לא מפתיע שבקושי מלמדים על מלחמת האחים

"כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה, היה הורקנוס מבחוץ ואריסטובולוס מבפנים. בכל יום היו משלשלין (אנשי אריסטובולוס) דינרים בקופה ומעלים (אנשי הורקנוס) להם תמידים (קורבנות). היה שם זקן אחד... אמר להם (לאנשי הורקנוס): 'כל זמן שעוסקים בעבודה אינם נמסרים בידכם'. למחרת שלשלו להם דינרים בקופה - והעלו להם חזיר. כיוון שהגיע לחצי החומה, נעץ ציפורניו בחומה ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה" (תלמוד בבלי, סדר נשים, מסכת סוטה, מט, ב).

היה חם בספטמבר שנת 61 לפנה"ס בפורום ברומא. תהלוכת השבויים צעדה תחת השמש הקופחת - 324 המלכים, הנסיכים והמצביאים שהביס פומפיוס. ראשו עטור זר דפנה במרכבתו המקושטת אבני חן, על גופו גלימתו של אלכסנדר מוקדון, ולצידו במרכבה, לפי כללי הטקס של הטריומף, עבד שלחש לאוזנו "ממנטו מורי" - "זכור המוות". אריסטובולוס השני צעד בשלשלאות, מוצג כמו חיה אקזוטית בטריומף של פומפיוס. הוא עדיין זמם על המלוכה וביכה את השפלתו - אך בשלב הזה, אני מניח, הוא לא הבין איזו גזירת חורבן בלתי נתפס הוא המיט על עמו.

יוחנן הורקנוס ואריסטובולוס השני היו בניהם של אלכסנדר ינאי ושלומציון המלכה. אני מודע לעובדה שלרוב הישראלים אלה שמות של רחובות בירושלים - אבל עבור ההיסטוריה שלנו, משמעותם עצומה.

אולי זה לא מפתיע שבקושי מלמדים את הסיפור של מלחמת האחים הזו - ששמה קץ לעצמאות הממלכה החשמונאית, שקרעה לגזרים את האימפריה המפוארת של אלכסנדר ינאי, שהובילה את הרומאים אל שערי ירושלים ושבישרה את החורבן הגדול. מזל שהנוצרים שימרו עבורנו את ספרי המכבים, וכמה אירוני שדווקא בזכות יוסף בן מתתיהו הבוגד, הרי הוא יוספוס פלביוס, אנחנו יודעים את ההיסטוריה של עצמנו.

היהדות הפרושית, שאנו צאצאיה, לא הסתדרה עם המלכים החשמונאים, בלשון המעטה. כמקובל לא פעם בדברי הימים, החשמונאים החלו כבני מתתיהו, משמרת כוהנים משנית ממודיעין שיצאה למלחמה על הזהות היהודית נגד המתייוונים והיוונים. עם הזמן והשלטון הנעים והמפנק, הם עצמם התייוונו והפכו לחלק מהאליטה הצדוקית. שלא לדבר על החטא הכפול - אליטה כוהנית ששלחה יד גם בכתר המלוכה. שבט המלוכה הוא יהודה, לא לוי.

ובכל זאת, אי אפשר להכחיש את תור הזהב של בית חשמונאי, את האומץ של המכבים שהגנו על גחלת האמונה מול היוונים. הנוצרים הבינו זאת, ולכן שימרו את ספרי המכבים. כשאלכסנדר ינאי נפטר, שלומציון המלכה תפסה את השלטון, בחרה ביוחנן הורקנוס הבכור כממלא מקום והעניקה לו את הכהונה הגדולה. בעיני אריסטובולוס, זו היתה בגידה בלתי נסלחת. הוא ראה עצמו ראוי יותר. לא חדש בהיסטוריה בכלל, ובהיסטוריה היהודית בפרט. תמיד יש שמץ "משחקי הכס" בכל שושלת מלכותית. המין האנושי אף פעם לא מאכזב בחסרונותיו.

בקליפת אגוז: שלומציון חלתה, ואריסטובולוס ובעלי בריתו הצדוקים מצאו שעת כושר לתפוס את המלוכה. יוסף בן מתתיהו כתב: "ובעזרת אנשי שלומו - כי ידידים רבים היו לו וכולם אהבוהו על אומץ רוחו - כבש את כל מבצרי הארץ ובכסף אשר מצא שם אסף לו שכירי מלחמה והכריז את עצמו למלך". בקרב ליד יריחו אריסטובולוס ניצח, שלח את הורקנוס לגלות והכתיר עצמו למלך ולכוהן גדול.

הורקנוס מצא מקלט אצל חרתת, מלך הנבטים, וקנה את תמיכתו. בעזרת צבא של שכירי חרב ערבים הוא חזר עם בעל בריתו - אנטיפטר, אביו של הורדוס - לצור על ירושלים. ואז הרומאים הריחו הזדמנות. סקאורוס, שר צבאו של פומפיוס, עלה על ירושלים. אריסטובולוס שיחד את סקאורוס בהון רב, וסקאורוס הכריח את הנבטים לסגת מן העיר. אבל המאבק לא תם. פומפיוס הגיע לכאורה כמגשר, אך למרות הקשר המוקדם עם אריסטובולוס, שהציע לרומאים בריתות, נאמנות ושלל רב בתמורה לעזרה בהשגת הכתר, פומפיוס הפנה לו עורף והעדיף את הורקנוס החלש.

בירושלים המאבק החריף, הצדוקים תמכו באריסטובולוס והפרושים בהורקנוס. שערי ירושלים נפתחו בידי תושבי העיר. הלגיון נכנס לעיר ללא התנגדות. קומץ נאמני אריסטובולוס התבצרו במצודת המקדש ולחמו עד טיפת דמם האחרונה. פומפיוס פרץ אל תוך המקדש, טבח בכוהנים, ובחוצפה בלתי נתפסת נכנס אל קודש הקודשים, מקום שבו רק לכוהן הגדול מותר לדרוך. אבל הוא לא העז לפגוע באוצרות.

כאמור, אריסטובולוס נלקח בשבי לרומא כקישוט בתהלוכת הניצחון של פומפיוס, עדות לשעבוד העמים. הורקנוס אמנם הושב בכיסאו, אך כמלך החי על חסדי רומא. יהודה, ששגשגה תחת שלטון החשמונאים, הפכה לעוד פרובינקיה רומית, נתונה לחסדיהם של פקידים ושל מושלים זרים. הורדוס נכנס לתמונה, וכך תמו מאה שנה של עצמאות יהודית. החשמונאים, שקמו להילחם במתייוונים, הפכו בעצמם לאליטה מתייוונת והזמינו לחגיגה את הרומאים.

מרבים לעסוק בשנאת החינם של חורבן בית שני, בעיקר משום שהיהדות הפרושית היתה מבועתת מעוד התקוממות לאומית. האגדות במסכת גיטין על חורבן הבית אינן בתחום הריאלי, אבל הסיפור הגדול היה פוליטי־דתי, ומלחמת האחים היתה גם מאבק בין האליטה הצדוקית המתייוונת לבין הפרושים. חוסר היכולת להבין מיהו האויב האמיתי שוב היה לנו לרועץ. זה קרה גם במרד הגדול - וזה יקרה גם במרד גטו ורשה.

סוף דבר. במהלך המלחמה בין פומפיוס ליוליוס קיסר, אריסטובולוס ניסה לשוב לארץ בראש לגיונות רומיים כדי להילחם בפומפיוס, אבל הורעל בדרך. הורקנוס זכה באמונו של יוליוס קיסר, אבל עם השגחה צמודה של הורדוס. לאחר רצח קיסר, והזעזוע הגיאו־פוליטי בעקבותיו, הפרתים התקדמו מערבה לכיוון ארץ ישראל. בשנת 40 לפנה"ס הכריז על עצמו מתתיהו אנטיגונוס השני, בנו של אריסטובולוס, כמלך. הורדוס הצליח להימלט, אך הורקנוס נפל בשבי הפרתים והוגלה לבבל. כדי שלא יוכל עוד לכהן ככוהן הגדול - קצץ אחיינו אנטיגונוס את אוזניו, שכן אדם בעל מום פסול לכהונה הגדולה.

הפרתים נסוגו והורדוס השתלט על הארץ ב־37 לפני הספירה. את נכדו של הורקנוס הוא הטביע למוות בבריכה בארמון ביריחו. הוא חיסל את כל שושלת החשמונאים, את כל ילדיו. כמה שנים קודם לכן, פומפיוס נמלט כפליט למצרים לאחר תבוסתו ליוליוס קיסר. תלמי ה־13, אחיה הצעיר של קליאופטרה, הורה לערוף את ראשו.

למרבה הצער, זה סיפור שחוזר על עצמו שוב ושוב. כמו גורל נורא - המאבק האינסופי, או שמא הסופי מדי, שמסתיים תמיד באותו האופן. הוא מוביל אל החורבן הגדול, אל מרד בר כוכבא ואל עקירתנו מהארץ. אבל ההתחלה - איפה היא? שלמה ואדוניה? רחבעם וירבעם? אבימלך ואחיו? יוסף בבור? קין והבל? ואיפה הסוף? האם נוכל לשים סוף לסוף הרע? לרגע שבו אח קם על אח? √