"החולשה חיה בי בגבורה" | פרידה מאווה קילפי

יש כותבים שמספרים סיפורים, ויש מי שמלמדים אותנו איך לראות את העולם. אווה קילפי, הסופרת והמשוררת הפינית שהלכה לעולמה בשבוע שעבר, שייכת בוודאות לסוג השני. הקריאה בכתביה דומה לעיתים קרובות לצעידה איטית בתוך יער, שבו כל עץ, כל ציפור, כל משב רוח וכל שתיקה טעונים במשמעות. הכתיבה של קילפי מזמינה אותנו לעצור לרגע, להיזכר ולחוש. ובעידן שבו המהירות, היעילות והוודאות כמעט מקודשות, הטקסטים של קילפי הם הזדמנות להרהר בשבריריות של הזיכרון ושל הטבע, ובחשיבות העמוקה של רגשות אנושיים.

קילפי נולדה בשנת 1928 בקרליה, שטח שלאחר דורות של עימותים השליטה בו חולקה בין פינלנד לרוסיה. המלחמה עקרה אותה ואת משפחתה, ואת הטרגדיה האישית של אובדן הבית היא הפכה לנוף הרגשי שבתוכו מתרחשת כתיבתה. קילפי, כמובן, לא כותבת על המלחמה במונחים הרואיים, ומעדיפה להתמקד בהשלכותיה: ההיעדר, הכמיהה והכאב של תחושת הפנטום, השייכות למקום שכבר אינו קיים.

זו אולי הסיבה לכך שהכתיבה של קילפי נוגעת בקוראיה במקומות עמוקים כל כך. כל מי שחוו אובדן - גם אם לא של בית או מדינה, אלא של תקופה או אנשים קרובים - ימצאו עצמם במילים של קילפי. למשל, כשהיא כותבת: "אתה לא סתם מפריע / השבתי לו / אתה מטלטל את כל קיומי / ברוך הבא", או "האם זה האדם שאני רוצה / לפתוח למענו את שער בדידותי / כדי שיבוא אל תוך יערי / שיפריע את האי סדר הטבעי שצמח בו לאיטו", וגם "ממש כאילו חייבת להיות בי / כמות כזו של כאב / אם לא בנפש הרי בגוף / אם לא ברגל הרי בצלע [...] החולשה חיה בי בגבורה". מבחינתה, הזיכרון אינו רק מבט אל העבר, ובוודאי אינו ספוג נוסטלגיה. הזיכרון מעצב את מי שאנו בהווה, ולכן תובע מאיתנו אומץ וחמלה.

נוכחותו של הטבע בכתיבה של קילפי היא עזה ועוצמתית. תשומת הלב שלה לפרטים מעירה לחיים את העולם שסביבה: היערות מתנשמים, האגמים אוצרים זיכרונות, הציפורים אינן רק נאות למראה, אלא בנות לוויה. הטבע אינו רקע לתחושות ולמעשים אנושיים, אלא יצור נוסף שיש לו קול משלו, שווה־מעמד לזה האנושי. למעשה, הרבה לפני שנפוץ השיח על משבר האקלים, על נזקי הניכור החריף של האנושות מן הטבע, קילפי ידעה להתבונן ולכתוב על הטבע מבפנים, כמי שיודעת שהרס עולם הטבע הוא גם הרס האנושיות. בשיר "מי מקשיב למינק" היא כותבת: "מושאים יש רק לאהבה, לאכזריות ולתקוות [...] אני תלוי הרוג על כתפיך [...] שכחת שאני סובל".

קילפי גם נחשבת במידה רבה קול פמיניסטי חשוב, שסייע בעיצוב דמות האישה בספרות הפינית. כדרכה, היא לא עשתה זאת באמצעות הצגה של טיעונים פוליטיים חברתיים, נאומים או מפגני מחאה, אלא בהאזנה מוקפדת, שאפשרה לה לתאר את עולמותיהן הפנימיים של נשים. הדמויות הנשיות בכתיבתה מערערות על ציפיות מסורתיות, ונאבקות כדי להגדיר את עצמן באורח עצמאי. היא השכילה להציג את אלה, למשל, במניפסט "החוקים המטורפים של עולם הגברים" משנת 1968, או ברומן "תמרה" משנת 1978, המפגיש גבר אימפוטנט עם אישה שופעת תשוקות מיניות.

הנגישות הגדולה של קילפי נובעת, כמובן, מסגנון הכתיבה הפשוט והבהיר שלה, המרופד היטב ברגשות מורכבים. אין לה צורך באירועים דרמטיים חד־פעמיים, משום שהיא מסוגלת למצוא משמעות רבה ברגעים קטנים, טריוויאליים לכאורה: ריח הטחב לאחר הגשם, תנועת האור על פני המים, השתיקה המתמצקת בין שני אנשים. קילפי סומכת על קוראיה שיקראו אותה לאט ובסבלנות, יעלו בדמיונם את התמונות הקטנות שהיא מציירת ויבחינו במטענים הרגשיים החבויים בהן, ואגב כך צומחת אינטימיות גדולה בינה ככותבת לבין מי שקוראים אותה.

קילפי היתה בת 98 במותה, והיא הותירה מאחוריה גוף יצירה נרחב, שרק טיפה קטנה ממנו תורגמה לעברית - קובץ השירים היפהפה "הפרפר חצה את הכביש" (2006, הוצאת כרמל, תרגום: רמי סערי). אבל כתביה תורגמו לשפות רבות, ובהן אנגלית, קרואטית, יפנית, יוונית, הונגרית, וגרמנית, והשפעתה חרגה אל מעבר לגבולות ארצה. אף שסיפוריה צמחו מן הנופים וההיסטוריה של פינלנד, קל גם למי שגדלו באזורי טבע וזמן אחרים לגמרי למצוא את עצמם בתוכם, משום שבתוך הספרות העדינה אך מלאת העוצמה של קילפי מסתתרות מחשבות על גלות ואהבה, על אבל ושייכות, מחשבות שגם כשהן נאמרות בלחישה - הן מותירות עקבות עמוקים מאוד במי שזוכים לשמוע אותן.