איראן וארה"ב ייפגשו על המגרש? לקראת המונדיאל הגדול בהיסטוריה

בקונגרס האחרון של התאחדות הכדורגל הבינלאומית דיבר נשיא פיפ"א, ג'אני אינפנטינו, על הערך המוסף של הספורט הפופולרי בתבל: "אנחנו חיים כיום בעולם תוקפני ומפולג. איחוד העולם הזה הוא האחריות שלנו. המונדיאל זו התשובה שלנו לתוקפנות, לשנאה ולמלחמה. להביא אנשים מכל קצוות תבל יחד - זה מה שהכדורגל עושה". לכאורה הוא צודק. כי מה מאחד יותר מאשר הכדורגל, ובמיוחד טורניר גמר גביע העולם, החגיגה המדהימה שמתקיימת בכל ארבע שנים בפינה אחרת של הגלובוס.

והמונדיאל הקרוב, שייפתח בשבוע הבא, יהיה הגדול והמגוון מכל קודמיו ב־96 השנים האחרונות. לראשונה הוא יתקיים בשלוש מדינות שונות - ארה"ב, קנדה ומקסיקו - ולראשונה ישתתפו בו 48 נבחרות שמייצגות את כל היבשות, כולל מדינות שמעטים יודעים את מיקומן, כמו קאבו ורדה, קוראסאו ואוזבקיסטן. הוא יימשך 39 ימים עם 104 משחקים, צפי הכנסות של 11 מיליארד דולר, הרבה כדורגל משובח ודרמות על המגרש ומחוצה לו. לצד הכדורגל זו אמורה להיות גם חגיגה של תרבויות, שפות, מקצבים ומאכלים, בשעה שמאות אלפי אוהדים מעשרות מדינות ינהרו לערים שבהן יתקיימו המשחקים וייצרו קרנבל אותנטי, צבעוני ומרגש.

• מונדיאל 2026: לוח משחקים, תקצירים, שידורים וטבלאות

אבל המציאות שונה מאוד מאיך שפיפ"א מנסה לצייר אותה. קחו למשל את נבחרת האיטי, שחוזרת למונדיאל אחרי היעדרות של 52 שנה. באי הקאריבי יש באופן טבעי התרגשות ענקית לקראת המשחקים של הנבחרת מול ברזיל, סקוטלנד ומרוקו. ואף שאין להאיטי הצנועה סיכויים של ממש מול שלוש הנבחרות החזקות ממנה בהרבה, האוהדים מקווים להפתעות.

הבעיה היא שאף אוהד מהאיטי לא יוכל להגיע למשחקים. אף שטיסה מעיר הבירה פורט־או־פרנס למיאמי היא עניין של שעתיים בלבד, ממשלת ארה"ב אוסרת על תושבי המדינה הקטנה להגיע לשטחה. בשנה שעברה פרסם ממשל טראמפ שתי הצהרות המגבילות את כניסתם של אזרחים מ־39 מדינות לארה"ב. ומתוך 48 המדינות שהעפילו למונדיאל, על אוהדים מהאיטי ומאיראן נאסר באופן מוחלט להגיע, בעוד אוהדים מחוף השנהב ומסנגל מורשים לעשות זאת - אבל תחת הגבלות דרקוניות.

עד כמה דרקוניות? אוהד משתי המדינות הללו שלא היתה לו ויזה בתוקף בדצמבר האחרון, כבר לא יכול להנפיק ויזה חדשה. נוסף על כך, רק מי שכבר יש לו כרטיסים למשחקים ורכש אותם עד 15 באפריל פטור מערבות שדורשת ארה"ב; ואחרי כל זה, מי שהצליח לעבור את הסינון הראשוני (ויש מתי־מעט כאלו), נדרש לספק היסטוריה מלאה של הפעילות שלו ברשתות החברתיות בחמש השנים האחרונות. לכן, מן הסתם, כמעט כל האוהדים של חוף השנהב ושל סנגל שאותם תראו ביציעים בארה"ב יהיו מהגרים שהם כבר אזרחים אמריקנים או במדינות אחרות באירופה.

הדילמה האיראנית

עניין מיוחד תעורר כמובן נבחרת איראן, בשל העובדה שהאיראנים והאמריקנים נמצאים כרגע במצב מלחמה. גם אם ייחתם הסכם כזה או אחר בימים הקרובים, ארה"ב לא מתכוונת לבטל בדקה ה־90 את איסור הכניסה על אזרחים מאיראן.

אגב, עד לפני כמה ימים אפילו שחקני הנבחרת וראשי המשלחת עוד המתינו בקוצר רוח לקבלת הוויזות. הנבחרת יצאה למחנה אימונים בטורקיה, והתוכנית היתה לקבל את הוויזות בשגרירות האמריקנית, אבל נכון לזמן כתיבת שורות אלו זה עדיין לא קרה. ההנחה היא שלמרות כל הקשיים הביורוקרטיים, נבחרת איראן תגיע בסופו של דבר למשחקים שלה שיתקיימו בארה"ב, אחרי שהניסיונות לעבור ולשחק במקסיקו נכשלו.

שניים ממשחקיה של "טים מלי" (הכינוי של הנבחרת האיראנית) יתקיימו בלוס אנג'לס, שבה חיה הקהילה הגדולה ביותר בארה"ב של יוצאי איראן - יותר מ־350 אלף איש, לפי ההערכות - עד כדי כך שהאזור בעיר שבו הם מרוכזים נקרא "טהראנג'לס". מספר זה כולל יותר מחמישים אלף יהודים־איראנים, שרובם היגרו לאזור אחרי המהפכה האסלאמית של 1979.

בחודשים האחרונים יש ויכוח עצום בקרב הקהילה האיראנית בארה"ב - אם להגיע ולעודד במגרשים. בעוד חלק מהקהילה רואה בנבחרת סמל לאומי ומקור לגאווה במנותק מהפוליטיקה, רבים אחרים מחרימים אותה ומגדירים אותה כ"נבחרת של הרפובליקה האסלאמית" ולא של העם. חלקים נרחבים בקהילה, במיוחד חובבי הספורט ושחקני ליגות חובבניות בלוס אנג'לס, מתרגשים מאוד מהגעת הנבחרת. עבורם, עידוד השחקנים הוא דרך לשמוח ולהתאחד סביב התרבות האיראנית, במיוחד בתקופה של מתיחות ביטחונית. יותר מחמישים אלף כרטיסים כבר נמכרו למשחק הפתיחה שלהם בלוס אנג'לס, ב־15 בחודש מול ניו זילנד, בעיקר בזכות כוחה של הקהילה המקומית. גם במשחק השני של איראן, מול בלגיה, שישה ימים לאחר מכן, היציעים יהיו מלאים.

• לגזור ולשמור: הסגלים המלאים של כל הנבחרות

מנגד, פעילי זכויות אדם ומתנגדי משטר רבים בלוס אנג'לס רואים בשחקנים שופרות של האייתוללות - במיוחד לאחר שהשחקנים לא תמכו באופן פומבי ומספק במחאות הנשים ("Woman, Life, Freedom"). בקבוצות אלו מתארגנות מחאות פומביות מחוץ לאצטדיון וכוונה להשמיע קריאות בוז במהלך המשחקים.

בעוד חלק מהקהילה האיראנית-אמריקנית רואה בנבחרת סמל לאומי ומקור לגאווה במנותק מהפוליטיקה, רבים אחרים מחרימים אותה ומגדירים אותה כ"נבחרת של הרפובליקה האסלאמית" ולא של העם

הוויכוח הגיע אף למשבר משפטי מול פיפ"א וארה"ב. אוהדים רבים בלוס אנג'לס מתכננים להניף את דגל איראן ההיסטורי (עם סמל האריה והשמש), המזוהה עם תקופת השאה והאופוזיציה למשטר. פיפ"א, האוסרת "מסרים פוליטיים", שוקלת לאסור את הכנסת הדגל, מה שמעורר זעם עצום בקרב הקהילה המקומית ומאבק משפטי מצד ארגונים איראניים־אמריקאיים.

המתיחות כה גבוהה, שממשל טראמפ סירב לאפשר לנבחרת האיראנית לקיים את מחנה האימונים הקבוע שלה בתוך ארה"ב (באריזונה) לאורך הטורניר. בעקבות כך, ובזכות אישור מיוחד של פיפ"א, הנבחרת תתגורר ותתאמן בעיר הגבול המקסיקנית טיחואנה ותחצה את הגבול לארה"ב רק בימי המשחקים עצמם.

על גאווה ודעה קדומה

אבל פה לא מסתיימות הדרמות, שכן המשחק השלישי של איראן במונדיאל יהיה ב־26 בחודש מול מצרים באצטדיון לומן פילד בסיאטל. הוועדה המקומית המארגנת בסיאטל קבעה מראש, עוד לפני הגרלת הבתים, כי המשחק בתאריך זה יוקדש לחגיגות קהילת הלהט"ב (כחלק מסוף שבוע הגאווה השנתי של העיר). כאשר הגרלת פיפ"א שיבצה אליו דווקא את איראן ומצרים, שתי מדינות שבהן ישנה רדיפה קשה של הקהילה הגאה והומוסקסואליות אינה חוקית (באיראן העונש המקסימלי הוא עונש מוות) - פרץ משבר דיפלומטי וספורטיבי בינלאומי.

התאחדות הכדורגל המצרית שלחה מכתב תקיף לפיפ"א ובו הבהירה כי היא דוחה "באופן מוחלט" כל פעילות, סממן או מיצג הקשורים לתמיכה בקהילת הלהט"ב במהלך המשחק, בטענה שהדבר נוגד את ערכי הדת, התרבות והחברה של המצרים. נשיא התאחדות הכדורגל של איראן, מאהדי תאג', כינה את המהלך "התנהלות בלתי הגיונית ובלתי סבירה המשרתת קבוצה ספציפית", ודרש מפיפ"א לבטל את המיתוג של המשחק.

אבל בסיאטל מסרבים להתקפל. הוועדה המארגנת הודיעה כי היא ממשיכה בתוכניותיה המקוריות להפוך את סוף השבוע לחגיגת גאווה ענקית ועבור חברי הקהילה האיראנית והמצרית הגולה בארה"ב המשתייכים לקהילת הלהט"ב, (שחלקם הגדול נמלטו מארצותיהם בשל רדיפה). המשחק הזה הפך לצירוף מקרים היסטורי וסמלי. ארגוני גולים מתכננים להגיע בהמוניהם עם דגלי גאווה משולבים בדגלי איראן ומצרים ההיסטוריים, כדי להעביר מסר של חופש ישירות לטלוויזיה הממלכתית בקהיר ובטהרן.

הטלוויזיה הממלכתית באיראן, המצנזרת באופן קבוע כל סממן להט"בי או נשי בלבוש חופשי ביציעים, ניצבת בפני סיוט הפקתי, שכן האצטדיון בסיאטל צפוי להיות מוצף בצבעי הקשת ובשלטי מחאה נגד המשטר.

כדי למנוע פיצוץ, פיפ"א הגיעה להסדר של "הפרדת רשויות" זמנית. על פי הפשרה, הוועדה המקומית בסיאטל רשאית להגדיר את האירוע כ"משחק גאווה" בכל מה שקשור לאירועים שמחוץ לאצטדיון, אבל בתוך האצטדיון זה לא יקרה. עם זאת, פיפ"א הבהירה להתאחדויות של איראן ומצרים כי לא יורחקו מהיציעים אוהדים שיניפו את דגלי הקשת בשל חוק חופש הביטוי בארה"ב - ויהיו כאלה אלפים רבים.

בדרגים הגבוהים של פיפ"א אף עלתה הצעה להעביר את המשחק הרגיש מסיאטל לוונקובר שבקנדה, מרחק של 220 ק"מ בלבד, אבל הקנדים סירבו בתוקף לשתף פעולה, ושרת הספורט הקנדית הצהירה כי הסכמה מצידה לכך כמוה כ"כניעה לסחטנות".

מצרים פחות מיליטנטית מאיראן בנושא זה, ולמרות זאת בארץ הנילוס נושא הלהט"ב נחשב לטאבו מוחלט ונתקל בעוינות ציבורית וממשלתית נרחבת. התקשורת המצרית והרשתות החברתיות בקהיר מפעילות לחץ כבד על השחקנים "לעמוד איתן" ולא לתת יד למה שהם מכנים "כפייה תרבותית מערבית". הציפייה ברחוב המצרי היא שהנבחרת תביע מחאה אקטיבית, למשל באמצעות סירוב ללחוץ ידיים או הצהרה דתית לפני שריקת הפתיחה.

מי שנמצא בבעיה גדולה במיוחד הוא מוחמד סלאח, הקפטן והכוכב הגדול ביותר של מצרים. סלאח, שממש כעת סיים את דרכו במועדון הענק ליברפול, הוא לא רק אחד מכוכבי הכדורגל הגדולים בעולם, אלא גם אייקון גלובלי, וככזה, הוא יודע שכל אמירה שלו תיבחן תחת זכוכית מגדלת: אם יביע תמיכה בעמדת ההתאחדות המצרית השמרנית, הוא יספוג ביקורת קטלנית והאשמות בהומופוביה במערב, דבר שיפגע קשות בחוזי הפרסום הענקיים שלו ובמעמדו הבינלאומי. מנגד, אם יביע תמיכה בחופש של סיאטל לחגוג גאווה, הוא יתמודד עם גל של משטמה, האשמות ב"בגידה בערכי האסלאם" וחרם ציבורי במולדתו ובעולם המוסלמי.

בסביבתו של סלאח מדווחים כי הוא מנסה לשמור על שתיקה מוחלטת בנושא ומבקש מחבריו לנבחרת להתמקד אך ורק בכדורגל, מתוך שאיפה לתת לדרגים הניהוליים לנהל את המלחמות הדיפלומטיות, אך ברור לכל כי ברגע שינחת בסיאטל, השאלות במסיבות העיתונאים יהיו בלתי נמנעות.

נבחרת בשלט־רחוק

ובחזרה להאיטי. מאז רעידת האדמה הקטלנית בינואר 2010, האי הקאריבי לא הצליח להתאושש והאיטי נכנסה לסחרור קטסטרופלי של אסונות טבע נוספים, שחיתות פיננסית, התפרקויות שלטוניות והשתלטות של כנופיות חמושות.

כ־300 אלף איש נהרגו באותה רעידת אדמה, עוד כ־300 אלף נפצעו, ולא ממש טופלו בשל קריסת מערכת הבריאות. כמיליון וחצי איש איבדו את בתיהם והפכו להומלסים, ובאו"ם מעריכים כי כשלושה וחצי מיליון איש בסך הכל, כשליש מתושבי האיטי, נפגעו באופן ישיר מהאסון.

מיליארדי דולרים של כספי סיוע בינלאומי זרמו למדינה, אבל מרבית הכסף "נעלם", ובעצם נגנב על ידי פוליטיקאים מקומיים וכנופיות פשע. המשבר הגיע לשיא כאשר ביולי 2021 שכירי חרב קולומביאנים פרצו לבית הנשיא ז'ובנל מואיז ורצחו אותו, וכך המדינה האומללה נותרה בלי ראש מדינה נבחר, ללא פרלמנט פעיל ועם ואקום שלטוני מוחלט.

מי שניצלו את המצב היו הכנופיות החמושות שהשתלטו על הנמלים, על הכבישים הראשיים ועל תשתיות הדלק. חטיפות תמורת כופר, מעשי טבח בשכונות ומעשי אונס שיטתיים הפכו לכלי נשק של הכנופיות.

בפברואר האחרון התפרקה מועצת המעבר הזמנית שהוקמה כדי להוביל לבחירות. ללא מוסדות מתפקדים, עם רוב מוחלט של עיר הבירה בשליטת פושעים חמושים, מיליוני האזרחים מצאו עצמם תלויים לחלוטין בסיוע ההומניטרי, שלא תמיד מגיע.

האיש החזק היום בהאיטי הוא ג'ימי "ברביקיו" שריזייה, שוטר לשעבר, שהפך למנהיג כנופיות הפשע ששולטות במדינה. ארה"ב הציבה פרס של 5 מיליון דולר על ראשו - אבל הוא ממשיך לעשות כרצונו. אגב, בראיונות לתקשורת העולמית הוא מציג את עצמו כלוחם חופש ומהפכן, שנלחם באליטה המושחתת לטובת העניים שחיים בגטאות.

אז איך בדיוק נבחרת הכדורגל של האיטי העפילה למונדיאל בתנאים כאלו? פשוט - היא כלל לא היתה במדינה בשנים האחרונות, והפעם האחרונה שבה שיחקה בביתה היתה ביולי 2021, כשאירחה את קנדה במוקדמות מונדיאל 2022. מאז, כבר קרוב לחמש שנים, הנבחרת לא קיימה אף משחק בית של ממש. המצב רק החמיר במארס 2024, כאשר האצטדיון הלאומי "סטאד סילביו קאטור" שבפורט־או־פרנס נבזז על ידי הכנופיות החמושות.

אז איך בדיוק נבחרת הכדורגל של האיטי העפילה למונדיאל בתנאים כאלו? פשוט - היא כלל לא היתה במדינה בשנים האחרונות, והפעם האחרונה שבה שיחקה בביתה היתה ביולי 2021, כשאירחה את קנדה במוקדמות מונדיאל 2022.

בשל האנרכיה וחוסר היכולת להבטיח את ביטחון השחקנים והאוהדים, נאלצה האיטי להעתיק את כל משחקי ה"בית" שלה למדינות שכנות כמו קוראסאו והרפובליקה הדומיניקנית. כך יצא שמאמן הנבחרת, הצרפתי סבסטיאן מינייה, מעולם לא דרך על אדמת המדינה מאז מונה לתפקידו במארס 2024. מינייה רשם הישג ספורטיבי פנומנלי כאשר הצעיד את האיטי להעפלה היסטורית למונדיאל 2026, אך הוא עשה זאת בניהול בשלט־רחוק ובאמצעות שיחות טלפון, זום ומחנות אימונים במדינות זרות. "בלתי אפשרי להגיע להאיטי, זה פשוט מסוכן מדי", הסביר בראיונות לתקשורת העולמית, "אני רגיל לחיות במדינות שבהן אני עובד, אבל כאן זה לא מתאפשר".

בכל זאת, תחושה של בית

בשל שליטת הכנופיות על נמלי התעופה בפורט־או־פרנס והלחימה הבלתי פוסקת, חברות תעופה בינלאומיות הפסיקו לחלוטין לנחות במדינה, מה שמנע מהמאמן הלאומי כל דרך גישה בטוחה להאיטי. מכיוון שלא יכול היה לצפות במשחקי הליגה המקומית - שבאורח פלא ממשיכה להתנהל - מינייה הסתמך על עדכונים שוטפים בטלפון מראשי התאחדות הכדורגל של האיטי לגבי שחקנים מקומיים, ובנה את רוב סגל הנבחרת על בסיס שחקנים המשחקים בליגות זרות, כמו פרנצדי פיירו, חלוץ מכבי חיפה לשעבר, שמשחק היום בצ'ייקור ריזספור הטורקית.

את פגישותיו הראשונות עם השחקנים ואת משחקי ה"בית" של הנבחרת ניהל מינייה ממרחק של מאות קילומטרים מהאיטי, בעיקר מקוראסאו, האי השכן שבו הבטיחה הנבחרת את העפלתה ההיסטורית למונדיאל.

נבחרת האיטי הגיעה למחנה האימונים שלה בפורט סנט לוסי, פלורידה, ב־26 במאי, עם 25 שחקנים והמאמן מינייה, אבל בהאיטי עצמה נשארו תקועים כתריסר חברי הנהלה, רופאים וצוות מקצועי. וגם שחקן אחד - הקשר אוליבייה וודנסקי פייר, מהקבוצה המקומית ויולט. דובר התאחדות הכדורגל של האיטי, ת'סייו ז'נטי, סיפר לפני כמה ימים בראיון לסוכנות אי.פי: "פייר ממשיך להתאמן במגרש עם דשא סינתטי בפטיון־וויל, בזמן שהוא ממתין לקבלת הוויזה שלו.

"אני מקווה שהוא לא יצטרך להמשיך לגור בהאיטי אחרי המונדיאל", אמר ז'נטי, "זוהי הזדמנות להציג את עצמו לעולם ולהמתין לחוזה מקצועני".

פייר נולד בסיטה סוליי, שכונת עוני על חוף הים שסבלה מאלימות ומרעב במשך שנים ומשמשת בסיס לכמה ממנהיגי הכנופיות. בשכונה בוצעו כמה מעשי טבח ואונס קבוצתי ואלפים מתושביה גורשו ממנה, על פי הדוח האחרון של הארגון הבינלאומי להגירה של האו"ם.

בהאיטי מאמינים שפייר וכל יתר חברי המשלחת התקועים יקבלו לבסוף את הוויזות שלהם, ואז תתחיל החגיגה. נכון, בלי אוהדים שיגיעו ישירות מהאיטי, אבל אין מה לדאוג לדחיפה שתקבל הנבחרת מהיציעים: בארה"ב חיים כ־1.2 מיליון יוצאי האיטי, והריכוז הגדול ביותר, כחצי מיליון, מרוכזים בפלורידה, בעיקר באזור מיאמי ופורט לאודרדייל, והשאר בקהילות גדולות בניו יורק, בוסטון ופילדלפיה. הגרלת הבתים שיחקה לטובת הקהילה. האיטי תקיים את משחקיה בבוסטון (מול סקוטלנד), בפילדלפיה (מול ברזיל) ובמיאמי (מול מרוקו) - שלוש ערים עם ריכוזי מהגרים מהאיטי מהגדולים בעולם, מה שמבטיח יציעים צבועים בכחול ואדום.

המשחק ההיסטורי של נבחרת האיטי מול נבחרת ברזיל, שיתקיים ב־19 בחודש באצטדיון "לינקולן פייננשל פילד" בפילדלפיה, הוא המסקרן מכולם - ולא בשל סיבות ספורטיביות. בתקשורת מזכירים שוב ושוב את המפגש הבלתי נשכח ב־2004, אז הגיעה נבחרת ברזיל (עם רונאלדו ורונאלדיניו) לפורט־או־פרנס למשחק ידידות מיוחד שנועד להביא להפסקת אש בין הכנופיות במדינה. הציפייה בקרב הקהילה היא שהמשחק הנוכחי במונדיאל ישמש שוב מסר של תקווה ושלום לאזרחים הסובלים מהאנרכיה בהאיטי.

נציגי הוועדה המארחת בפילדלפיה דיווחו כי כל 67 אלף הכרטיסים לאצטדיון אזלו בתוך פחות משעתיים. בשל הקרבה הגיאוגרפית של פילדלפיה לריכוזי המהגרים הגדולים בניו יורק ובניו ג'רזי, ההערכות הן שיותר משלושים אלף אוהדי האיטי ימלאו את היציעים ויהפכו את המגרש לביתי עבור ה"גרנדירים".