"בגיל מסוים אתה מבין: כדי לשרוד, צריך להסתיר"

כמה דקות מתחילת הראיון עם ניר כנען, נכנסת אל שטח בית הקפה היפואי שבו אנחנו יושבים לא אחרת מאשר האקסית הלא ממש טרייה, נטע רוט - ההיא מ"שיר לנטע", שהפך את כנען לפני שנה וחצי למוזיקאי עם להיט ברדיו. צירוף מקרים קוסמי? אולי חצי. צריך להביא בחשבון שבית הקפה שוכן מטרים ספורים מתיאטרון גשר, ושהשניים עודם מככבים על במות ומשתתפים בהצגות.

חצוצרה וכינור בשלושה רבעים. "שיר לנטע"

מכל מקום, רוט היא לא היחידה באזור שבאה להגיד שלום ולברך אותו על "נקודת תורפה" - אלבום האולפן השני שלו, שיצא לפני שבועיים. עוברי אורח מזדמנים, קולגות מהתיאטרון, מלצריות נבוכות - כולם חשים צורך לפנות אליו בעניין. וזה בהחלט שינוי ביחס לאופי הפניות אליו בפגישתנו הקודמת, שהתקיימה באותו בית קפה.

"זה היה מבהיל להרגיש אהוד כל כך בבת אחת. האהבה שקיבלתי היתה מפחידה. פתאום אתה צריך לחשוב על איך שאתה נראה, מה שאתה אומר, ועוד כל מיני דברים שלא כדאי שאתעסק בהם. הכל נעשה בצורה לא טבעית ומאוד פתאומית"

"ההבדל בין אז והיום הוא שפעם היו אומרים לי 'אני ממש אוהב את 'שיר לנטע'", הוא מתאר את השדרוג שחל במעמדו כיוצר־מבצע. "והיום הרבה יותר מדברים איתי על האלבום, על המוזיקה, מספרים שהיו בהופעה שלי - וזה הרבה יותר מרגש אותי. הם כבר מכירים אותי ועושים את החיבור, אבל זה לא שקמתי בבוקר ו'היי, פתאום כולם מכירים אותי'. פשוט הייתי הבן־אדם ששר את השיר הזה, ולאט־לאט זה משתנה".

תכנים לא פשוטים

גינונים של כוכב הוא לא פיתח עדיין. הקהל שמגיע ל"מרסל", ההצגה (המעולה) בתיאטרון ניסן נתיב שבה הוא משתתף, מתמקד בג'ייסון דנינו הולט ובמיטל רז, השחקנים שנושאים את המחזה על גבם, ולא לגמרי שם לב למוזיקאי היושב בצידה הימני של הבמה, חבוי מאחורי מערכת קלידים, בתוך תחפושת של דינוזאור. רק הערה של דנינו הולט לקראת סוף ההצגה, שבה הוא מזכיר שהדינוזאור הוא גם יוצר שחלק מהקהל בוודאי מכיר, חושפת את זהותו.

"זו הצגה שהתחלנו אותה לפני כמה שנים", הוא מספר. "ג'ייסון פנה אלי ושאל אם אני רוצה לעשות מוזיקה להצגה קטנה בפסטיבל הקומדיה. אני מאוד אוהב לעשות מוזיקה לתיאטרון, זה ממש אחד החלומות שלי, ובאיזשהו שלב הוא הציע שאנגן את המוזיקה בלייב. זו הצגה שנעה סביב בובות, וג'ייסון ומיטל רצו שאהיה עוד בובה בתוך העולם הזה. אבל פרט לזה אני כבר לא מנגן בכל ההצגות, כי יש לי לוח זמנים עמוס".

כנען (25) מסביר שהתפקיד המקרקע ב"מרסל" מסייע לו לשמור על פרופורציות. גם אופיו המופנם־משהו מסתדר מצוין עם התפקיד. אין כמו תחפושת של לטאה פרהיסטורית כדי לחמוק מעין הציבור (כשהציבור יושב ממש מולו). אבל זו לא נקודת החיבור היחידה בין ההצגה לבין חייו: "מרסל" עוסקת בחלומות שלנו, ובפער שבין איך שאנחנו מדמיינים דברים לאיך שהם קורים בפועל.

"גם אני חוויתי את הפער הזה שבין חלומות למציאות, והבנתי שגם כשהמציאות שלך מדהימה ואתה מרגיש שהגשמת את החלום, זה מגיע עם איזשהו שבר, התמודדות חדשה, אתגרים. ההצגה ממש התיישבה לי על הנקודה שהייתי בה באותו זמן בחיים. בדיוק התפוצץ לי שיר בטירוף, אבל זה לא היה בדיוק איך שחלמתי שזה יהיה".

מותר לאהוב עד איבוד הכרה. "כחול"

איך חלמת שזה יהיה?
"אתה מדמיין שמאותו רגע לא תצטרך לעבוד בזה, בקידום עצמי, ושדלתות פשוט ייפתחו. לפני כן הרגשתי כמו איזה יצור מאוד משונה במוזיקה, ופתאום כל האהבה הזאת שקיבלתי בבת אחת על השיר ההוא היתה מאוד מפחידה. זה היה מבהיל להרגיש כל כך אהוד בבת אחת. פתאום אתה צריך לחשוב על איך שאתה נראה, מה שאתה אומר, ועוד כל מיני דברים שלא כדאי שאני אתעסק בהם. הכל נעשה בצורה לא טבעית ומאוד פתאומית".

"מספיק שאתה שומע התבטאויות של פוליטיקאים או של ראש שב"כ כדי להבין שההומופוביה עדיין כאן. זה בלקסיקון של אנשים, בדעות הקדומות שלהם. דברים משתפרים, אבל יש גם תנועות הפוכות, דברים שהולכים אחורה - וזה מפחיד. יש תנועה לכיוון שמרני יותר"

אבל בדיוק דיברנו על זה שלקח לך זמן להפוך למוזיקאי מוערך.

"נכון, לא זיהו אותי מייד, אבל גם זה היה משהו להתמודד איתו: בכל מקום שהלכתי, שמעתי את השיר הזה מתנגן - בבית קפה, ברדיו. הרגשתי שמצד אחד המון אנשים מכירים ואוהבים את השיר, ומצד שני אף אחד לא יודע שאני זה ששר אותו - וזה היה מוזר. כשאני מסתכל על התקופה ההיא בדיעבד, אני מבין שהיה בה בלבול מאוד גדול, אבל גם היתה שמחה גדולה. זו היתה מערבולת, ולא יכולתי להבין מה קורה לי. ממש השתדלתי שלא יראו שאני עובר התמודדויות עם הדבר הזה. הכי הפחיד אותי להוציא עוד מוזיקה, כי לאנשים כבר היו ציפיות. ממש נהייתה לי חרדה".

חרדת ביצוע.

"בדיוק. כש'שיר לנטע' יצא באופן רשמי, פתחתי הופעה שלי וראיתי שהאולם מפוצץ באנשים שלא הכרתי. בהופעות שעשיתי לפני כן היה מעט מאוד קהל, ומי שהגיעו בדרך כלל היו חברים קרובים, מכרים, משפחה, חברים רחוקים. הייתי בחרדה אמיתית מזה שאני הולך עכשיו לעשות הופעה שלמה, וכל מה שהקהל מכיר זה שיר אחד, ששאר השירים שלי מאוד שונים ממנו. הם כבדים, תיאטרליים, ויש בהם תכנים לא פשוטים.

"בכל מקום שהלכתי, שמעתי את השיר הזה מתנגן - בבית קפה, ברדיו. הרגשתי שמצד אחד המון אנשים מכירים ואוהבים את השיר, ומצד שני אף אחד לא יודע שאני זה ששר אותו, וזה היה מוזר. זו היתה מערבולת, ולא הבנתי מה קורה לי"

"אז התחלתי לנגן את הפתיחה של אחד השירים, ופתאום קלטתי שאני כאילו לא זוכר אף מילה בעברית. המשכתי לנגן את הפתיחה של השיר במשך איזה שתי דקות, כשאני פשוט לא מצליח לתפקד. זה לא היה השיר הראשון בערב, אבל האדרנלין כבר התחיל לרדת. עכשיו צריך פשוט להופיע. הבנתי שאני עמוק מדי בדבר הזה, שמלא אנשים מסתכלים עלי ושאני לא מזהה אף אחד בקהל. הסתכלתי אחורה על הנגנים שלי, שלא ממש הבינו מה קורה פה, ורציתי שמישהו יוציא אותי מפה וייקח אותי הביתה, כי אני לא מסוגל לעשות את זה".

נתתי נשיקה, רצית יותר. "נקודת תורפה"

שזה הסיוט הכי גדול של כל אמן שמופיע על במה. מה עשית?

"פשוט המצאתי מילים. כשאף אחד לא מכיר את השירים שלך, אתה עוד יכול לעשות את זה. עד שנזכרתי. עד היום, כשאני שר את השיר הזה בהופעות אני נכנס לסטרס, כי זה היה ממש טראומטי. וזו היתה התחושה הכללית שלי באותה תקופה. בתוך כל המבול הזה של השיתופים והלייקים, הרגשתי שאני מנסה לכתוב ולהוציא מוזיקה, אבל יש לי פחד אימים שלא יאהבו את זה ושאף אחד לא יתחבר".

פחות משעה לאחר שהעלה לרשת את "נקודת תורפה", החרדה הפכה להלם. "היום אתה יכול לראות את המספרים בלייב, וכבר בחצות, ברגע שהיום התחלף והאלבום עלה לסטרימינג, ראיתי שכמויות אדירות של אנשים מאזינים לו", הוא מספר. "אחרי שעברו 38 הדקות הראשונות, שזה אורך האלבום, התחלתי לקבל מבול של הודעות. אנשים כתבו לי באמצע הלילה כמה הם התרגשו, וביקשו אקורדים ומילים לשירים. אני עדיין בשוק מזה".

מערבולות של הורמונים

הוא גדל בנס ציונה, בן לאב מתכנת ולאם עובדת בנק. כילד הוא אהב הצגות ומחזות זמר, אך כנער מתבגר הוא השתדל להצניע, אפילו להסתיר, את אהבתו העזה לאמנויות הבמה, מטעמי מה שהוא ראה שונות מובהקת מבני גילו.

הרבה פחות שביר היום. "רוצח"

בתיאטרון צה"ל, שבו שירת (לבית הספר לאמנויות תלמה ילין הוא דווקא לא התקבל), הוא פגש אנשים שקצת יותר דמו לו במונחי תחומי עניין ואופי. אחרי שהשתחרר, הוא החל לשחק בסרטים, ובהם "תמונת הניצחון" של הבמאי אבי נשר, ובהצגות כמו "אל תסתכל לאחור", "שלום, מלחמה" ו"מישהו לרוץ איתו" של תיאטרון גשר.

הפסנתר נותן לי חיבוק. "זה רק שלי עכשיו"

בחלק מהפרויקטים שהוא היה מעורב בהם שיחקה גם נטע רוט, שעימה הוא היה במערכת יחסים מגיל 16. השניים גם כתבו יחד את המחזמר "שני אלה", שזיכה אותם בפרס הבמה לילדים ולנוער. את "שיר לנטע", סוג של מחווה פרטית ביניהם - וגם השיר הראשון שכתב לו מילים (אחרי שנים שבהן התמקד בהלחנה) - הוא העלה לרשת, והשאר היסטוריה, שכוללת בין השאר קאברים שביצעו לשיריו אמנים כמו עדן חסון ונטע אחרת, ברזילי.

השירה, הכתיבה וההגשה של כנען, יוצר עדין עם השפעות ברורות של יוני רכטר, התחבבו על הקהל הישראלי - אבל כשהשיר יצא הוא ורוט כבר לא היו יחד. הרבה השתנה בחייו ב־18 החודשים שעברו מאז יצא הלהיט הגדול מתוך אלבום הבכורה שלו, "כחול". אסופת השירים ההיא עסקה בקשר ההוא, בפרידה ובתהליך שעבר עם עצמו בדרך להפנמה. את האלבום החדש הפיק לו המוזיקאי טוקי שטרן, והוא יושק - וזו עוד קפיצת מדרגה עצומה בקריירה של כנען - ב־28 ביולי בהיכל התרבות בתל אביב, עם אירוח של גלי עטרי וליהי טולדנו. "נקודת תורפה" הוא יצירה שונה מעט, קלילה יותר, וללא ספק פופית מקודמתה.

"הבנתי שאני עמוק מדי בדבר הזה, שמלא אנשים מסתכלים עלי ושאני לא מזהה אף אחד בקהל. הסתכלתי אחורה על הנגנים שלי, שלא הבינו מה קורה פה, ורציתי שמישהו יוציא אותי מפה וייקח אותי הביתה, כי אני לא מסוגל לעשות את זה"

"האלבום הראשון נכתב מתוך מוחו של נער סוער, עצוב, דרמטי, כואב", הוא מסביר. "היום אני מרגיש שאני במקום יותר מאוזן. אם מאזינים להם ברצף, ממש מרגישים שהפעם יש באלבום משהו הרבה יותר רגוע. כש'כחול' יצא השירים שבו היו בני כמה שנים, ולשיר אותם כבר אז היה כמו לנסות להתחבר למשהו רחוק. באלבום החדש יש שירים שנכתבו ממש ערב היציאה שלו, אז זו תמונה משקפת יותר של מי שאני עכשיו".

הוא עדיין גר אצל ההורים בנס ציונה, אבל בעוד שלושה שבועות הוא מתכנן לצאת מהבית לראשונה ולעבור לתל אביב עם השחקן איתמר שטרסבורג (22), בן זוגו. השניים הכירו כששטרסבורג היה תאורן בהצגת פרינג' של כנען, כך שהם כבר לא ממש זוג חדש. באלבום החדש, כנען הקדיש לו את השיר "קיפוד", והשניים אף מככבים יחד בקליפ שמלווה אותו, שביימה עלמה קבלירו.

היא רק שכבה לה וזרחה. "תמר"

והנה עוד שינוי משמעותי: בראיון הקודם שלנו הוא לא מיהר לדבר על איתמר, או בכלל על הנטייה המינית שלו, שלא מבדילה בין גברים לנשים. גם שיר הנושא של התקליט החדש כולל פנייה לדמות נשית, ובמקביל לדמות גברית, וכנען מגדיר אותו "שיר ביסקסואלי כזה". "היו לי תקופות שמאוד ניסיתי להבין מה אני ולתת לזה הגדרות, אבל ככל שאני גדל, כך אני מגלה שהכי נעים לי לא לחשוב על זה. לא ממקום של בריחה - אני פשוט כל הזמן מופתע מעצמי וממה שבא לי".

מתי גילית שאתה ביסקסואל?

"זה לא משהו חדש, זה תמיד היה שם. כמו כל חוויה של נער להט"בי, אתה מגלה את זה וזה הכי מפחיד בעולם, אבל זה גם מסביר לך כל מיני דברים על עצמך שלא הבנת. בתור ילד הייתי מאוד שמח, שר, מופיע, ובגיל מסוים אתה מתחיל להצניע, 'להתנרמל' במירכאות, כי אתה מבין שכדי לשרוד, להשתלב ולהיות 'רגיל' אתה צריך להסתיר דברים על עצמך.

"הריפוד הזה שאתה שם על עצמך מאוד מתיש, ומגיעים דיכאון וחרדות והפרעות בדימוי הגוף. זה כאילו הגוף מתחיל לתקוף את עצמו, כמו מחלה אוטואימונית, ועד שאתה משחרר ומפסיק להתנצל על קיומך - הגוף ממשיך לתקוף את עצמו"

"זו לא חוויה רק של להט"בים, אלא גם של כל מיני אנשים שהם בקצות החברה, שלא רואים בעצמם רגילים ו'נוחים'. אז הדבר הראשון שאתה עושה זה לרפד את עצמך בקוצים כאלה. הריפוד הזה שאתה שם על עצמך דורש המון אנרגיה, והוא מאוד קשוח על הנפש, מאוד מתיש, ואיתו מגיעים דיכאון וחרדות והפרעות בדימוי הגוף. זה כאילו הגוף פתאום מתחיל לתקוף את עצמו, כמו מחלה אוטואימונית - ועד שאתה לא מסכים לשחרר את זה ולא להתנצל על קיומך, הגוף ימשיך לתקוף את עצמו.

"להיות בתוך כל מערבולת ההורמונים הזו של האנשים שמסביבך, זה לא פשוט. שיעורי ספורט עם הבנים, שיחות שעולות בכיתה, קללות מסוימות שנזרקות לאוויר, לא לעברי. אתה מבין שאתה חייב להוריד את הראש כדי לעבור את זה. ולא למדתי באיזה בית ספר קיצוני. בסוף מדובר בנס ציונה - אנשים טובים, שיעורי גיוס ובגרויות גבוהים. אבל גם שם אתה מרגיש שאתה חייב לעשות את זה כדי לשרוד".

מעניין. נהוג לחשוב שהדור שלכם מקבל ומכיל את ספקטרום הנטייה המינית האנושי. אפילו די אדיש לנזילות מגדרית.
"אני מניח שהכל יחסי ובהשוואה לדורות קודמים. ברור לי שהמצב הרבה יותר טוב, אבל מספיק שאתה שומע התבטאויות של פוליטיקאים או של ראש שב"כ כדי להבין שההומופוביה עדיין כאן. זה בלקסיקון של אנשים, בדעות הקדומות שלהם. ברור לי שדברים משתפרים, אבל יש גם תנועות הפוכות, דברים שהולכים אחורה - וזה מפחיד. יש תנועה לכיוון שמרני יותר".

לגור איתו

איך ההורים קיבלו את הבשורה שיש לך עכשיו בן זוג?
"הרגשתי שאני לא צריך לספר להם עד שלא אהיה ממש בזוגיות עם מישהו. אחרי שהכרתי את איתמר, באיזושהי נקודה הם שאלו מי זה, אז הסברתי והם פשוט קיבלו את זה. זה לא היה להם מוזר. הם לא אמרו 'וואו, אנחנו לא מכירים את הבן שלנו'. אני מתאר לעצמי מה זה לחיות בבית שלא ממש מקבל את זה, ושאתה שומע בו כל החיים שזה דבר נורא ואיום.

אוטובוסים עצובים, אפילו הם יודעים לבכות. "קיפוד"

"מה שכן, זה משנה חיים. כשמדברים איתי על זה, אני תמיד אומר שאחד הדברים המדהימים הוא שפתאום יש חיים. אתה לומד מה זה לחיות, ללכת בעולם בלי התחושה שאתה סוחב על עצמך משהו. אני מניח שהרבה מזדהים עם המוזיקה שלי מהמקום הזה. ההורים שלי מאוד אוהבים את איתמר. הוא הכי בן בית אצלנו.

"פשוט המצאתי מילים. כשאף אחד לא מכיר את השירים שלך, אתה עוד יכול לעשות את זה. זה היה ממש טראומטי. בתוך כל המבול של השיתופים והלייקים, הרגשתי שאני מנסה לעשות מוזיקה, אבל יש לי פחד אימים שאף אחד לא יתחבר"

"הוא למד ב'תלמה' ושירת בתיאטרון צה"ל, לא בתקופה שאני שירתי שם, אבל עברנו אותה חוויה. הוא הכי תומך ומפרגן בעולם, בא לכל ההופעות, מגיע איתי לכל מקום בארץ, עוזר להפיק את הקליפים. איפה שהוא יכול לתת יד - הוא נותן. הוא גם שחקן נורא מוכשר, אז זה ברור שזה עניין של זמן עד שהוא ייכנס לעולם הזה בעצמו".

ועכשיו אתם עומדים לגור יחד, שזה צעד גדול.

"כן. בגיל 22 עדיין לא הרגשתי מבושל מספיק כדי לצאת מהבית, אבל איתמר בגיל הזה עכשיו, והוא הרבה יותר מבושל ממני. הוא היה זה שהניע את התהליך".

בחרת שבוע קשוח לתזז בו בין הדירה החדשה לבין היכל התרבות.
"כן, אבל אין ברירה, אני צריך להיות תל־אביבי במצב החדש. עכשיו אני רוצה ללמוד לרכוב על אופניים, ואז שיגנבו לי אותם".