אין מזדקנים בשעת הסעודה: הסוד האיטלקי לאריכות ימים

דמיינו בית כפרי בפאתי טורינו בפיימונטה שבאיטליה. ליד השולחן מסבים כל בני המשפחה ואורחים רבים, והארוחה נמשכת הרבה מעבר למתוכנן. צלחות מלוכלכות, כלי הגשה ושאריות מזון ממתינים על השולחן, בלי שאיש ימהר לפנותם. השיחה מתגלגלת לה בעצלתיים, ובין לגימה נוספת מהיין לעוד פרוסת גבינה יאמר מישהו בקול, את מה שכולם כבר ציפו לו: "ליד השולחן לא מזדקנים", ובאיטלקית, a tavola non si invecchia.

חשיבתו של הפתגם הזה, שלכאורה עוסק באוכל, משתרעת הרחק מעבר לשולחן. הוא עוסק בזמן, ובדרך המוזרה, שמפתיעה בכל פעם, שבה הזמן מרפה מאחיזתו כשיושבים זמן ארוך בחברה נכונה סביב שולחן ערוך. האילוצים, הפגישות שנקבעו, המשימות המיידיות שעלינו לעשות ועימן גם החרדות היומיומיות שבאופן רגיל תובעות את תשומת ליבנו, מאבדות את הדחיפות שלהן. במקומן נוחתת עלינו שגרת ההשהיה, גם קצב הדיבור שלנו משתנה אולי בהתאם לאיטיות שבה מוגשות המנות.

ואם הנעורים הם מצב של קלילות, של חוסר התחשבות או הכרה במשקלו של הזמן, הרי בישיבה המתמשכת ליד השולחן דומה שאנו חוזרים לשם. גרסתו הטוסקנית של הפתגם מרחיקת לכת עוד יותר וקובעת כי ליד השולחן מוצאים מחדש את הנעורים (a tavola si ritrova la giovinezza).

מי שאוכל לבד, מת מהר

זו אכן מחשבה מענגת, אבל זו רק אשליה. שכן השולחן אינו מאט את השעון ואינו יכול להשיב את מחוגיו לאחור. מה שמשתנה בנסיבות הגסטרונומיות הללו הוא אך ורק היחס שלנו אל הזמן. וזו כנראה התובנה העמוקה שהתרבות האיטלקית השכילה לנסח, ולהזכיר לנו שאוכל הוא הרבה יותר ממה שמונח על הצלחת. המרכיבים, הטעמים, כמות הקלוריות או מידת החטא והבריאות, כל אלה משניים למרכיב החשוב ביותר בארוחה. הוא אמנם שקוף ונטול טעם וריח, אולם בלעדיו אף ארוחה אינה שלמה. המרכיב הזה הוא הזמן, ויחד אתו האנשים שאנו בוחרים לחלוק אותו במחיצתם.

לכאורה, יש משהו פרדוקסלי בקיומה של ארוחה משותפת. האכילה היא הפעולה האנוכית והפרטית ביותר שאדם מבצע. מה שאני מכניס לפי איש מלבדי לא יכול לאכול. בשונה מחפץ שנוכל לחלוק בו את השימוש, מצליל המוזיקה שאוזניים רבות יכולות להתענג עליו, האוכל שהכנסתי לפי שייך רק לי והופך להיות חלק מגופי בלבד.

ובכל זאת, סביב הפעולה הביולוגית הישרדותית והאינדיבידואלית הזו בנתה האנושות את אחד המוסדות החברתיים המשוכללים ביותר, הארוחה המשותפת. המפגש החברתי-קולינרי הזה לוקח צורך גופני בסיסי וטוען אותו במשמעויות, בסדר חברתי, נימוס, היררכיה, אינטימיות וכן גם יחסי כוח ומאבקים. הזמן הארוך שמושקע במפגש הוא בסיס הכרחי שמאפשר למערכות עדינות ורגישות של יחסים להתקיים. החלופה המודרנית המהירה שלו היא ארוחות שנבלעות בחיפזון בעמידה ליד שיש המטבח או בנסיעה לצורכי עבודה ורידודה של האכילה כצורך חברתי ואנושי לפעולת תדלוק נטולת משמעות.

ואולי בעצם זו אזהרה?

הפתגם הזה מייצג תפיסת עולם שהתפתחה במשך אלפי שנים באיטליה ובאגן הים התיכון בכלל, שלפיה הארוחה היא ציר הזמן של היום ולא הפסקה רגעית ממנו. חשיבותו באה לידי ביטוי גם בהכרזתה של הדיאטה הים תיכונית, שארוחות משותפות ומתמשכות הן חלק מרכזי בה, כמורשת תרבותית בלתי מוחשית של האנושות על ידי אונסק"ו.

הכרזה זו מבהירה היטב שהאופן שבו אוכלים, החברה שעימה עושים זאת והזמן שמקדישים לכך הם נכס תרבותי בדיוק כמו שפה, ריקוד, או מבנה הטאג' מאהל בהודו.

והנה פיתול בעלילה! מסתבר שאפשר להבין את אותו פתגם מכונן בצורה הפוכה לחלוטין. בתיעוד המופיע במילון הלשון האיטלקית של ניקולו טומאזאו במחצית המאה ה-19, נוספה למשמעות המקובלת הסתייגות: יתכן שבמקורו שימש המשפט כאזהרה למי שמתמכר יתר על המידה לתענוגות השולחן, שהוא מסתכן בקיצור חייו. ליד השולחן לא מזדקנים – כי פשוט מתים צעירים. לחיזוק הטענה, צירף טומאזאו פתגם נוסף שרווח בזמנו: "מי שצוחק ליד השולחן יבכה לאחר מכן במיטה". זהו ביטוי לתפיסה נוצרית-קתולית הרואה בגרגרנות חטא חמור, וביקורתית מאד ביחס להפרזה באכילה ובשתייה או שהייה ממושכת מדי ליד השולחן.

והנה פיתול בעלילה! מסתבר שאפשר להבין את אותו פתגם מכונן בצורה הפוכה לחלוטין.  יתכן שבמקורו שימש המשפט כאזהרה למי שמתמכר יתר על המידה לתענוגות השולחן, שהוא מסתכן בקיצור חייו. ליד השולחן לא מזדקנים – כי פשוט מתים צעירים

המעבר הזה, מאזהרה כנגד גרגרנות להמלצה חמה למשתה של רעים, הוא מסע תרבותי מרתק. אותן מילים ממש יכולות לשמש הן לתוכחה וביקורת והן לברכה. הסכנה לא חלפה ועודף אכילה אכן מקצר חיים – כיום אנחנו יודעים שזה לא רק שאלה מוסרית, אלא שיקול רפואי. אולם המרחב התרבותי עיכל את האזהרה, כייל אותה מחדש וכיוון את המשפט למקום אחר לחלוטין מתחושת החטא והאשמה המרחפת מעליו. הדחף האנושי לחברה ולאינטימיות, ניצח כאן לא בזכות עודפי האוכל, אלא בזכות האיזון שיש במפגש רעים קולינרי להוסיף לחיינו. הזמן הארוך סביב השולחן הוא בדיוק ההיפך מהזלילה הפזיזה שהמוסרנים בתרבויות שונות תמיד חששו ממנה.

סגולה לארוחות חיים

האמנם יש בפתגם הזה גרעין של אמת מעשית, ולא רק פיוטית? ובכן, באזורים שבהם נמדדה תוחלת החיים הארוכה בעולם, אותם מקומות שזכו לכינוי האזורים הכחולים (ולסדרה תיעודית מרתקת), התברר שאריכות ימים תלויה פחות בתכולת המזון, ויותר באופן שבו אוכלים אותו. ארוחות איטיות בחברת אחרים, ללא מסכים ולחץ של לוחות זמנים דוחקים מופיעות שוב ושוב כמכנה המשותף החוצה תרבויות וגיאוגרפיות.

הארוחה המתמשכת מאריכה חיים לא משום שיש בה להאט את הביולוגיה שלנו, אלא משום שהיא מספקת לנו את מה שאנו זקוקים לו יותר מכל, חברתו של הזולת. בעידן שבו יותר ויותר ארוחות נבלעות מול מסך לאחר שחוממו במיקרוגל, או נבלעות בנסיעות כעוד משימה יומית, הפתגם האיטלקי הוותיק נשמע מהפכני וחתרני. הוא אינו מבטיח לנו חיי נצח, אך הוא מעניק לנו את הרשות להתמהמה.

הארוחה המשותפת היא המקום שבו אנו מפסיקים לרדוף אחר הזמן, ומתחילים, פשוטו כמשמעו, לחיות בתוכו. ברגעי השולחן החברתיים והאינטימיים, בין משפחה וחברים, הזמן מאבד את כוחו עלינו. הציורים השונים, ממשתאות האצולה הסינית של המאה העשירית ועד למשפחה המאושרת סביב השולחן מאת יאן סטין, ביקשו כולם לגעת באותו רגע ייחודי של מפגש אנושי אינטימי וישיבה משותפת סביב שולחן ערוך. בתיאבון, ולאט לאט.