עידן רייכל: "חוויתי טראומה פיזית קשה. זה שינה אותי"

בכל יום אחרי בית הספר היה עידן רייכל הולך לבית של סבתא רחל, אוכל איתה צהריים, שומע אותה נאנחת את החיים, מקשיב לדיבורים שלה על המשפחה שנספתה, על הזקנה והמוות המתקרב.

היה בן 6 או 7 כשהחל הוגה בסופיות החיים. את הפחד שמגיע עם ההרהורים שמר לעצמו כי לא רצה לצער אף אחד, אומר ש"הייתי בטוח שההורים שלי לא יודעים שיש מוות. באותן השנים ראיתי סדרה בטלוויזיה והיה שם זוג מבוגר, והאישה אומרת לגבר 'אתה עובד קשה מדי. הלב שלך צריך לנוח', וזה היכה בי. אני אומר 'מה זה? הלב מחליט? האיש רוצה לעבוד אבל הלב שלו לא?'. מאז ועד היום לא נתתי לרופא להקשיב ללב שלי, ואין מצב שמישהי תניח את האוזן על בית החזה שלי ותקשיב לדופק. אני לא יכול, זה מכניס אותי ללחץ", הוא מצטמרר וצוחק, ואני חושבת על כל הלמות הלב שהאיצו השירים שלו.

דילר מטורף של החומרים שמהם עשויה הרומנטיקה, מלחין מלודי יוצא דופן ששם מילים בפי אהבת גבר לאישה, אישה לגבר או בפי אדם לארצו, אהבה שאליה רייכל בא עם סימני קריאה. גם אחרי 7 באוקטובר, היום שבו דמאריס דויבל, זוגתו ואם ילדיו, הודיעה לו שהיא גמרה עם הטירוף הזה. שאלה אם הוא בא איתה, והוא בלי היסוס הודיע לה שהוא נשאר, והיא לקחה את ארבעת הילדים ועברה לגור בכפר באוסטריה, מולדתה, שם בהרים, שמעליו פורחות עכשיו שושני פרא שמחות.

הכירו ב־2009 כשהופיע בווינה. קונדיטורית שעזבה את המקצוע כי הרגישה שהוא מחבל לה באהבה לאפייה, אמרה שגם הוא היה אוהב את המוזיקה יותר לו לא היתה העבודה שלו. כשביקשה להבין איך מייצרים את הקוטג', הוא סידר לה סיור פרטי במחלבת טרה. לא סובלת קוטג', אבל מסכימה איתו לגמרי שמדובר במחווה רומנטית ראשונה במעלה.

ארבעה ילדים נולדו להם. פיליפה, הבכורה שכולם קוראים לה פיפה, היא כבר בת 12, סאלו בת 11, והתאומים, קאמילו ואמילו בני ה־5. כשאני אומרת לו שהפתיעה אותי בחירת השמות, שאין בהם איזה ניסיון חיזור אחרי העברית, הוא עונה ש"בגלל ההקרבה של דמאריס, שלפני 17 שנה הגיעה לכאן להשתקע ולהשקיע מעצמה, בחירה הזויה כמעט כמו בשביל ישראלי לעבור לגור באלסקה - חשבתי שהבחירה של שמות הילדים תהיה שלה. אמא זה טייטל שמופיע אצלה בקורות החיים".

אחרי זה יוסיף שההחלטה שקיבל אז היא גם שעמדה מאחורי ההחלטה שלו שלא להערים קשיים על המהלך שלה. אז הם לא ביחד, אבל הם לגמרי משפחה. הוא על הקו, היא והילדים מגיעים לחופשות, וברור לו שיש סיכוי שהם יחזרו לחיות פה, ואולי גם דמאריס.

הליהוק שלו כמנטור לעונה השישית של "דה וויס", שעלתה השבוע ברשת 13 ותשודר במוצ"ש, בשני וברביעי, הוא שהפגיש אותנו בשש וחצי בבוקר בחוף הים בתל אביב, המקום שבו רייכל פותח את היום שלו. יודע להצביע על הנקודה במים שבה מתרכזות המדוזות, על זו שבה הים יכול לסחוף אותך בלי שאף אחד על החוף יראה, ושיש לנו בדיוק שעה וחצי לפני שייפתח הקפה והרמקולים יצרחו על כל השקט הזה.

"אנחנו בצומת שעוסק בשאלה לאן המוזיקה הולכת. יש דברים כל כך יפים שמביא איתו הדור החדש, ומצד שני דברים שלא מתקבלים על הדעת. אני מרגיש בסופו של דבר שהמוזיקה שלנו ומה שאנחנו צורכים זה מזון לנשמה, וצריך שיהיה איזון בין איכות לג'אנק"

מודעת לדייקנות של האיש, התנצלתי על שהקדמתי בכמה דקות. נשמע מופתע משהו כשאמרתי לו שביפן זו נחשבת גסות רוח כמעט כמו להגיע באיחור. הוא מודע לכינויים שהודבקו לו במרוצת השנים, כמו "הרייכל השלישי", אבל יש בו שקט מוחלט כשהוא מסביר ש"אם מישהי איחרה בדקה לחזרה של שמונה זה כאילו איחרה בשעה".

לוגם מים עם לימון ומלח, שילוב המבטיח נוזל אלקטרוליטי מהטבע לשמירת הגוף מפני התייבשות, וממשיך, "כי היא צריכה להגיע להתחמם, להתארגן, לעשות קפה ולנשום, ובעשרה לשמונה להיות מוכנה. הם יודעים שזו הציפייה שלי מעצמי וזה מיישר את כולם. לפני כמה ימים מישהי איחרה בחמש דקות והלכה הביתה. הרי יכלה לחייג אלי, להגיד שהיא מתנצלת כי היא עומדת לאחר, כי קרה משהו, אבל להיכנס לחדר בחמש דקות איחור כאילו לא קרה כלום - זה לא עובד".

הגעגוע

אני מנסה לחטט במקורות הדייקנות הזו שבאה יחד עם דקדקנות בפרטים, ותשובות שלא פעם יוצרות הרגשה כאילו נוסחו עוד לפני שנשאלה השאלה. "אני לא רוצה להיכנס לפסיכולוגיה בשקל ובטח שלא להיכנס לפרטים", אומר רייכל, מורח את ראשו העירום בקרם הגנה, כי השמש מתחילה להגזים, "אבל בסביבות גיל 4 חוויתי טראומה פיזית קשה, שנגרמה מטעות קלה שבה המבוגר האחראי לא שם לב. אני חושב שזה יצר אצלי מנגנון שמנוהל מהמחשבה שלפיה כל טעות קטנה, סטייה קלה, עלולה לגרום לנזק גדול, משמעותי".

כמה הדומיננטיות הזו שלך מאפשרת לקולות לצמוח לצידך? אלה של הילדים, של זמרים, של מתמודדים?

"דווקא הדומיננטיות מאפשרת קרקע פורייה לצמיחה. בסופו של דבר, הרבה אנשים התחילו בפרויקט - אמיר דדון, ישי ריבו, דין דין אביב, עידן חביב. מיה אברהם וכברה קסאי, שהמון שנים פורחות בפרויקט. אנשים הביאו זווית חדשה על עצמם, כמו שושנה דמארי או שמעון בוסקילה עם 'מהיום שהלכת', זה שכולם קוראים לו 'יא מאמא'. שהביא אז את המרוקאית האסלית לגלגלצ בשתיים בצהריים. אני חושב שהוא אחד השירים הכי חשובים בפרויקט.

"לגבי הילדים, אני חושב שהערך העליון - מלבד החינוך לערכים, שעל זה אמא שלהם אחראית - זה החינוך ליצירתיות. יותר מכל דבר אחר. זה מתבטא אפילו בזה שהם מייצרים את המשחקים שלהם, כמו שלפני שנים ילדים היו יוצאים החוצה ומוצאים איזשהו גלגל והופכים אותו לאיזשהו משחק. לעודד אותם למצוא איזשהו קרטון ולבנות מזה בית, ולמצוא איזושהי אבן ולהמציא לה סיפור. אני חושב שזה מאפשר צמיחה יפה מאוד".

פיפה, הבכורה, מנגנת על פסנתר. לפעמים הוא מסתכל עליה וחושב שבגילה הוא כבר התחיל להופיע עם האקורדיון, וכמה צעיר הוא היה. הוא היה המורה הראשון שלה, ועכשיו, כמו מתנת חיים, הגיעה מורה לפסנתר שברחה מאוקראינה לגור ליד הכפר שלה. את הקונצרט האחרון שלה, שבו ניגנה את הפנטזיה ברה־מינור של מוצרט ויצירה קטנה של באך, הוא החמיץ. בימים אחרים היה נוסע וחוזר אחרי כמה שעות, אבל טרפת הצילומים וההופעה בטקס הפתיחה של המכביה הפכו את הלו"ז שלו לחתיכת צונאמי.

"היא מנגנת בעיקר מהנאה גדולה, לא מאיזו אובססיביות", הוא מחדד, שלא יזחלו לי עוד שאלות מעצבנות לראש על שתלטנות הורית או משהו כזה. "אני בכלל חושב שההנאה הגדולה שלה זה לרקוד. פעמיים בשבוע היא לוקחת רכבת לווינה, 50 דקות נסיעה. זו השקעה מאוד גדולה שלה ושל אמא שלה. יש יופי גדול בלראות את המחויבות המתמשכת הזו ואת התמיכה של דמאריס. לתחזק חוגים בכפר בארץ שיש בה הרבה חורף קשה, זה לא פשוט".

תמיד מדברים על הערך שגעגוע ומרחק מביאים לזוגיות. אתה מוצא איזשהו ערך כזה גם באבהות?

"יש בזה ערך. כשאני אבא באוסטריה זה 24 שעות על אמת", הוא אומר. מוסיף שלפעמים, כמו נני מורטי ב"אי של שקט", שמגלם אלמן טרי שיושב על ספסל מחוץ לבית הספר וצופה בשגרת היום של בתו בת ה־10, גם הוא יושב ומחכה, תוהה לעצמו אם יש בזה משהו מומלץ.

דווקא עכשיו

הוא נולד בכפר סבא, הילד השני של רוח'לה ויואב רייכל שהכירו בגיל 4 וקראו לכל אחד מארבעת הילדים בשמות שמתחילים באות ע'. למה? כי ככה התחשק להם. גם לכלבה הצמידו את השם עליזה. בית שבו הפסקול היה תמהיל של מה שהשמיעו ברדיו ושל התקליטים שאיתם אבא שלו היה חוזר בכל יום שישי מ"דיסקוליט", חנות במרכז העיר. הפטיפון ניגן, ברדיו שוש עטרי או קוטנר אמרו לו למה צריך להקשיב. סיפרו שלקני רוג'רס, נעמי שמר או טום וויטס יצא אלבום חדש, אומר ש"זה מה שמכוון אותך".

האקורדיון, הכלי שאיתו הכל התחיל, הגיע מההורים, שהיה להם סנטימנט אליו מריקודי העם ומפעילויות בתנועות הנוער. אומר ש"בסוף זה לא כלי שאתה שם על עצמך בגיל 10 או 11. היה גם האקורדיון שסבא אברהם הביא איתו מארגנטינה לפני המון שנים, כשנסע לבקר את המשפחה שאחרי מלחמת העולם ברחה לארגנטינה. חשבתי על זה שיש משהו יפה באיש צעיר שחוזר מארגנטינה באונייה, ומכל המתנות בעולם הוא בוחר להביא אקורדיון למשפחה".

ההשפעות שמהדהדות. "הד" של עידן רייכל

אני מסתכלת עליך, על אסף תלמודי ומשה לוי, ותוהה אם האקורדיון והשמיעה ההרמונית שהוא מטפח מסלילים להפקה מוזיקלית.

"אני חושב שהכלי הזה פותח את האוזניים ואת הלב למוזיקה מכל העולם, זה מאפשר לרחף מעל הסיטואציות ולדעת לשלב ביניהן, שזה מה שנדרש ממפיק מוזיקלי".

גם גדולי המבקרים שלו, אלה המאשימים את היצירה שלו בליטוש יתר, מדברים בזכות המפיק המוקפד שהוא. מדברים בשבחו של יוצר שהצליח ליצור שפה מוזיקלית רב־תרבותית הניזונה מכל קצות עולם, שצמח להיות מגדולי המשפיעים על המוזיקה הישראלית בדורו - וזה עוד לפני שנאמרה מילה על הקריירה הבינלאומית שבנה.

כשאני שואלת אותו אם הוא לא חושב שזה לא כוחות ללהק מפיק כמוהו וכמו סטטיק מול נועה קירל ועדן בן זקן, הוא מייד שם ברקס. אומר שכל אחד מארבעתם מביא איתו חוזקות אחרות לאולפן, ש"הקאסט הזה של ארבעת המנטורים הוא מאוד־מאוד מאזן. מביא הכל מחו"ל ועד ישראל, מישן ועד חדש, מקודש לחול. אחד הרגעים היפים בעונה הזו הוא כשסטטיק אומר לאחת המתמודדות 'היה לך רגע קשה'. לכולנו היו רגעים קשים בתחילת הקריירה, ואני אומר לה שהאמת היא שרגעים קשים הם לאורך כל הקריירה. כולם דואגים שניראה טיפ־טופ, אבל האמת היא שיש גלים. ברגע שדבר כזה נאמר ביום הראשון, זה הוציא את האוויר מהפאסון.

דואט בהפתעה בתוכנית: רייכל ונועה קירל שרים את "יש בי אהבה"

"במרוצת השנים היו הצעות פה ושם להיכנס לריאליטי, אבל לא ידעתי אם אני אוכל לדבר ולהגיד את אשר על ליבי מבלי להיות פוליטיקלי קורקט. להרגיש שאני בא מתוך איזושהי פרספקטיבה של שנים. הדברים שאני אומר הם לא תורה מסיני, אני יכול להגיד משהו ואנשים מוכשרים לא פחות יגידו אחרת. הכל מקובל, כל עוד הדיון הוא לא בשביל לרדת לחיים של מישהו, או להוציא תסכולים אישיים שלך על חשבון המתמודד, מה שקורה הרבה פעמים בריאליטי.

"הרגשתי שזה זמן טוב. אולי אפילו חובה, כי זה איזשהו צומת שעוסק בשאלה לאן המוזיקה הולכת ולאן השפה הולכת. יש דברים כל כך יפים שמביא איתו הדור החדש, ומצד שני דברים שלא מתקבלים על הדעת. אני מרגיש בסופו של דבר שהמוזיקה שלנו ומה שאנחנו צורכים זה מזון לנשמה. וצריך איזשהו איזון בין ג'אנק פוד מהיר למה שמתבשל על להבה קטנה באוכל של אמא או של סבתא. אני חושב שצריך באלאנס".

שורשים

יש משהו בנגיעה המוזיקלית של רייכל לאורך השנים, שכמו מבקשת לפזר נשיקות עכשוויות על שיר בן מאה. להפוך את הגעגוע לתנועה שבה הראש לא מסתכל אחורה. הוא לגמרי לא נבהל מבואו של ה־AI ומהאפשרויות שהוא מזמן, בהחלט רואה מצב שנגיעה קטנה בהקלטה תגיע ממנו.

לא מסתפק ב"שירים מהעת הנוכחית". "מכל האהבות" של עידן רייכל

"גם קניה ווסט לא יודע מי זו שושנה דמארי", הוא מעלה בי חיוך, "והוא מסתדר לא רע בחיים. יש משהו בזה שהדור הצעיר תרבותית חי ברשת בעולם מקביל, ולא בטוח שהשורשים של התרבות הם חזות הכל". הוא מוסיף שההתקרבות לדת היא כמעט טרנד עכשיו, אבל שהוא מוצא פחות פתיחות להתקרבות לשורשים.

"כשהבאתי לאחת המתמודדות שיר מסוף שנות ה־60, התחיל איזשהו דיון סוער בפאנל למה אני נותן לה לשיר שיר בן מאתיים שנה. עניתי שזה מה שאני אוהב וזה שיר שהיא יכולה להביא אותו קדימה. ואז אמרו לי 'תביא שירים מהעת האחרונה'. כשהתקוממתי עדן שאלה למה אני כועס, אמרתי שאני לא. שאני בעיקר חרד".

כי אתה מרגיש אחריות לשימור המורשת?

"יש איזו אחריות, אפילו שלפעמים אני תוהה למה לטרוח. הרי אולי בעוד חמש עונות יישבו מנטורים אחרים שלא יטרחו, אז למה בכלל?"

כשביקרתי על הסט, צופה מהצד, ראיתי אותו הולך מכונס, כמו ביקש לקושש שקט בין הצילומים. לא כמו שלושת המנטורים שכל אחד מהם מסתובב חמוש בארבעה או בחמישה אנשי צוות. רייכל אומר ש"אלה לא פמליות עקרות. אני מסתכל עליהן ואני רואה שם הרבה אהבה ואכפתיות. אני צריך את השקט שלי, לא אוכל כל היום, רק שותה קפה שחור, אבל יש איזה חיסרון בבחירה להסתובב לבד. אין מישהו שהוא לטובתך באופן מוחלט ולא לטובת התוכנית".

תדע להתמודד עם הפסד?

"אני חושב שכן. הדבר היחיד שיהיה לי קשה איתו זה אם ארגיש שמדובר באיזושהי מניפולציה. בסוף באתי לתוכנית טלוויזיה שהתוכן שלה הוא מוזיקה. הטלוויזיה היא שקובעת. אתה לא יכול, למשל, לעשות שיר של שבע דקות".

יש משהו מעורר במלאכת החיזור והציד של רייכל כשהוא מסמן את אחד המתמודדים. הבעת הפנים של האיש האסוף נפרעת כשהוא מתענג על אחד הקולות, כמו לרגע עובר לממד אחר. אספן קולות שאחרי כל כך הרבה שנים עוד דומע מקול של מתחרה, ואיזו נחרצות מתיישבת בעיניים שלו שננעצות במתמודדת, שעה שהעיניים שלה מתרוצצות בין כל ארבעת המנטורים, ונוצרת איזו אנרגיה שקשה לנצח כשמנטור האלפא ככה רוצה.

מתמודדים ואנשי הפקה שהכירו עונות קודמות של "דה וויס", אומרים שהמסירות והחריצות שלו יוצאות דופן. הוא אומר שזה נראה לו מובן מאליו, שככה זה כשיש אחריות כלפי הצופים וכלפי המתמודדים. שהם יודעים שהוא תמיד זמין עבורם.

אלוהי הקדחתנים יודע מאיפה הוא גירד את הזמינות הזו. ימים ארוכים צפיתי מהדיגיטל בחיים שכמעט אין בהם מרווחי נשימה. צילומי שולחנות כתיבה שהוא מייצר מפסנתרים אבודים, שחר עולה בחוף, חזרות למכביה, מפגש עם עלמה דקיקה, חשוכת פנים, בגינה עירונית, פורטת על רובה, ובלי סוף תיעודים מהאולפנים בראש העין שבהם מצולמת התוכנית.

כאן זה בית

מהראסטות הוא נפרד מזמן, הוא כבר עומד הרבה יותר חשוף על הבמה, רק החמסה הגדולה עוד שם, כמו ברכה והגנה מפני העולם. קנה אותה לפני 27 שנה מאיזו בוטקה באילת. למחרת הרגיש שהוא חייב לחזור לשם, אבל היא כבר לא היתה. מספר ש"שאל את המוכרים האחרים אם הם יודעים איך אני יכול ליצור קשר, והם אמרו שהם לא יודעים על מה אני מדבר".

מהראסטות הוא נפרד, מהחמסה לא. "ממעמקים" של עידן רייכל

היציאה שלו מאחורי הפסנתר אל קדמת הבמה ביחד עם צרחת השנים האחרונות הולידו אצלו שיח חדש עם הקהל. קרא מעל כל במה להשבת החטופים, מחויב לאתוס הציוני הוא נכנס בכל מי ובמה שמבקש לשרוט בו. סולד מהשיח המגדיר "בוגדים" את כל מי שחושב אחרת. אומר ש"פעם קראו 'טוב למות בעד ארצנו' והיום זה 'נמות ולא נתגייס'" שזה חתיכת פער, כמו שהוא אומר.

"אני יכול לפתור את בעיית תאונות הדרכים בישראל. איך? להוציא חוק שממחר אסור לנהוג. אז אפשר להגיד שאני רוצה שהילדים יגדלו בלי טראומה, אבל הם מפסידים את המהות. המהות היא לחיות בלי מקלטים, או המהות היא לחיות את ארץ ישראל?"

לפני שנה סיפר בראיון על תינוק מעזה שניצל בזכות הפעילות של "הצל ליבו של ילד", ארגון התנדבותי שמביא לישראל ילדים מכל העולם כדי לעבור ניתוחים וטיפולים מצילי חיים.

צילום של רייכל, שהיה מהבולטים בשגרירים של הארגון, נמצא בבית התינוק שגדל להיות מחבל. כשאני שואלת אותו אם יש בו חרטה על הפעילות שלו, הוא אומר שלא, אבל שאחרי 7 באוקטובר למד שצריך להעביר את מרכז הפעילות של הארגון לארצות אחרות, כי "עניי עירך קודמים".

בסוף השנה שעברה עלינו, אתה לא מוצא את עצמך מסכים עם דמאריס שאמרה לך שהיא לא סומכת על הפוליטיקאים ועל אנשי הצבא שלנו?

"לדמאריס יש ברירה. לי אין. כי כאן זה בית, כאן זה לב. אין לי ברירה".

אין בך איזו הקלה על זה שארבעת הילדים שלך גדלים בשלוות הכפר, בלחן אוסטרי נורמלי?

"לא. זה כמו שאני יכול לפתור את בעיית תאונות הדרכים בישראל. איך? להוציא חוק שממחר אסור לנהוג. אז אפשר להגיד שאני רוצה שהילדים יגדלו בלי טראומה, אבל הם מפסידים את המהות. המהות היא לחיות בלי מקלטים, או המהות היא לחיות את ארץ ישראל?"

ביציאה מהחוף, כשחזר לעוד סיבוב במים ואני מיהרתי בדרכי לכיוון הטיילת, קפצו עלי מתוך אסופת שירים שהעירייה הדביקה על הקיר המילים הפותחות של "תמיד זה הים" שאריק איינשטיין כתב ושלום הלחין - "כנראה שנישאר פה לעולם, כנראה שלא נזוז מכאן אף פעם", וחשבתי שיש בטח משהו מרגיע ביחסים נטולי הספק שרייכל, איש שלוקח ברצינות מערכות יחסים ואת החיים האלה בכלל, מקיים עם הארץ.

כנראה שלא נזוז מכאן אף פעם. "תמיד זה הים" של אריק איינשטיין

"מה הג'אנק שלך?" שאלתי אותו לפני פרידה, "על מה אתה משחית זמן לבטלה?". "אין לי ג'אנק כמו משחקי מחשב או משהו כזה. זה קצת חבל לי. אני רואה סביבי כל מיני אנשים שיש להם איזה מקומות מפלט כאלה. חברה שלי שנפרדה ממני כשהייתי בן 25, הסבירה לי: 'תשמע, בסוף־בסוף לא כיף איתך'. אבל לכי תדעי, אולי זה עוד ישתנה".