תעצרו, לפני שיהיה מאוחר מדי: רק לא מלחמת אחים

קחו נשימה עמוקה, תקשיבו לה, ועכשיו תוציאו. לאט, לאט. ושוב, נשימה עמוקה, ותוציאו. לאט, לאט.

תנשמו עמוק. החמצן מלטף את הסרעפת. ועכשיו נשפו. אתם שוכבים פרקדן על החוף בסיני, הים פלטה, חאלד יביא את החביתה שהזמנתם בעוד שעתיים עם הרבה חול, אבל בינתיים - איזו זוּלה.

זהו. עכשיו, כשאתם רגועים ורפויים, משוחררים מהטנטרום ונוגעים בנירוונה, הרשו לי להגיד לכם: אתם משחקים באש.

אני מודה שאני קצת מבולבל לאחרונה. האם אנחנו בשיאו של תהליך שבסופו נהיה נאצים, או שאנחנו ממש רגע לפני מלחמת אזרחים שאחריה נשחרר את כל העבדים ונכניס את היהודים לגטו?

מצד אחד, לשמאל יש את הקטע של לזהות תהליכים ולהגן על הדמוקרטיה מהחרדים, מהפשיסטים ומהנאצים. מהצד השני, מלחמת אזרחים ומרי אזרחי הם עכשיו מוטיב מרכזי בירידה מהפסים של השמאל. עד כדי כך, שאפילו האדמו"ר הזקן מרחביה דיבר על "חרוזי רעל", על שר משפטים עבריין ועל מלחמת אחים.

כן, המלך הפילוסוף חטף קריזה. הנתינים איבדו רסן, ומעיזים להציג תוכנית לתיקון האימפריאליזם המגלומני שביצע ברוב יומרתו.

הרפורמה הנדרשת במערכת המשפט מזיזה להם את הגבינה. אם כי לדעתי, לא הדמוקרטיה וזכויות המיעוט מעניינות אותם, אלא שינוי השיטה לבחירת שופטים שהבטיחה עד היום את שכפול המערכת. כל השאר - מסך עשן. אבל בינתיים מסלימות האמירות.

אנחנו זוכרים היטב איך בזמן ההתנתקות על הרבה פחות ממה שאומרים עכשיו מנהיגים, ישבו קטינים במעצר. אלו היו ימים ללא דמוקרטיה, ללא חזקת חפות, ללא הגנה משפטית למיעוט הנרדף מפני עריצות הרוב

בכל פעם שאנחנו חושבים שהשמאל כבר שבר את כל שיאי ההתחרפנות של עצמו, הוא מתעקש להוכיח שיש לו עוד פסגות לכבוש. לדוגמה - שקמה ברסלר, ממנהיגות "הדגלים השחורים", צייצה השבוע בטוויטר: "אני לא יודעת אם תהיה פה מלחמת אזרחים/אחים. אם תהיה - זה יהיה נורא, אבל אנחנו ננצח".

יש משהו פתטי במיוחד במתנגדי משטר שהם המשטר. הגמוניה ששולטת במשפט, בתרבות, באכיפת החוק ובאקדמיה יוצאת נגד הפְּלֶבֵּאִים. תחושת האדנות זורמת להם בדם, ומשבשת להם את התודעה. הם בעת ובעונה אחת גם הפירומנים שמשתוקקים לשרוף את המועדון, וגם ראשי מערך הכבאות הממלכתי.

מלחמת אחים מעולם לא עמדה על הפרק מבחינת הימין. גם לא בהתנתקות. "לעולם לא מלחמת אחים" - כך ציווה אותנו בגין אחרי שהפלמ"חניקים של רבין ירו על ניצולי אלטלנה במים.

בשמאל מתגעגעים למורשת הסזון והאלטלנה. אני לא מיתמם. שנה וחצי נכנסנו בממשלת השינוי ב־200 קמ"ש, בכל הכוח, א־ב־ל - מעולם לא דיברנו על מלחמת אזרחים או קראנו למרי אזרחי, או חלילה וחס לא להתגייס. במוצ"ש, מפגין שמאל סטר לח"כ איימן עודה - והארץ לא רעשה.

התקשורת עמעמה את הסיפור. מפריע להנדסת התודעה שקץ הדמוקרטיה יבוא מימין.

אלו לא צייצנים עם אצבע קלה מדי על שמורת המקלדת, שמדברים בהפקרות על מלחמת אזרחים, אלא מנהיגות המחנה, הקצפת שבקצפת, האיש בעל גלימת הקודש, אהרן ברק.

ויש לתמוה: מה תהיה המציאות כשהפנטזיה הפרוורטית על מלחמות היהודים ביהודים תתגשם? אש ברחובות? נחלק את הצבא בין הימין לשמאל? ואיך בדיוק נדע שזה מתחיל? תהיה צפירה? סיסמאות ברדיו? ואם באותה משפחה יהיו שני אחים ממחנות יריבים? איך זה יעבוד? האבא ייפרד מבן אחד, והאמא מהבן השני?

שכנים ישליכו בקבוקי מולוטוב זה על זה? ייצאו לפוצץ גשרים במעוזי ליכוד? ואיפה נבזוז? ומה נלבש למלחמה?

בחייאת זומזום, אתם בסטיליה דה לה שמאטע - אבל אתם משחקים משחק מסוכן ודליק, כמהים לחורבן ומטיילים עם ההיסטריה והלפידים קרוב מאוד לאסמים. והסוסים כבר באי־שקט.

אנחנו זוכרים היטב איך בזמן ההתנתקות, קטינים ישבו במעצר על הרבה פחות ממה שאומרים עכשיו מנהיגים. אלה היו ימים ללא דמוקרטיה, ללא חזקת חפות, ללא הגנה משפטית למיעוט הנרדף מפני עריצות הרוב.

ואוי, כמה רפש הטלתם בנו. איך הפחדתם שנמרוד, שנחריב, שנהרוג, שנסרב, שנחתור, שנפוצץ - ולא קרה כלום.

אנחנו גם זוכרים איך נגמר הגירוש. בשלושה ימים! פחות מעשרה סרבנים, הרבה דמעות ובליעת רוק, כי יש דבר יותר גדול גם מהעוול הבוטה - שלום הממלכה.

כל מה שהזהרתם מאיתנו ולא קרה, כל מה שחלמתם שנעשה ולא עשינו - אתם מאיימים לעשות עכשיו. כאילו אתם רוצים להוכיח שאהבתכם למקום ואלינו תמיד היתה על תנאי, תלויה בדבר אחד. בשליטה שלכם!

לא חוצים את התינוק לשניים, לא שוברים את הכלים כי שברו אותך. לא למלחמת אחים. בעלילת ארלוזורוב, בסזון, באלטלנה, באוסלו ובהתנתקות, הימין בחר להיות האמא האמיתית במשפט שלמה.

אבל יש משפט אחר. של מלך אחר. שמתאים לטירוף של המאיימים במלחמת אחים. המלך אבן סעוד, סבו של בן סלמאן, היה איש חכם מאוד עם הרבה מאוד נשים, והרבה מאוד בנים. אומרים שמגיל 11 הוא ישן בכל לילה עם שלוש נשים.

סופר עליו שפעם, כשישב בדין, באה לפניו אישה שבעלה נהרג כשמישהו נפל עליו מצמרת דקל בזמן גדיד תמרים. האלמנה דרשה שן תחת שן, עין תחת עין. לפי הדין. שופך דם האדם - באדם דמו יישפך. מוות. האלמנה דחתה את כל הניסיונות להמיר את המוות בסולחה ובפיצוי כספי נדיב. בסוף המלך אמר לה "אוקיי, ייקוב הדין את ההר. אבל בתנאי אחד - טפסי על העץ וקפצי עליו".

אבל יהיה בסדר. אתם יודעים את זה. עמוק בלב , ליד הילד הפנימי שבוכה שלקחו לו את הצעצוע, נמצאת גם ההכרה שאין לכם לאן ללכת. שבובת הוודו שטיפחתם בדמותנו היא בלון מלא אוויר חם, שיתפוצץ ברגע שתתקעו בו את הסיכה הראשונה.

אתם תקועים כאן איתנו, מה לעשות. ויקרו דברים שהציבור - כן, הריבון - הכריע שהוא רוצה שיקרו, והם לגיטימיים!