משהו בסגנון המשחק של השחקן בן ה־56 על הבמה, באור שקרן מעיניו, ריתק את חיה עציון. היא ישבה באולם וצפתה בדרמה קומית על בעיות קשב וריכוז, בהפקת תיאטרון "אפיזודה", שהופיעה בעפרה.
השחקן שבו התמקדה, שגילם דמות של פנסיונר, נראה לה מקצועי באופן מיוחד. באינטואיציה מיוחדת, היא הרגישה בחוט שמקשר בינו לבין משפחתה. האם, היא חשבה לעצמה, מדובר בשחקן שלפני שלושה עשורים גילם את דמותו של בעלה, יהודה עציון, בהצגה מעוררת המחלוקת שהועלתה אז בתיאטרון הבימה?
את השחקן היא לא פגשה מעולם פנים אל פנים, ואפילו לא זכרה את שמו. רק שמעה פעם שהוא חזר בתשובה. היא סימסה ליהודה בסקרנות: "איך קראו לבחור שגילם אותך ב'מלחמת אחים'?" יהודה השיב מייד: "מיכאל וייגל". בתום ההצגה היא מיהרה לברר את שם השחקן שגילם את הפנסיונר. התשובה היתה - מיכאל וייגל.
"תגיע מהר, וייגל כאן", היא הודיעה לבעלה ללא היסוס. מקץ דקות אחדות, עם כניסתו לאולם, נפלו יהודה ומיכאל הנרגשים איש על צוואר רעהו.
ימים ספורים אחרי פגישתם המחודשת, הושבנו את יהודה עציון (74), כיום מחבר ועורך ספרים ובעברו ממנהיגי המחתרת היהודית ואיש נאמני הר הבית, ואת השחקן והמרצה מיכאל וייגל לשיחה על ההצגה המכוננת ההיא, על הסערה הפוליטית שעוררה, על הסכסוך המשפטי שליווה את עלייתה, ועל השינויים שעברו על חייהם האישיים בעקבותיה. המפגש התקיים בביתו של יהודה בעפרה - היישוב שהוא נמנה עם מייסדיו ושבו גידל עם חיה את שבעת ילדיהם.
"התעצבנתי אז"
ב־1998, שלוש שנים בלבד אחרי רצח רבין, כשהמתח החברתי־פוליטי בישראל נסק לשיאים, "מלחמת אחים" הסעירה את המדינה. ההצגה, שאותה כתב וביים אילן רונן לקבוצת הצעירים של הבימה, עסקה באפשרות של התפוררות המדינה היהודית כתוצאה ממלחמות פנימיות.
במוקד העלילה, שנכתבה בעקבות "מלחמת היהודים" של יוסף בן מתתיהו, ספר האגדה והספרות החיצונית, עמדה קבוצה קנאית שמנהיגיה פועלים כדי לפגוע במנהיגי המדינה, במטרה לצאת למלחמה מול אויב חיצוני וחזק.
עוררה מחאה אדירה בימין. "מלחמת אחים" ב"הבימה"
ההצגה עוררה מחאה נרחבת בקרב פוליטיקאים מהימין, שדרשו לגנוז אותה בטענה שהיא מציגה את הימין כאלים ומסוכן, ואף איימו לפגוע בתקציב המימון לתיאטרון הלאומי. יהודה עציון, שדמותו גולמה על ידי וייגל, עתר לבית המשפט, אך נדחה.
עציון: "מה שקומם אותי אז בהצגה היה שהיא בעצמה ניסתה ליצור מלחמת אחים. להאשים את האחרים בחורבן ובאחריות בלעדית למלחמה זה דבר נורא ואיום. הר הבית נתפס כטריגר למלחמת אחים - וכאן, בסיפור שלנו, דווקא ההר הביא שני קצוות להיות קרובים"
"ידעתי שמיכאל הפך לשחקן בעולם החרדי, אבל לא עקבתי אחריו באופן מפורט", משחזר יהודה. "לא ידעתי עד כמה המשחק של הדמות שלי יצר תפנית והיה משמעותי עבורו. מתברר שהוא הזכיר אותי בכמה וכמה ראיונות, אבל לא ראינו אותם".
באותם הימים היה בך כעס עליו?
"המילה היא לא 'כעס'. התעצבנתי שהמחזאי, אילן רונן, לש אותי כחומר ביד היוצר, ועשה הקבלה מלאה ביני לבין הקנאים של תקופת בית שני שהמיטו עלינו אסון, ובעצם אמר שגם אנחנו נמיט אסון על עם ישראל. אמרתי לעצמי: רגע, מה קורה פה? למה לא מדברים איתי? איך אפשר לעשות ממני פלסטלינה ולהציג אותי איך שבא להם? אלה הדמות והשם שלי, אז תבקשו רשות.
האסון שהמיטו הקנאים: טריילר לסרט "אגדת חורבן"
"התייעצתי עם עו"ד נפתלי ורצברגר ז"ל, והוא אמר שאמנם מדובר בסוגיה מורכבת, אבל יש כאן טענה: כמו שלצלם יש זכות על היצירה שלו, כך לך יש זכות על עצמך. הלכנו לביהמ"ש המחוזי בירושלים - אבל השופט דוד חשין לא קנה את זה. הוא אמר שזו טענה מרחיקת לכת, ושאם מדובר בדמות ציבורית - אפשר להשתמש בה, כל זמן שלא מוציאים את דיבתה רעה".
שלושה אנשים תבע יהודה עציון בזמנו: את המחזאי רונן, את מנכ"ל התיאטרון באותם ימים יעקב אגמון ז"ל ("בן דוד של אבי"), ואת וייגל עצמו. באולם, במהלך דיוני בית המשפט, הוא פגש לראשונה את וייגל פנים אל פנים, ודווקא שם נרשמה סצנה משמעותית שהשפיעה על המערכה הבאה בחייו של השחקן.
לדבריו של וייגל, יליד רמת השרון, ידע מגיל צעיר שמקומו על הבמה. הוא התגייס לתיאטרון צה"ל, ואחרי שחרורו למד משחק בביה"ס ניסן נתיב. הוא הופיע במגוון תוכניות טלוויזיה בשנות ה־90, כולל הסדרה המיתולוגית "הפוך" (שבה גילם את איש העסקים החלקלק אבי אדיר), ובמקביל פיתח קריירת תיאטרון מצליחה.
"הנתבעים ועורכי הדין ישבו מאחוריי", נזכר עציון באותו דיון גורלי בבית המשפט. "אני לא יודע מה גרם לי לעשות את זה, אבל הסתובבתי לאחור אל מיכאל ואמרתי 'אתה לא שייך אליהם'. הרגשתי שהמבוגרים כבר שקועים בתוך האידיאולוגיה, אבל הוא היה אז שחקן צעיר".
מיכאל, אתה זוכר את רגע הפנייה של יהודה?
וייגל: "אני זוכר את זה קצת אחרת. זה קרה אחרי הדיון, כשיהודה נפגש איתי פנים אל פנים במסדרון ואמר לי 'אתה לא שייך אליהם'. הרגשתי שבעצם הוא אומר לי 'אתה משלנו'. מההתחלה היתה לי איזושהי חיבה מיוחדת לדמות שלו. במשך חצי שנה חקרתי אותה, למדתי על יהודה. וכשראיתי את היהודי המתוק הזה עולה על הדוכן בבית המשפט, הרגשתי חיבה גם אליו. ואז, כשהוא אמר לי את המשפט, זה היה כמו טפיחה על השכם בקטע היהודי אצלי. זה החמיא לי. זה יצר סוג של חלחול עדין שליווה אותי".
איך התכוננת לקראת ההשתתפות בהצגה?
"לקראת עליית 'מלחמת אחים', עשינו לימוד ומחקר על הר הבית ועל כל התקופה. ביקרנו במכון לחקר המקדש, במנהרות הכותל, למדנו 'קדמוניות היהודים' וגמרא. שמענו הרצאות מהיסטוריונים, מרבנים ומפוליטיקאים. הכל קם לתחייה מולי. דרך הדמות של יהודה הבנתי שיהודי זה לא משהו שרק כתוב לך בתעודת זהות - אלא משהו שאתה צריך לחיות".
שאלת המעצור
בגיל 29 החל וייגל בתהליך חיפוש של דרך רוחנית חדשה. בתוך שנה הוא חזר בתשובה, הפך לחסיד חב"ד, עזב את הבימה ונשא אישה. כיום הוא אב לשמונה ומתגורר בכפר חב"ד. הדבר היחיד שלא השתנה בו מאז הוא חיידק המשחק: הוא ממשיך להופיע, ללמד משחק ולהרצות, וזוכה להצלחה רבה במגזר החרדי והדתי.
חיידק המשחק לא עזב אותו. מיכאל וייגל מספר סיפור לילדים
האידיאולוגיה של יהודה באותם הימים לא הרתיעה אותך?
"מאוד הרתיעה אותי. זה נראה לי משוגע ללכת לפוצץ דברים ולעשות פעולות תגמול נגד ראשי ערים ערביות. היה אז סוג של סיר כללי שהכנסנו אליו את כל המתנחלים ואת כל התופעות - ויהודה עציון היה חלק מהסיפור".
וייגל: "יהודה אמר לי 'אתה לא שייך אליהם' - והרגשתי שבעצם הוא אומר לי 'אתה משלנו'. מההתחלה היתה לי חיבה מיוחדת לדמות שלו, וכשהוא אמר לי את המשפט, זה היה כמו טפיחה על השכם בקטע היהודי אצלי. זה החמיא לי, יצר בי חלחול עדין שליווה אותי"
עציון, כאמור, היה חבר במחתרת היהודית, שבמהלך שנות ה־80 הטמינה מטעני נפץ שפצעו באופן קשה שני ראשי ערים פלסטינים וחבלן משטרה שניסה לנטרל את אחד המטענים, ותכננה גם לפוצץ את מבנה כיפת הסלע, האתר הקדוש למוסלמים בהר הבית. הוא הורשע בקשירת קשר לביצוע פשע, בגרימת חבלה חמורה, בהחזקת נשק ובפעילות בארגון טרור, ונשלח לשבע שנות מאסר בפועל - שמהן נוכה לו שליש על התנהגות טובה.
התוכנית שלא קרתה. טריילר לדוקו "המחתרת היהודית"
מיכאל, בראיונות תיארת שבאותן השנים היית איש שמאל חילוני. איך בכלל נכנסת לדמותו של יהודה?
"שחקן מגלם דמות. מגלם - מלשון 'גולם'. מצד אחד הוא נכנס זחל, ומהצד השני יוצא פרפר. יש אסכולה שאומרת ששקר טוב חייב להיות עם אמת בתוכו. ומה זו דמות? זחל שמקבל כנפיים. אם מסתכלים על הפרפר, עדיין מזהים בו את הזחל. כלומר, שחקן מתגלם בתוך דמות מסוימת, שמשפיעה עליו.
וייגל: "אני זוכר שכששיחקתי את יהודה, הייתי עומד בחוץ עם הזקן המודבק, הסנדלים, פאה ג'ינג'ית וכיפה, מניף את הידיים ומתנדנד. שאלו אותי 'מה עובר עליך?', ועניתי 'אני נכנס לדמות'. אמרו לי 'תיזהר שהדמות לא תיכנס בך, שלא ייכנס בך הדיבוק'"
"אני זוכר שכששיחקתי את יהודה, הייתי עומד בחוץ לפני פתיחת ההצגה עם הזקן המודבק, הסנדלים, פאה ג'ינג'ית וכיפה, מניף את הידיים ומתנדנד. שאלו אותי 'מה עובר עליך?' ועניתי 'אני נכנס לדמות'. אמרו לי 'תיזהר שהדמות לא תיכנס בך, שלא ייכנס בך הדיבוק'.
"הקטע המדהים הוא שאף שמבחינת הדעות הפוליטיות הייתי הפוך לגמרי מיהודה - בכל הצגה מחדש נהניתי מאוד להגיד את שאגת האריה: 'עם ישראל חזר לארצו, ועדיין המסגד המשוקץ הזה עומד על תילו. מוריי ורבותיי, קהל יקר, קהל קדוש'. נהניתי גם מהרתיעה שזה יצר בקהל. כדי להצליח להיכנס באמת לדמות, צריך לשאול מה הרצון שלה בחיים, מה המעצור ומה הפעולה שהיא בוחרת כדי לעקוף את המעצור - זאת הדרמה".
אז נשאל את יהודה: מה הרצון שלך בחיים?
עציון: "יהודי רוצה להיטמע בעמו, כלומר להיות אחד מעמו, לתרום לעמו ולחתור אל הייעוד, בהתאם לרצונו של מי 'שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו'. הווה אומר: לחתור לגאולה, לשלמות. מובן שבמוקד השלמות עומדת עיר שלם ועומד המקדש, שהיה ונפל ושוב נפל, ובעזרת השם כשיקום - כבר לא ייפול בשלישית. זה בערך טעם חיי".
ומה המעצור?
"המציאות. בינתיים אנחנו לא שם, נכון? אז כנראה משהו בולם. ברגע שנזכה ונהיה ראויים, זה יקרה. משמע שאנחנו חיים בתוך מעצור. איך מתגברים על המעצור? על זה אפשר לדבר הרבה".
וייגל: "זו כבר השאלה הבאה - מה הפעולה?"
עציון: "באמת סברנו אז, בתקופת המחתרת, שאם נחבל חבלה אנושה בכיפת הסלע, אז הפעולה הפיזית תפתח פתחים רוחניים. חשבתי שאחרי אירוע כל כך דרמטי, תחלחל הבנה שהמקום הזה הוא לא מוסלמי, ושההשתלטות המוסלמית עליו לפני 1,300 שנה היא לא לנצח. שצריך לעבור לתור הגאולה.
"למעשה, כבר בזמן אמת - ובטח כשישבנו בכלא - הבנו שהדברים יותר מורכבים, וחשבנו על הכל מחדש. הבנו שחבורה כל כך מצומצמת לא יכולה לכפות את עצמה על עם שלם, ויהיו דברי אמת ככל שיהיו. אי אפשר להשתית מהפכות על קבוצה קטנה - זה צריך לנבוע מרצון חופשי ועמוק של חלקים גדולים באומה. המשימה היא לפעול מתוך המציאות המורכבת, לעורר את הרצון.
"את זה אני עושה כיום דרך כתיבה, עריכה וביאור הדברים בעל פה לכל מי שרוצה להקשיב. בהקשר הזה, אני רוצה לציין את מורי ורבי שבתי בן דב ז"ל האחד והיחיד, שגם הבין את הדברים לעומק וגם ידע למצות מהם תובנות ותוכניות עבודה. למעשה, הוא הקים את תנועת הגאולה על שולחן הכתיבה שלו. הוא ניסה לתרגם את כל התורה החילונית של הלח"י. כלוחם חירות, הוא ישב שש שנים בכלא בארץ ובאפריקה. התמסרתי לכתביו, ערכתי אותם והוצאתי אותם לאור".
וייגל: "גם אני ניסחתי בזמנו את הגאולה כרצון המרכזי של יהודה. הגאולה נתפסה אצלי אז כמשהו מאוד קיצוני, שאני לא שולל אותו, אבל היא אוטופיה, לא דבר שקיים בכלל. לאט־לאט, ככל שהזמן עבר, התחלתי לשאול את עצמי את השאלה של שאגת האריה: למה אין בית מקדש? מה חסר לנו - קבלנים? בטון? משאיות? מה הסיפור? האם ה'מעצור' זה המסגד שמונע עלייה להר הבית? עם השנים הבנתי שהמעצור הוא לא המסגד עצמו, הוא אנחנו. בית המקדש זה לא הבניין - אלה אנחנו, זו השכינה שבתוכנו".
יהודה: "נכון, נכון".
להקשיב באמת
מאז פגישתם בבית המשפט לפני כמעט 30 שנה, לא רק שניהם השתנו, אלא גם ישראל כולה עברה תמורות לא מעטות. אני שואלת אותם אילו תהליכים שעברה החברה הישראלית מסוף הניינטיז המפגש הנוכחי ביניהם מסמל.
עציון: "הלוואי שהייתי יכול להגיד שהמפגש הזה מבטא מגמות רחבות, ושבעוד רגע כולם מתחבקים כמו שאנחנו התחבקנו פה. זה לא ככה. זה עדיין איזשהו פנס בפינה, והוא עוד לא מאיר את כל הבמה. אבל אם זה יכול היה לקרות - אז עוד הרבה דברים יכולים לקרות, בקנה מידה גדול יותר. הלוואי שזה בבחינת סוג של זרע שיתפתח לפרי. אני רואה בזה התוודעות של רחוקים אל העולמות הפנימיים, ולא רק שיח של פינג פונג פוליטי. הוכחה שבאמת אפשר לשאוב השראה פנימית מהחתירה אל השלמות והגאולה אל עולמות הרוח והנשמה".
וייגל: "אני מאוד מזדהה עם מה שיהודה אומר, שזה עדיין לא אור מסנוור על כל הבמה, אבל איזשהו תמרור לכך שאנחנו חייבים לכבד ולהכיר זה את זה יותר לעומק, ולא רק ללכת לתרבויות זרות. עד שנכנסתי ל'מלחמת אחים', הכרתי את התרבות הזרה יותר ממה שהכרתי את העולם היהודי. הכרתי לעומק פילוסופיות של המזרח, אבל את מה ששלי לא הכרתי.
"גם היום, הדרך של יהודה ושלי מבחינת השתייכות לא חופפת, אבל אנחנו מתרגשים לדעת ששנינו מכוונים לאותו הצפון, לאותו העניין. יש הרבה דרכים להגיע לשם, וכל אחד צריך ללכת בשביל שמתאים לשורש נשמתו".
האם אנחנו עדיין נמצאים בסכנה של מלחמת אחים במדינה?
וייגל: "אני חושב שמי שמבין שהכל מאת השם יתברך מבין שכל מה שאנחנו עוברים בתקופה האחרונה הוא קריאת השכמה. הקב"ה אומר לנו שאנחנו חייבים להתחיל לראות זה את זה, למרות כל השוני. המסר שאני מעביר היום דרך האמונות שלי הוא זה בדיוק - לנסות לגשר על הפערים. אסור לוותר ולהגיד 'מלחמת אחים'.
"מלחמה זו כותרת שקל מאוד להיתפס אליה, והיא תמיד מרחפת מעל הראש, אבל היא סקופ, היא לא אמת. כי כל כך הרבה שנים אנחנו קרובים למפץ הבלתי נמנע לכאורה - אבל זה לא קורה. אנחנו עדיין יושבים ושותים קפה זה עם זה".
עציון: "זה מה שכל כך קומם אותי אז בהצגה - שהיא בעצמה ניסתה ליצור מלחמת אחים. כי להאשים את האחרים בחורבן ובאחריות בלעדית למלחמת אחים זה דבר נורא ואיום. הר הבית נתפס כטריגר למלחמת אחים, וכאן, בסיפור שלנו, דווקא הר הבית הביא שני קצוות להרגיש זה את זה ולהיות קרובים. אולי יש פה פוטנציאל לדברים שאנחנו לא מבינים".
וייגל: "נאמר על ארון הברית שהוא 'מעבר למידה', כלומר אי אפשר למדוד אותו, כי הוא לא באמת תופס מקום. אני חושב שהסוד הוא לא לתפוס מקום כל הזמן, אלא להקשיב באמת. אני חושב שדרך זה שנתתי מקום לדמות של יהודה, שהקשבתי לה באמת, הבנתי משהו נוסף על החיים שלי".
ספירת היהלומים
וייגל מבקש לסיים את המפגש בסיפור. "גברת עברה וקיבלה דולר מהרבי מלובביץ', ושאלה: 'איך בן 84 יכול לעמוד כל כך הרבה שעות מבלי להתעייף?' הרבי ענה לה שכשסופרים יהלומים לא מתעייפים. אנחנו פוגשים בחיינו אנשים שמנסים לשנות אותנו, ולא נוח לנו עם זה. אבל כשמסתכלים עלינו כמו על יהלום, אנחנו מוכנים שילטשו אותנו. אז, בבית המשפט, אני הרגשתי שיהודה הסתכל עלי כמו על יהלום - ולכן זה הוביל לשינוי עמוק בתוכי".
עציון: "מבחינתי, המפגש המחודש עם מיכאל הוא מפגש עם קרוב משפחה רחוק. מאוד מרגש אותי שהקרבה בינינו נוצרה הודות לקשר להר הבית, השראת השכינה והמקדש. ירושלים, העיר שחוברה לה יחדיו ושעושה את כל ישראל חברים. אם חברות עמוקה מתפתחת על הרקע הזה - מה יותר מרגש מזה?"
