של תל אביב. אין כדור שחור קטן שיכול לו, אין מטקה בעולם שאין לו וכבר בגיל 6, הוא יצא מביתו בנווה צדק ושיחק עם מחבטי העץ העגולים ברחובות החוליים של העיר העברית הראשונה.

בהמשך, כשהוריו כבר הרשו לו ללכת לים לבדו, הוא הפך את משחק המטקות לאמנות של ממש. תחילה בחוף גורדון, שם עשרות אנשים צפו בו כמעט מדי יום מפליא בחבטות מדויקות ומדודות, ואחר כך בחוף גאולה. לפני 23 שנים עם פטירת הוריו, הפך את בית ילדותו בשכונה המבוקשת למקדש אמיתי של מטקות.

ניסים מראה לנו את סוגי המטקות השונים ששזורים בכל פינה בביתו רחב הידיים בקומה השנייה, חלקן אפילו תלויות ליד החלונות הפתוחים לרחוב, מסגירות מרחוק את מיקומו של המוזיאון. רובן כמובן עשויות עץ, אבל יש גם מטקות משיש, מקרמיקה ואפילו מזכוכית (רק אל תנסו לשחק בעזרתן, לפחות לא בלי ערכת עזרה ראשונה בהישג יד). ויש אחת מיוחדת במינה, פרי יצירתה של סטודנטית ממזרית מבצלאל, שציירה את אמנון עצמו והדביקה את דמותו על המטקה.

במוזיאון אפשר למצוא מטקות רגילות מעץ, אבל גם כאלו שעשויות מקרמיקה, משיש ואפילו מזכוכית. אמנון ניסים, הבעלים, אמנון ניסים: "באים לכאן מכל מקום בעולם, ואני מקבל את כולם בכל שעה"

על אחד הקירות כרזה גדולה שמבשרת: ישראל היא "מעצמטקה". ניסים אומר שרבות מהמטקות הוא קיבל במתנה ממי ששמעו על מפעל חייו הייחודי. בלילה הוא לפעמים מביט בהן בערגה, וליבו נמלא טוב. לעיתים הוא אף חולם עליהן, ובדמדומי השינה הודף כדורי-חלום לצד השני של חוף הים.

המוזיאון הגיח לאוויר העולם בחבטה בזכות רעיון שהעלה מוריס צדוק - שותפו של אמנון, שמחזיק חנות מטקות גדולה בבת ים: למה שלא תפתח מוזיאון שלם רק למטקות? "הוא הצית את הגפרור", מוסיף אמנון בחיבה, "בלעדיו זה לא היה קורה.

"בהתחלה היה לי רק ארון אחד, ועוד כמה מטקות שאני משחק בהן, וזה התפתח בצורה משוגעת. באים לכאן מכל מקום בעולם - תיירים, קבוצות, אנשים שמטיילים ונחשפים למוזיאון. אני מקבל את כולם בכל שעה. עשרות אלפי בני אדם היו כאן. זה הכיף שלי".

"התפתח בצורה משוגעת". הצצה למוזיאון המטקות בתל אביב

אתה עוד משחק מטקות בים, בגילך?

"עד לפני חצי שנה שיחקתי בכל שבת, אבל קרעתי גיד ביד וכרגע אני מושבת".

מזהים אותך בחוף? ובעיר?

"בטח. בים – ברור שכן, וגם בשוק הכרמל. מלא אנשים מבקשים ממני סלפי, ואני מסכים".

לא כועסים עליך לפעמים? מתרגזים מהרעש הזה של המכות?

"יש גם כאלה, אבל זה זניח. אולי שני אחוזים כועסים, והשאר אוהבים. אז שאני אוותר על זה?"

יש משהו בחיים שאתה אוהב יותר ממטקות?

"יש לי שתי אהבות גדולות: מטקות ומוזיקה. אין בשום מקום בכדור הארץ כמות כזו של מטקות, רמקולים, מערכות הגברה, תקליטים וקסטות. אני מכור לשניהם".

שעות פתיחה: לאורך כל היום ("אפתח גם בשתיים בלילה למי שירצה לבוא", מבטיח אמנון)