פֶּרוּ וְרַבּוּ: סיפורה של הקהילה הנסתרת מהרי האנדים - והאוכל שזוכר הכל

ישנן הארות שמתחילות במפץ גדול, באותות משמיים, בקול קורא מתוך שיח בוער. הסיפור של קהילת בני משה מפרו מתחיל בספר תנ"ך ישן, מתורגם לספרדית, שאותו מצא זרובבל צדקיהו בין החפצים שהשאיר אחריו אבא שלו באותו היום שבו יצא את ביתו לעמל יומו ונרצח בדרך.

השנה היתה 1944, לזרובבל עדיין קראו סגונדו ויאנואבה, צעיר מבית קתולי בפאתי העיר קחאמרקה שבצפון פרו, שהתפרסמה בזכות המעיינות החמים שבה וכמקום שבו פרנסיסקו פיסארו, מגלה הארצות הספרדי, מייסד העיר לימה ומחריב אימפריית האינקה, לכד והוציא להורג את הקיסר שלה.

ילדיו של צדקיהו מעידים שכבר בסוף ספר בראשית אבא שלהם הרגיש שהשתנו חייו. איש סוחף שאמר לכל מי שרק היה מוכן לשמוע, כי בני ישראל הם בני האל, התאכזב מזרמים נוצריים שפגש בדרכו הרוחנית, כי המשיכו להאמין בשילוש הקדוש ודחו את חגי ישראל אפילו ששמרו את השבת.
בשנת 1959 הקים עם אחיו וחבריו קהילה בשם Israel de Dios - "אלוהי ישראל" - וניסו לבנות את חייהם מחדש על פי התורה ככתבה וכלשונה. הם שמרו שבת, חגגו את חגי התורה, למדו עברית והתפללו את דרכם לאלוהי ישראל.

בתמונה מצהיבה שצולמה באותה השנה נראים זרובבל ומרים צדקיהו, ששום דבר במראה שלהם לא יודע לספר על האמונה המבעבעת בהם. משמאל רחל הבכורה, מימין נעמי, בין הברכיים של אבא עומדת חווה, ועד היום, 67 שנה לאחר מכן, אפשר לנחש מי זו מי בצילום.

בידיים של אמא התינוק יהושע, שעתיד להקדיש חלק נכבד מחייו הבוגרים לחקר תולדות הקהילה שהצמיח אביו, לטוות חוטים בינה לבין אנוסי ספרד שהתיישבו באזור. יהושע, שחי בפתח תקווה, לא הגיע לפגישה שהתקיימה ביום שישי האחרון בבית של חווה בכפר תפוח, שאליו עברה המשפחה מאלון מורה ושבו מתגוררות עד היום שלוש האחיות. בטלפון הוא אומר שאולי בגלל שהיה קטן הוא פחות זוכר את שעברו האחיות שלו בבית הספר. את המכות שהיו חוטפות ממורים ומתלמידים כי לא היו מגיעות ללמוד או להיבחן בימי שבת.

המבוגרים שהתעקשו לשמור את יום השבת לקודשו לא קיבלו את שכרם שחולק ביום הזה, חלקם פוטרו, והיה ברור שדרוש שינוי. ברוח הקיבוצים והמושבים שעליהם קראו, הקימו חברי הקהילה ביערות הגשם של צפון פרו יישוב חקלאי בשם חברון, שבו כולם חיים לפי דין תורה. מתוך שלוש השנים שבהן התקיים המקום, ילדי צדקיהו חיו בו רק בשנה האחרונה. באושר גדול הם זוכרים את החופש מבית הספר, את האדמה הפורייה ואת בעלי החיים שחלקו איתם את שפע הבריאה.

קשיי הקיום והיעדר מסגרות חינוכיות החזירו את בני הקהילה לעיירת הולדתם, כשבכל הזמן הזה זרובבל מתכתב עם רבנים מהארץ ומלימה, שם הקהילה היהודית המבוססת לא מיהרה לפרוש זרועות לעבר האיכרים שירדו מהרי האנדים. יוצא דופן היה הרב הספרדי בעיר, אברהם בן חמו, שהסכים לפגוש אותם. היה הראשון שהכיר להם את קיצור שולחן ערוך, סייע להם בלימודי הלכה, וליווה את צעדיהם הראשונים בדרך אל גיור אורתודוקסי כהלכתו.

אל הקרוואן

קשר עם רבנים ועם גורמים בישראל, ובהם הרב אליהו אביאל, נשא פרי ובשנות ה־09 עלתה הקבוצה הראשונה של בני הקהילה לארץ. רובם התיישבו באלון מורה. יהושע אומר שגם אם היה איזה שיקול פוליטי בהצעה, הרי שהוא היה בשולי הדברים, אומר ש"היה נדרש יישוב דתי כי על זה אבא התעקש שיסכים לקלוט כזו קבוצה של אנשים".

האחיות היו בטוחות שיקבלו אוהל כמו זה שעלה בעיני רוחן כשקראו בתנ"ך, אבל תחתיו חיכו להם קרוואן וחשמל זורם. "היה קשה למצוא עבודה", מחייכת חווה את קשיחות הזיכרון, שהיתה אז בת 30, נשואה עם תינוק בן שמונה חודשים. "היה קשה מבחינה כלכלית, אחרי זה היו תקופות של פיגועים, אבל מעולם לא התחרטנו על זה שהגענו לכאן. אפילו לא לרגע".

על המשמעת הנוקשה בבית אבא ואמא שעולה מבין המילים הנזהרות של חווה, אומר יהושע בהיר וחד: "היה חינוך קשוח, אבל כשגדלנו הרי יכולנו לפרוק עול, וזה לא קרה. יש לנו את חמשת החושים כדי לחוש את החומר, וישנו את זה שנועד לחוש את המציאות הרוחנית. אבא שלי קרא בתנ"ך שהשאיר אחריו אבא שלו והאמין שאלה הם דברי אלוהים, והלכנו אחריו", הוא אומר, ואני חושבת על הילדים האלה שברוב מלאכות נטמעה בהן אמונה שדבר לא יוכל לה.

יהושע שלמד לקשור ציציות מחוטי צמר שאמא שלו טוותה, "צמר רחלים", הוא מבקש להדגיש, זה הנגזז מהנקבות והוא רך ונעים מזה של האיל. האצבעות שלו עוד זוכרות צילומים מחומש שמצאו, שאותם הדביק על נייר שממנו תפר ספר תורה. את התפילין, שביחד עם אבא, שהיה נגר, יצרו מעץ אפילו שידעו שיש להשתמש בעור וקלף, אבל מלאכת הלב עולה על כל שאין. שבגיל 12, ביחד עם אחיו הקטן, הובא לבית הכנסת בלימה, שם עברו טקס מילה. עד היום הוא זוכר את הכאב ואת ההתרגשות שידע שם בהיכל.

מספר איך בתחילת הדרך, כשהכל עוד היה לפי הפשט, בפסח למשל נמנעו מכל מה שמחמיץ, אפילו ביין לא נגעו עד שנחשפו להלכות ולמסורת ולמדו אפיית מצות. מלאכה שלא כמו החלות לשבת, שאותן אפו אמא והבנות, היתה שמורה לבני הבית. הוא ואבא היו מבעירים את העצים בתנור הלבנים, מרדדים את הבצק, מודדים את הזמן בשעון ככה שלא יעברו ח"י דקות מהרגע שבו המים פוגשים בקמח ועד הכניסה לתנור.

בחגים היו אוכלים טמאלס, כיסני בצק תירס ממולאים בגבינות, בירקות או בבשר ומאודים בקליפות תירס, דגים שהגיעו מיובשים לאזור ההר בושלו בחג השבועות. בשבתות הפטסקה (Patasca), תבשיל עשיר של תירס לבן וקטניות, היה בתפקיד החמין המתבשל שעות ארוכות בחום האצור בלבני התנור שעות אחרי שגוועה בו האש.

נעמי, המבשלת של המשפחה, מתרחקת ממילים וממצלמה. הדפה כל ניסיון שלנו לבקר בגינת הבית, שבה היא מגדלת כבשים, מיני עופות ותירס, כמו שגידלו אימהות אימותיה בגינות הבית של צפון פרו. בין כל הקשיים שידעו בשעת הקליטה היו גם הגעגועים לטעם הפירות, שעכשיו "ברוך השם" יש יופי של מנגו, ליצ'י ואננס. אבל אפילו הן אומרות, כמעט בלחש, שהכבש המקראי לא יכול לזיכרון טעמו של זה נשאר מאחור.

"כאן כולנו בני יזראל"

חצי שנה אחרי ההגעה לארץ יהושע עזב לירושלים, שם הקדיש ימים ולילות ללימוד תורה, הכיר את מי שהיתה לו לאישה והלך אחריה לגור בפתח תקווה, קרוב למשפחת הוריה ולסירים מהמטבח ההונגרי והצ'כי.

"צר לי עליך. זה לא אוכל שמת על כשרות", אני צוחקת. "דווקא היה לי טעים, למוזיקה היה קשה לי להסתגל, בעיקר זו שבאה מהמזרח, אבל בסוף התאהבתי בניגונים". כמו רוב בני הקהילה גם הוא מתפלל בנוסח ספרדי, ביקר בפרו פעמיים לצורכי עבודת המחקר שלו. העיניים שלו מלאו בכל היופי שגדל בתוכו, אבל כמו האחיות שלו גם הוא אומר שאין בו טיפת געגוע.

"אנחנו כבר לא בני משה", הוא מבקש להדגיש, "כאן כולנו בני יזראל", וככל שמתארכות המילים ברור ששימור הקהילה הצעירה והקטנה הזו הוא לא מוטיבציה שמניעה את אנשיה, שהשתלבו בזרמים השונים. מגדיר את עצמו כחרד"לי, וכמו האחיות שלו ככה גם הוא רואה את הציונות כחלק מהגאולה.

"הגענו לגלות את סודות ההישרדות של עם מיוחד", כמו שהסבירה לי חווה. "גיליתם?" אני מתעניינת, "לא את הכל", היא מחייכת ומוסיפה, "רבי נחמן אומר שאת נמצאת במקום שבו נמצאות המחשבות שלך. את רק צריכה לוודא שהמחשבות שלך נמצאות במקום שבו את רוצה להיות", היא אומרת, ואני חושבת על אבא שלה שהקדיש את חייו למסע רוחני, שעלה לשמיים של כפר תפוח בתוך מה שראה בו נוף קדומים, ושם, בכניסה, מדממות עכשיו על הסלעים מילות שנאה באדום על זה שכהנא צדק.

המבוגרים שהתעקשו לשמור את יום השבת לא קיבלו את שכרם שחולק ביום הזה, חלקם פוטרו והיה ברור שנדרש שינוי. הקימו יישוב חקלאי בשם "חברון", שבו כולם חיים לפי דין תורה

סדרת הרצאות שיזם אגף מאגרי המידע של "אנו", מוזיאון העם היהודי, ביקשה לשפוך אור על סיפורן הפחות מוכר של קהילות יהודיות שהתקיימו "מתחת לרדאר ההיסטורי", כהגדרתם של אנשי המוזיאון. סדרה שהולידה את "שבוע קהילות נסתרות" של FOODISH - אגף הקולינריה של המוזיאון. בתאריכים 26.7-31.7 יארחו מסעדות ברחבי הארץ קהילות כאלה, וכל שף יבנה תפריט מיוחד בהשראת המטבח המתארח. מבני מנשה מהודו, דרך קהילת קאיפנג מסין ועד לקהילת האָבַּאיוּדָאיה מאוגנדה. בני משה מפרו יתארחו במסעדת ספרה ברחובות.

לכבוד אוכל שזוכר, לכבוד כוחה של אמונה ולכבוד הידיים החכמות של נעמי, אני מביאה בפניכם שני מתכונים מהמטבח הפרואני של שנות זרובבל.

אוקופה

רוטב בוטנים נפלא שהולך יופי עם עוף צלוי, ירקות או דגים מטוגנים. אנחנו התאהבנו בו כשהוגש לנו על חצאי תפוחי אדמה מבושלים שהונחו מעל עלי חסה, מעליהם ביצים מבושלות לדרגה בינונית. מעל הכל יצקה נעמי מהרוטב הנפלא הזה וקישטה בזיתים שחורים מגולענים. במקור משמש בו
ה־הואקטאי, אחד מעשבי התיבול המזוהים עם המטבח הפרואני שהטעם שלו מורכב ומזכיר בזיליקום, טרגון ונענע. אבל נעמי מוסרת שפטרוזיליה מקומית היא יופי של תחליף. את מחית האג'י אמריו, היא מחית פלפלים צהובים בחריפות מתונה יחסית, תמצאו בחנויות המתמחות במוצרים מדרום אמריקה.

המרכיבים

3 כפות שמן זית
½ בצל בינוני קצוץ דק
2 שיני שום
1-2 כפיות מחית אג'י אמריו
1 כוס עלי פטרוזיליה רעננה
½ כוס בוטנים קלויים בלי מלח
מיץ מ־1 ליים
¼-½ כוס חלב קוקוס
¼ כפית מחוקה כמון
מלח ופלפל

אופן ההכנה

במחבת, על אש בינונית, מחממים את שמן הזית ומטגנים את הבצל עד שיהפוך לשקוף. מוסיפים את שיני השום והמחית ומטגנים עוד דקה וחצי אגב בחישה. מסירים מהאש ומוסיפים את עשבי התבלין כשהכל עוד חם אבל כבר לא על האש. מכניסים למעבד מזון, מוסיפים את יתר המרכיבים ומעבדים לרוטב חלק. טועמים ומתקנים תיבול.

מזאמורה מורדה (Mazamorra Morada) - דייסת תירס סגולה

הקור הוא חלק מטעמי הדייסה הזו, שהיא אחד הקינוחים הנפוצים במטבח הפרואני שנהוג להגיש לצד אורז בחלב - ארוס קון לצ'ה, או סוטלאץ', אם תרצו. אתם תוכלו למצוא את הקלחים המיובשים בחנויות המתמחות במוצרים מדרום אמריקה. הכמות ל־10 סועדים.

לציר התירס

1 ק"ג קלחי תירס סגול מיובשים
קליפה מ־½ אננס גדול
½ תפוח עץ ירוק בקליפתו, חתוך לקוביות
1 מקל קינמון
8 מסמרי ציפורן
מים לכיסוי הפירות
בשר ½ האננס שקילפנו, חתוך לקוביות בגודל כ־1.5 ס"מ
½ תפוח עץ ירוק נוסף, הפעם קלוף וחתוך לקוביות
1 כוס חד"פ צימוקים
1 כוס חד"פ משמשים מיובשים, חתוכים
1 כוס חד"פ שזיפים מיובשים, חתוכים
80 גרם סוכר

להסמכה

¾ כוס חד"פ קורנפלור
¾ כוס חד"פ קמח תפוחי אדמה
2–3 כפות מיץ לימון או ליים

אופן ההכנה

בסיר של כ־3 ליטר מניחים את חומרי הציר. מוסיפים מים לגובה של עד 3 אצבעות מעל המרכיבים. מכסים את הסיר חלקית, מביאים לרתיחה ומבשלים כשעה על אש בינונית.

מסננים לתוך סיר חדש ושומרים בצד כוס מהנוזלים.

לסיר עם הנוזלים מוסיפים את קוביות האננס, קוביות התפוח הקלוף, הפירות המיובשים והסוכר, ומערבבים עד שיימס. כשכוס הנוזל ששמרתם מצטננת לטמפרטורת החדר יוצקים אותו לקערה, ובתנועות ערבוב נמרצת מערבבים לתוכו את הקורנפלור וקמח תפוחי האדמה, עד שייעלמו הגושים.
על אש בינונית, ברתיחה עדינה, מבשלים את הנוזל עם הפירות כ־15 דקות או עד שיתרככו.

יוצקים פנימה את הנוזל שיצרנו עם הקמחים תוך ערבוב נמרץ. ממשיכים לבשל עוד כ־5 דקות, עד שהתערובת מסמיכה ומקבלת מרקם של דייסה או פודינג. מוסיפים את מיץ הלימון או הליים ומערבבים.

מצננים לטמפרטורת החדר ומעבירים למקרר ל־6 שעות, עדיף גם למשך הלילה. מגישים קר, עם מעט קינמון טחון מעל, עם או בלי אורז בחלב.