לה גואירה שבצפון ונצואלה. כאן, ב־24 ביוני, מעט אחרי השעה 18:00, החרידו שתי רעידות אדמה עוצמתיות את השלווה של עיר החוף, והנוף המרהיב שלה, שנשקף אל הבירה קראקס הסמוכה, התחלף במראות אפוקליפטיים של חורבן והרס בלתי נתפסים.
בתוך שלוש דקות הזעם של איתני הטבע קרסו יותר מ־1,400 מבנים ברחבי העיר, ונתוני הזוועה מתעדכנים שוב ושוב בהתאם לממצאים מהשטח. מומחים בינלאומיים מעריכים את הנזק הסופי בעשרות אלפי מבנים שחרבו או ספגו נזק משמעותי. לה גואירה, שעמדה בלב האזור שהושפע באופן החמור ביותר, ממשיכה לדמם גם שבועות אחרי שרעידות הרעש חדלו.
בין צוותי הסיוע שזרמו לוונצואלה בלטה המשלחת הישראלית הרשמית מטעם משרד החוץ, צה"ל ופיקוד העורף, שהגיעה לתרום מהניסיון הישראלי הרב באיתור לכודים וניצולים במוקדי אסון. המשלחת יצאה אף שהיחסים הדיפלומטיים בין ישראל למדינה הדרום־אמריקנית נותקו לפני 17 שנה, וחבריה לא עוסקים למעשה בחילוץ פיזי, כפי שהורגלנו בעבר, אלא בעזרה ובייעוץ בהתאם לצורך בשטח.
גם המנוסים שבחברי המשלחת עמדו עד מהרה נדהמים לנוכח ממדי האסון והסיפורים האנושיים קורעי הלב. "באחד המקרים יצאנו לבחון בניין גדול מאוד שניזוק, ומייד ראינו בחזית שלו כתובת ענקית שרוססה על הקיר: 'בבניין זה, מתחת להריסות, קבורה בתנו בת ה־15. אנא עזרו לנו לחלץ אותה'", מספר סוקר ההנדסה קא"ם (קצין אקדמאי מיוחד - דרגת מילואים לאקדמאים המקבילה לדרגת רס"ן) במיל' איתי שטדלר.
"אחרי ההלם הראשוני, קולגות הסבו את תשומת ליבנו לכך שמתחת לכתובת נוספה הערה בספרדית, בכתב שונה, שהנערה חולצה בינתיים. אבל זה לא שינה את הרושם הכללי: חורבן אפוקליפטי בכל מקום שאתה פונה אליו. הדבר הראשון שאמרתי כשראיתי לראשונה את ההרס היה 'וואו'. אלה דברים שמדברים איתנו עליהם בהכשרות, אבל בין תרגולת לבין לראות בעיניים את ממדי האסון ואת העוצמה של הטבע - יש הבדל גדול מאוד".
באזרחות מכהן שטדלר, בעל תארים אקדמיים בתכנון מבנים ומנהרות, כמנכ"ל הנדסה בחברה גדולה. לדבריו, חברי המשלחת נתקלו בסיטואציות מטלטלות דוגמת סיפור הנערה כמעט בכל פינה שהגיעו אליה.
"באחד הסיורים שלנו ראו כל מיני תזוזות במצלמות תרמיות ושמעו רעשים באמצעים אקוסטיים", הוא משחזר. "אנחנו לא כוח חילוץ, אז לא יכולנו לסייע פיזית, אבל כן סייענו בגיבוש חוות דעת הנדסית - איך קרס הבניין, מה מצבו כעת והיכן, פחות או יותר, ובהסתמך על חישובים, נמצאים חללים שבהם הכוחות המקומיים סבורים שנלכדו אזרחים.
"תוך כדי הסקת המסקנות שלנו בקשר למיקום המשוער של הנעדרים, הבנו שכוח החילוץ המקומי, שהיה דל מאוד, חיפש אותם בכלל בנקודה אחרת. הצוותים המקומיים לא העלו בדעתם שהבניין הסתובב על צירו תוך כדי הקריסה, ולכן החדר שאותו הם מחפשים נמצא בפועל במיקום שונה לחלוטין. לצערי, השעון המשיך לתקתק ולא יכולנו להישאר עם הכוחות למשך הלילה. אפשר רק להניח איך הסתיים הסיפור המצער הזה".
אבי כהן: "יש תושבים שנשארו בבתיהם חרף הסיכון, מחשש לביזה. כשאתה מבשר להם שהם חייבים לעזוב, כי ביתם מיועד להריסה, אתה מבין שהם מאבדים עולם שלם. רבים התחננו שנשנה את ההחלטה, אבל אנחנו מוכרחים להישאר מקצועיים, למען חייהם"
בעשורים האחרונים ישראל נודעת כ"מעצמה עולמית" בכל הקשור לשיגור משלחות חילוץ וסיוע למקומות מוכי אסונות, מייד עם התרחשותם. אולם עקב הגבלות דיפלומטיות, המקרה של ונצואלה היה מורכב יותר. על פי גורמים במשלחת, בשל החלטת קראקס לנתק את יחסיה עם ירושלים ב־2009, יציאת אנשי המקצוע למשימה היתה סבוכה והתארכה מעבר למתוכנן. לדבריהם, לא היתה "כתובת ממשית בצד השני" שאפשר היה לפנות אליה ולבחון אם אפשר להמריא מנתב"ג אל מעבר לאוקיינוס.
"מהר מאוד הבנו שיש קושי להגיע לוונצואלה בצורה מיידית, בגלל היעדר קשרים דיפלומטיים, ולכן גם אם יישלחו כוחות מישראל - הם כנראה לא יהיו רלוונטיים מבחינת זמנים לחילוץ לכודים", מסביר קא"ב (קצין מקצועי אקדמאי בכיר, דרגת אקדמאים המקבילה לדרגת סרן) במיל' אבי כהן, גם הוא סוקר הנדסה במשלחת.
"בשל ההבנה הזו, התקבלה בדרגים הגבוהים החלטה אסטרטגית - לעשות מעשה שהוא מעבר לחילוץ. בגלל העיכוב, מדינת ישראל שלחה לבסוף משלחת מומחים שמטרתה לקיים הערכות מצב בכל הקשור לניהול מבנים. לצד מבנים שקרסו לחלוטין, יש לא מעטים שרק ניזוקו, והמשימה שלנו היתה לסווג כל אחד בצבע ספציפי: בניין שנותר כשיר למגורים ללא נזקים, או עם נזקים מינוריים בלבד, קיבל צבע ירוק; בניין מוגבל במונחים מקצועיים קיבל צבע צהוב; ובניין מסוכן לשהייה בתוכו או לצידו קיבל צבע אדום".
גורמים במשלחת מסבירים שבמקביל להחלטה על שיגורה, החלו להתקיים מגעים בין סביבת שר החוץ הישראלי, גדעון סער, ומקבילו בוונצואלה, יבאן גיל. לדברי הגורמים, "היו התייעצויות בין דרגי המקצוע במשרד החוץ, וזה למעשה מה שפרץ את הסכר. משם, מדינת ישראל הצליחה להתקדם בצורה סבירה יותר לעבר היציאה לדרום אמריקה".
קשר בקהילה היהודית
מי שהוביל את האירוע, מרגע שהסכר המטפורי נפרץ, הוא יועד מגן, שבעוד שבועות ספורים ייכנס לתפקיד שגריר ישראל במקסיקו. מגן, שגדל בוונצואלה ונחשב בישראל למומחה לענייני אמריקה הלטינית, שוחח לאורך התהליך עם בכירי הממשל בוונצואלה והוביל למעשה את המאמץ הדיפלומטי של ישראל מול המדינה מוכת האסון. "זו משלחת חשובה מאוד שעוסקת לא רק בשיקום מבנים, אלא גם בשיקום היחסים", הוא מסביר.
בשלב הראשוני, מטרת אנשי המקצוע הישראלים היתה לקבל את כל האישורים הנדרשים, כולל אשרות שהייה והיתרים ביטחוניים, כך שהמשלחת לא תמצא את עצמה, חלילה, מסורבת כניסה בוונצואלה.
"במוצ"ש, כמה ימים אחרי האסון, קיבלתי שיחת טלפון מהמפקד שלי", משחזר אבי כהן. "אני דובר ספרדית, והמפקד ביקש שאצטרף אליו. הוא שאל 'אתה בפנים או לא?', ועוד לפני שעיכלתי את המשמעויות עניתי: 'כן, ברור'. לא היה לי ספק".
בזה אחר זה נקראו משרתי המילואים במשלחת למחנה רחבעם שברמלה, המשמש את פיקוד העורף. גם איתי שטדלר קיבל את השיחה. "ביקשתי מהמפקד שלי שתי דקות והתקשרתי לאשתי, ששהתה בלונדון", הוא נזכר. "מייד אחר כך חזרתי אליו ואמרתי לו: 'אני שלך'".
אנשי המקצוע של המשלחת הגיעו למחנה פיקוד העורף ביום שני, שם עברו הכשרות מהירות וחוסנו בחיסונים הדרושים לנסיעה. בשל קשיי התיאום עם השלטונות הדרום־אמריקניים, הצוות, ועימו מאבטחים, המריא לדרכו רק ביום חמישי. במהלך השבת, אחרי לא מעט שעות באוויר וכמה עצירות בדרך, נחת בשדה התעופה ארטורו מיצ'לנה שבעיר ולנסיה, מרחק של יותר משעתיים נסיעה מקראקס (שדה התעופה המרכזי, סימון בוליבר, הושבת עקב האסון). את היתרי הכניסה, אגב, קיבלה המשלחת בעצירה האחרונה, ממש לפני ההמראה ליעד הסופי.
"שיתוף הפעולה מצד הרשויות בוונצואלה יוצא מן הכלל", מדגיש מגן. "הצוות מישראל זוכה להערכה רבה בכל הרמות - כולל מצד הנשיאה עצמה".
בתחילת החודש הודתה נשיאת ונצואלה בפועל, דלסי רודריגס, לישראל על שיגור משלחת הסיוע. "קיבלנו קבוצה מקצועית ומיומנת מאוד מישראל, שהגיעה בעקבות קשר שנוצר באמצעות הקהילה היהודית בוונצואלה", אמרה. "מדובר במומחים שמסוגלים לקבוע אם ישנם אנשים חיים במקום מסוים או שמא יש הרוגים שנדרש לחלץ - ואני מודה להם על כך".
בהתחשב במצב הפוליטי בוונצואלה, וביחסה השלילי לישראל מתחילת המילניום, הצהרתה של רודריגס נחשבת למפתיעה. כזכור, היא עלתה לשלטון בינואר האחרון, אחרי שכוחות מיוחדים של ארה"ב לכדו את הנשיא ניקולאס מדורו על אדמת ונצואלה, בפעולה צבאית שזכתה לשם "מבצע נחרצות מוחלטת", והטיסו אותו ואת אשתו לארה"ב.
איתי שטדלר: "המשפחה הנוצרית עם הדגל הגדול בסלון ריגשה אותנו כל כך. שאלנו את עצמנו 'מה קורה פה?' הרי לא הגיוני שיש משפחה שמעריצה כל כך את ישראל - אבל מתברר שזה קיים. הם חיבקו אותי, בירכו אותי, וזה היה רגע שאנצור ואקח איתי הלאה"
רודריגס, שכיהנה כסגניתו, כינתה תחילה את מבצע הלכידה "בעל טביעות אצבע ציוניות", אך אחרי מינויה לנשיאה "התיישרה" עם ממשל טראמפ ושינתה את יחסה העוין לישראל.
עקורים בתוך אוהלים
על אדמת ונצואלה המתינו למשלחת הסיוע הישראלית נציגי ממשל מטעם הנשיאה רודריגס, וכן שגריר ונצואלה בארה"ב ורב הקהילה היהודית, אייזיק כהן, שפעל בשנים האחרונות רבות מול שלטונות ונצואלה לטובת ישראל. "קבלת הפנים שזכינו לה היתה חמה מאוד, הכי חמה שאפשר, והם התרגשו מאוד לראות אותנו", מספרים במשלחת.
"משדה התעופה נסענו להתמקם במלון, בליווי כוחות שיטור מקומיים, וכשיצאנו לראשונה לשטח, ההלם תפס אצלנו חלק משמעותי", מספר קמ"א (קצין מקצועי אקדמאי, דרגת אקדמאים המקבילה לדרגת סגן) במיל' סתיו דורון, סוקר הנדסה נוסף במשלחת. "ראינו שהכל סביבנו הרוס. המוני עקורים ישנו באוהלים וחיכו לקבל מזון ומים. ערימות עצומות של שפוכת ופסולת בניין, ובעיקר כאוס אחד גדול.
"רעידת אדמה היא סיטואציית הרס אחרת מכל מה שאנחנו, הישראלים, מכירים מטילים וממלחמות. כמו כן, הבנייה בלה גואירה גבוהה מאוד, והבניינים בנויים ברובם מבלוקים שנסדקים מהר. לכן, במבט ראשוני סברנו שכל הבניינים עומדים להתמוטט. בפועל, גילינו במקרים רבים שדווקא הבלוקים הם שספגו את הפגיעה, ואילו שלד הבניין נותר שלם. אז אמנם אין סכנת התמוטטות של חלק מהבניינים, אבל בהחלט קיימת סכנת נפילה של הבלוקים, או חלקים מהם, על תושבים ועל הכוחות הבינלאומיים".
הצוותים הישראליים שוחחו עם האוכלוסייה המקומית ועם הרשויות, והיו אמונים, כאמור, על ההחלטה איזה בניין יוכל להמשיך לעמוד על תילו - ואיזה ייאלץ להיהרס באופן יזום.
"הגיעו אלינו סגן הנשיאה והשר לענייני תשתיות של ונצואלה, והסברנו להם את הסיטואציה", אומר סתיו דורון. "בתוך שעה אתה מוצא את עצמך מבשר לאנשים שהם יכולים להמשיך להתגורר בביתם, ואז הם בוכים מאושר, ומצד שני מבשר לאנשים אחרים שהם מוכרחים להתפנות - והם פורצים מולך בבכי תמרורים. זאת סיטואציה לא פשוטה".
אבי כהן: "חלק מהאנשים נשארו בבתיהם חרף הסיכון, כי הם חששו מביזה. היו פה מקרים של אנשים שעזבו, ובתוך רגעים כבר גנבו להם את הרכוש ואת כל תכולת הדירה. כשאתה מבשר לאנשים שהם מוכרחים לעזוב, כי אתה מייעד את ביתם להריסה, אתה מבין שהם מאבדים למעשה עולם שלם. הרבה מהם מתחננים אלינו שנגיע עם תשובה חיובית, או שנשנה את החלטתנו, אבל אנחנו מוכרחים להישאר מקצועיים כדי לשמור על חייהם.
"בסוף, אתה מבין שאין מי שיעזור לאוכלוסייה הזו באמת. אין לתושבים 'מס רכוש', ואף אחד לא ישלח אותם לבית מלון או ידאג להם לפיצוי. הם מגיעים למצב שהם מרססים כתובות לסיוע על בניינים הרוסים, כי הכוחות לא מספיקים להגיע אליהם, וזה עצוב מאוד".
למרות הקושי, במשימה נרשמו גם לא מעט רגעים מרגשים. "לא פעם בישרנו לאנשים שהתכוננו לגרוע מכל שהם יכולים לחזור לביתם, רק עם כמה כוכביות קטנות לתיקון", אומר סתיו דורון. "לפני שיצאנו לוונצואלה הכינו אותנו לכל תרחיש, אבל עצם העובדה שבסופו של דבר אנחנו חווים דווקא את הביקורות הטובות - יש בה משהו שמחמם את הלב.
"באחד המקרים, איש צוות מההגנה האזרחית בוונצואלה ראה אותנו, אמר לנו 'שלום' בעברית במבטא מקומי - וביקש להצטלם איתנו. הפידבק החיובי מדהים, ואף אחד מאיתנו לא הרגיש רגש שלילי כלפינו. להפך, אנחנו מסתובבים עם דגל ישראל בגאווה על המדים".
נתקלתם בביקורת מקומית על כך שישראל "משתמשת" באסון כדי לנסות לשנות את דעת הקהל העוינת?
"שום דבר. באופן כללי, החבר'ה המקומיים פה מחוברים פחות לחדשות, והם בעיקר מודים לנו שהקדשנו מהזמן ומהידע שלנו כדי לסייע להם. היה מקרה מרגש במיוחד, באחת הסקירות שלנו באזור נידח יחסית, שאני ואיתי נתקלנו במשפחה אוונגליסטית קשת־יום שקראה לנו להיכנס פנימה. בסלון הבית ראינו דגל ישראל גדול ומאולתר שבני המשפחה תפרו לבד, בעצמם".
איתי שטדלר: "באותו רגע שאלנו את עצמנו 'מה קורה פה?', הרי לא הגיוני שיש פה משפחה שמעריצה כל כך את ישראל - אבל מתברר שיש. זה קיים. בשטח הסתובבנו עם פאצ'ים, כדי שנוכל להעניק אותם כמזכרת לקולגות הזרים שעימם אנו עובדים, אבל אני בחרתי להעניק את הפאץ' שלי למשפחה הנוצרית ההיא, שריגשה אותנו כל כך. בני המשפחה חיבקו אותי, בירכו אותי, וזה היה רגע שאנצור ואקח איתי הלאה.
סתיו דורון: "איש צוות מההגנה האזרחית בוונצואלה ראה אותנו, אמר לנו 'שלום' בעברית במבטא - וביקש להצטלם איתנו. הפידבק החיובי מדהים, ואיש מאיתנו לא הרגיש רגש שלילי כלפינו. להפך, אנחנו מסתובבים עם דגל ישראל בגאווה על המדים"
"בסוף, גם כשיש פערים בין מדינות, אלה לא פערים ברמת האנשים אלא ברמת האינטרסים הגבוהים. אדם הוא אדם, וכך גם כאן. כל אדם מעריך אדם אחר שמסייע לו בשעת צרתו, ואני מקווה שנשכיל למנף את התחושה שרווחת כרגע בציבור ובממשל בוונצואלה, כדי לשפר את היחסים גם מלמעלה".
לבנות פארק מהפסולת
לצד המאמץ ההנדסי בשטח, ובהתאם לצורכי הממשל המקומי, גיבשה המשלחת מישראל תוכנית לאומית לטיפול במבנים הרבים שניזוקו ברעידות האדמה. התוכנית השאפתנית כוללת מתווה מיוחד לזיהוי מבנים המיועדים להריסה, ומפרטת את אופן ביצוע ההריסה ופינוי ההריסות. הצוותים הישראליים הדגימו בפני המקומיים את דרך השימוש בכלים הנדסיים כבדים מסוימים ובאמצעי חבלה מגוונים. במקביל, חברי המשלחת בנו תוכנית מקיפה לניצול חוזר של חומרי ההריסה - ובהם עץ, בטון וברזל - במקום שיפונו במלואם לאתרי פסולת.
"הצענו לבנות פארק מיחזור עצום, שיידע לקחת את כל השפוכת, למיין אותה, ובאמצעות אלמנטים שונים לגרום ל־90% מהם להיות שמישים שוב", מציינים במשלחת.
התוכניות הישראליות הוצגו לסגן הנשיאה, שהתרשם מהרעיונות כחול־לבן, וכעבור זמן קצר עדכן את חברי המשלחת: "הנשיאה בפועל מבקשת להיפגש איתכם, תגיעו בעוד שלוש שעות".
במשלחת אומרים שהפגישה עם רודריגס היתה לבבית ומועילה. "עברנו איתה על התוכניות בראשי פרקים, והיא התרשמה מאוד מהעבודה שלנו. השיחה איתה היתה טובה וחמה, וכבר באותו היום היא שוחחה עם שר החוץ סער, כדי שיעניק אישור להשאיר אותנו בוונצואלה לשבועות נוספים".
האישור ניתן, והחבורה המשיכה למיין מבנים פגועים, לצד קידום תוכניות הפינוי והמיחזור, בשיתוף צוות התמיכה שפעל מישראל. אחת המטרות המרכזיות היתה ללמוד ולהפיק מסקנות ולקחים שיועילו להתנהלות אם תתרחש, חלילה, רעידת אדמה גדולה גם בישראל.
"הרעידה הבאה בארץ בהחלט אינה רחוקה, אנחנו מתקרבים לשם", מציין אבי כהן. "עם זאת, כיום יש הרבה יותר מודעות לתמיכה סיסמית של מבנים ולהבנה שכל עוד יש לנו זמן, עלינו לחזק כל מבנה ישן עד כמה שניתן".
סתיו דורון: "אני מסכים. לכן חשוב מאוד להגיע לשטח ולראות מה אסונות כאלה עלולים לגרום, ובעיקר להסיק מסקנות מה אפשר לעשות טוב יותר בכל הקשור להיערכות ברמה הלאומית".
כל חברי המשלחת מדגישים שחשו כבוד גדול להשתתף במשימה המיוחדת, ולייצג את המדינה דווקא בזמנים לא קלים מבחינת ההסברה.
"להרגיש פתאום שוב ישראלים שמביאים טוב לעולם, ולא ישראלים שרק מבקרים אותם - זו תחושה שעושה טוב על הלב. אנחנו חלק מפריצת דרך הומניטרית, מקצועית ומדינית גם יחד, ואנו מקווים שמכאן היחסים בין המדינות רק יצמחו. לגבי העמים עצמם, נראה שאין לנו מה לדאוג. כרגע הכדור נמצא במגרש המדיני".
