הקדחת הרסה לי את הנסיעה לתאילנד. אצלנו במשפחה זה מקובל

נסעתי לראשונה לחוץ לארץ בגיל 12. לא שהיו למשפחתי משאבים לנסיעה כזאת - היינו משפחה דלת אמצעים, אלא שבן דוד של אבא שלי, לאצי ז"ל, שאחרי השואה נסע לצרפת והתעשר שם מאוד, הזמין אותנו לבוא לבקר אותו. והימים ההם, אולי תזכרו, היו הימים שבהם כל נוסע לחו"ל קיבל הקצבה של 420 דולר לנפש וזהו. את השאר השלימו מהשוק השחור ברחוב לילינבלום בתל אביב, מאנשים עם מעילי גשם באוגוסט וחבילות של שטרות אסורים בכיסים הפנימיים.

והנה אנחנו, עכברי הכפר, טסים לפגוש את עכבר העיר הגדול. עזבנו פיאט 127 חבוטה בחניה בבית ונחתנו בפריז, כשהבן דוד מגיע לקחת אותנו ברולס רויס כסופה ונהג עם כובע. היינו בשוק שלא חלף שבוע ימים. הוא לקח אותנו למלון יוקרתי שלא היה לו שום קשר לשום דבר שהכרנו או ידענו שקיים. המלון הכי טוב שהכרנו עד אז היה בית ההבראה של ההסתדרות בנתניה, שם התפעלנו מזה שיש מאוורר בכל חדר. היו זמנים כאלה בארץ ישראל. זוכרים?

ופתאום אנחנו נוחתים במערכת חדרים מהממת, עם מכונות משקה אוטומטיות שמנפיקות פחיות חינם בתוך החדר עצמו, דבר שהשאיר אותנו נבוכים מאושר. גם פחיות, שעוד לא הגיעו לארץ אז, גם חינם, וגם מכונה. כמו לטוס בחללית של אילון מאסק למאדים בימינו, אולי טיפה יותר. בחדר היתה גם טלוויזיה צבעונית, כשכל מה שהכרנו בבית היה שחור לבן עם שלג. שבוע שלם בהינו בה למרות שלא הבנו מילה בצרפתית.

והבן דוד שולח את הנהג לקחת אותנו למסעדה. ואנחנו, שהיינו אוכלים בארץ במסעדה פעם בשנה, ותמיד באותה מסעדה עם המאכלים שהזכירו לאבא שלי את ילדותו בסלובקיה, מוצאים את עצמנו במסעדה צרפתית מפוארת, וקוסם ניגש אל השולחן שלנו ונותן הופעה באורך כמעט מלא. ואני זוכר כמו עכשיו את הבן דוד נותן לו טיפ של 1,000 פרנק, ואת ההבנה שיש אנשים שמחשבים כל גרוש מה־420 דולר שלהם - ויש אנשים שמפזרים שטרות בגודל של סדין יחיד בלי להניד עפעף. מה עצום היה הפער, וכמה מענג לרגע.

התחלתי ליהנות במיוחד כשהמקום החדש והמאיים הפך להיות קצת בית: בבית הקפה ידעו מה אני שותה, במכון הכושר ידעו לכתוב את שמי, ובמכבסה עשו לי בלי בישום

וככל שהנסיעה נהדרת, וכל צרכינו נענים, ומתנות יקרות מגיעות בלי הפסקה - כך אבא שלי לא מפסיק לדאוג. איפה הדרכון, איפה הכסף, איפה המפתחות, באיזו שעה צריך להיות, אולי הרכבת כבר יצאה, אולי נאחר לטיסה שיוצאת בעוד שלושה ימים. ואמא שלי אומרת שקוראים לזה רַייזֶה פִיבֶּר, קדחת הנסיעה. מחלה מקובלת בשושלת המשפחתית שלנו, יציאה מאיזון מוחלט כשנוסעים לחו"ל, לא משנה כמה הנסיעה נוחה, מפנקת ועל חשבון הבן דוד. היציאה מהמוכר מערערת את הקיום ומציפה טראומות מחמישה דורות אחורה לפחות.

והנה חזרתי מתאילנד לא מזמן. גם שם התנאים היו לא מהעולם הזה, הרגשנו עשירים למרות שאנחנו לא ממש, והכל היה ורדים ושושנים. אבל זכיתי לראות שמשהו מקדחת הנסיעות הזאת מבית אבא נדבק גם בי. גם אני בחרדות כל הזמן: איפה הדרכון, איפה הכסף, מה עם הכרטיסים והאם נגיע בזמן לטיסה בעוד שבוע.

היציאה מהמוכר, שהיא בעצם מטרת הנסיעה, מתגלה כאתגר לא פשוט. לאנשים שסוחבים כאבים מדורות קודמים של יציאה מהמוכר, למשל אל קרונות בקר בדרך לאושוויץ, הידוע והשגרתי הוא המרגיע, וכל נסיעה נחווית כסכנה ברורה ומיידית, גם אם מטרתה הירגעות ומנוחה.

משעה שזיהיתי את היסוד הגנטי בהרגשה שלי, שביאסה ימים ארוכים בנסיעה הנדירה, נשמתי עמוק והפרדתי לאט־לאט את הנפש של אבא שבאה איתי במזוודה מהנפש שלי. טיפין־טיפין התחלתי ליהנות, במיוחד כשהמקום החדש והמאיים הפך להיות קצת בית: כשבבית הקפה הכירו אותי וידעו איזה קפה אני שותה, כשבמכון הכושר המקומי ידעו לכתוב את שמי בלי טעויות, וכשבמכבסה הפנימו שאני רוצה בלי בישום. כשהחדש הפך למוכר, משהו בי הרפה ממשא הדורות ויכולתי ליהנות. ואוהו, כמה נהניתי שם בתאילנד. אם היא לא היתה כל כך רחוקה, הייתי שמח להחזיק שם איזו בקתה על החוף לסופי שבוע, אבל לך תטוס 12 שעות בכל יום חמישי.

בפעם הבאה אטוס לחודש. מה לעשות בתאילנד

ובדיוק כשהרגשתי שהשאריות האחרונות של קדחת הנסיעות נשרו ממני ואני ממש נהנה, נגמרו השבועיים, וגל חרדות חדש עלה עם הטיסה הביתה. היו לי אולי תשע שעות ורבע ללא כל דאגה. גם שווה בסך הכל. בפעם הבאה אני טס לחודש. אולי יהיו לי יומיים נקיים.