זה לא נכון שישראל לא השתתפה הקיץ במונדיאל. אם נשים לרגע את הכדורגל בצד, שלחנו לשם נציגות מכובדת משלנו - נבחרת של אנשי טלוויזיה.
כעם, התייחסנו אליהם בדיוק כפי שמתייחסים לנבחרת לאומית. התמלאנו גאווה, שקענו באכזבה, התרגשנו כשהם לחצו יד למסי, התלוננו על סגל מנופח והתנצחנו בשאלה מי מיותר על המגרש ומי חייב לפתוח בהרכב. קראנו להם "המשלחת" או "הנבחרת". במשך יותר מחודש הם היו השליחים שלנו באמריקה.
כשבעולם שיחקו כדורגל, בישראל הוויכוח הציבורי עסק פחות בשאלה מי תעלה לגמר ויותר בשאלה כמה אנשים טסו לשדר אותו. כשאת מדינה שלא משתתפת במונדיאל, השידור הוא ההשתתפות.
לא על המגרש לבדו
"למה כאן 11 היה צריך לשלוח 200 איש למונדיאל הזה? מה ההיגיון?" תהה נירו לוי בפודקאסט "לשחרר את הדב": "אוקיי, נכון, כל הנבחרות בעולם עלו חוץ מנבחרת ישראל, אבל למה אני צריך לסבול את כל אלה שאין להם מה להגיד? ואין להם מה להגיד".
בתאגיד מספרים כי תקציב הפקת השידורים נגזר כולו מהכסף שנכנס לערוץ מפרסומות, ולמעשה לא נעשה שימוש בתקציב ציבורי. המשלחת הצטמצמה ב־20% לעומת זאת שנשלחה למונדיאל בקטאר לפני ארבע שנים - 67 אנשים, ש־35 מהם הופיעו על המסך. כמו בכל נבחרת, היו חברים שלא היה אפשר להבין מה הם עושים שם (למשל, אורלי אלקלעי שדיווחה מהשטח על דברים שלא קרו לנבחרת מקסיקו), בשעה שהכוכב הבלתי מעורער של השידורים (עמית לוינטל) נשאר בארץ וישן כל החודש בשק שינה בפינת האולפן באור יהודה.
הגודל לא קובע: למה המדינות הגדולות לא מצליחות לבנות נבחרת ראויה למונדיאל?
מובן שזה חשוב, וגם מאוד ישראלי, להתמרמר על כתבים שעמדו מחוץ לאצטדיונים באמריקה וניהלו שיחות סרק חסרות פואנטה עם אוהדים שיכורים מהתחת, אך בתכלס זו בדיוק מהות המונדיאל. וזה בדיוק תפקידו של הגוף המשדר. חייבים להודות, הנבחרת של כאן הצליחה להעביר את אווירת האירוע לסלון של כולנו. נדמה שכאן מקסמו את השידורים ואת יכולותיהם. זה לא פשוט, באירוע שנמשך 39 ימי שידור ומכיל 104 משחקים על פני שלוש מדינות. אף פעם לא שידרו בישראל מונדיאל ככה - וללא ספק, זה היה שידור הספורט הכי טוב שנראה כאן. לכך גם נוספו שיאי צפייה של כאן BOX עם מאות אלפי צופים במשחק.
איתי שכטר עשה סלפי עם רונאלדו הברזילאי, הדר יעקבי נתנה כיף לניימאר, ואורי לוי הפנה שאלה לכוכב המצרי מוחמד סלאח. בשביל נבחרת שלא משחקת - זה כמו להבקיע גולים
מונדיאל זה צפייה משפחתית. חלק בלתי מבוטל מקהל הצופים הוא מה שמכונה "טרמפיסטים", כאלה שפחות מעניין אותם אם משחקים במערך יהלום או עם שחקני כנף מהירים באגפים. כתוצאה מכך, קיבלנו שיחות אולפן על השתלות שיער לצד סיקור אמוציונלי של דרמות ספורטיביות, מהסוג שיספרו עליהן מדור לדור מדי ארבע שנים; ממש כפי שרבי טרפון ושאר חבריו הרבנים, שהיו מסובין בבני ברק בהגדה של פסח, סיפרו ביציאת מצרים. במקרה שלנו, מסי הוא האגדה.
לא רק ספורט: הצצה לחיים של האוהדים הארגנטינים
כאמור, מי שצפה זיהה מייד את הכוכב האמיתי - עמית לוינטל. ידען המאוהב במשחק ובשחקנים. מונולוג ממוצע שלו בשידור נשמע בערך ככה: כדאי להזכיר את המגן השמאלי של נבחרת אוזבקיסטן, שהבקיע שלושה שערים בעונה האחרונה. בחור חביב שקרע את הרצועה הצולבת במהלך סשן חליבה של הפרה המשפחתית. היתה סערה גדולה סביב זה, כי רק הודות לשיקוי פלאים שרקח עבורו מכשף ידוע מהעיר טשקנט - הוא החלים בזמן כדי לשחק במונדיאל. אגב, סבתא שלו זמרת אופרה מפורסמת במדינה; ואחותו מחזיקה בשיא הקפצות כדור של הכפר שבו מתגוררת המשפחה. וזה סיפור מעניין כי אחותו נולדה עם רגל אחת. נאחל להם בהצלחה.
חגיגה בריטית או הצהרה של אלופת העולם? מאחורי חצי גמר המונדיאל
לוינטל היה הנכס הכי גדול של שידורי המונדיאל. הוא הערך המוסף ששום צ׳אט GPT לא יוכל לתפוס את מקומו. כשהוא נעדר מהשידור - חסרונו הורגש. אבל מה זה בעצם אומר כשהשחקן הכי חזק בנבחרת נשאר בארץ?
שכונה עם ערך מוסף
עוד אחד ששידר מהאולפן בישראל והפך לתופעה רגעית היה שימי ששון האלמוני, שגילם את השחקן הצעיר מקצה ספסל הנבחרת שקיבל הזדמנות חד־פעמית ולקח אותה בשתי ידיים. הודות לשידור נלהב, ארכאי, מלא פאתוס וקלישאות, הוא גירד לחלק מהצופים את בלוטות הנוסטלגיה, כשקולו הנמוך הזכיר לרבים את השדר האיקוני מאיר איינשטיין. קול ששון וקול שמחה, ככה אומרים.
שמחה גדולה היתה כשדור הופמן לחץ יד לליאו מסי ורץ להתראיין על כך יומיים ברציפות. יורם ארבל חזר לאצטדיון האצטקה במקסיקו, קיבל טקס פרישה ממלכתי כמו שחקן עבר שחזר לרגע אל הזרקורים - ואפילו זכה בשיחת טלפון מנשיא המדינה. איתי שכטר עשה סלפי עם רונאלדו הברזילאי, הדר יעקבי נתנה כיף לניימאר, ואורי לוי הפנה שאלה לכוכב המצרי מוחמד סלאח. בשביל נבחרת שלא משחקת - זה כמו להבקיע גולים. אם לחיצת יד או שאלה במסיבת עיתונאים הפכו (בעיני הישראלים) לחשובות יותר מהמשחקים שבהם התרחשו - אז כנראה המשלחת הישראלית למונדיאל בכל זאת עשתה את שלה.
בשעות הקטנות
המונדיאל האמריקני דרש מהצופה הישראלי כושר לילי, ומזל שהגענו אליו בתום מלחמות וסבבי טילים שאימנו אותנו לקום בחשיכה ולראות כוכבים. את נורבגיה נגד אנגליה, שהסתיים קרוב לשלוש בלילה - ראו 15.5% ממשקי הבית. שריקת הפתיחה לרבע הגמר של ארגנטינה היתה ב־4 בבוקר, והרייטינג טיפס עד 4.8%. בשביל מסי מכוונים שעון מעורר.
נכנסים לנו לכיס
צריך לדבר על כסף, צריך להשוות למי יש ארנק יותר גדול - זה היה הנרטיב שליווה את שני פרקי פרויקט הדוקו "התלוש של המדינה" שהוביל השבוע שאול אמסטרדמסקי בכאן 11. הוא יצא למסע מבוים ברחבי המדינה, שוחח עם עובדים בכל חתך המקצועות הפופולריים, חפר להם בתלושי השכר ופרסם טבלה של מספרי ברוטו. מי יותר נחשב, מי יותר שווה.
ועזבו את העובדה שמדובר בסקר לא מייצג, ושכנראה חלק מהסכומים לא תואמים את הממוצע בשטח, או את העובדה שההשוואה מופרכת כי כל אחד עובד מספר שונה של שעות בחודש כדי להגיע להכנסה שצוינה - בשורה התחתונה כדאי להתרכז בנרטיב שאמסטרדמסקי התעקש להעביר לאורך המחקר המצולם שלו.
לטענתו, צריך לדבר על כסף בפומבי, ואם כל אחד יחשוף כמה הוא מרוויח - אנחנו איכשהו נשתפר כחברה וכעם. ואז נגמרה התוכנית, וברשתות החברתיות ציטטו והשוו, אבל רק תלוש השכר של אמסטרדמסקי (שיש שמספרים כי הוא גבוה למדי ביחס לשוק) נותר חסוי וחשאי. שידור ציבורי, לא?
להתמכר/לוותר
כנופיית הווסטיז (yes, HOT, נקסט ופריטיוי)
דרמת מאפיה מבית היוצר של "נרקוס" על הכנופיה האירית ששלטה בפינה משלה בניו יורק של שנות ה־80. אין פה שום יומרת יוקרה, וזו בדיוק הסיבה שזה עובד: ג'יי.קיי סימונס נהדר בתפקיד ראש הארגון, האלימות אכזרית אך משרתת את העלילה, והתחושה היא של "סופרנוס" פוגשים את "פיקי בליינדרס".
סופ"ש חמישה כוכבים (סלקום, yes, HOT ונקסט)
ג'ניפר גארנר מפציעה כמשפיענית אוכל אלמנה שמזמינה ארבע חברות לסוף שבוע מרפא בבית חוף מושלם. המחמאה שהעניקו לה המבקרים בעולם: סוף־סוף סדרה על עשירים בנוף יפה שאף אחד לא נרצח בה. כשהחידוש היחיד הוא מה שאין — אפשר לוותר גם על מה שיש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו