יום ראשון, 9:00:
אני צריכה לכתוב טור, אבל אני אכתוב אותו מחר. יש לי המון זמן. גם ככה עם החדשות לאחרונה לא כדאי לכתוב טור ביום ראשון, כי עד יום חמישי העולם יתהפך פעמיים. הנה, למשל, ביום שני לפני שבועיים חשבנו שתהיה עוד פעם מלחמה עם איראן. אמנם לא כתבתי טור יום לפני זה, אבל הייתי יכולה לכתוב, ואז בטח הייתי מאוד מתבאסת.
יום שני, 9:00:
אני צריכה לכתוב טור, אבל יש לי זמן. אני קודם אסדר את הבית, אעמיס מדיח ואשים מכונה. לאחרונה נדמה שהילדים שלי מתייחסים למגבות כאל פריט חד־פעמי.
12:00: אין לי רעיון. טוב, אני אחשוב על זה תוך כדי שאני צופה בסרטוני עיצוב פנים ביוטיוב. ככה זה, לפעמים המוח היצירתי צריך לא לחשוב על זה כדי לחשוב על זה. אני לא חדשה בעסק הזה, ויודעת שאי אפשר לזמן רעיונות טובים, הם צריכים לבוא לבד. כל מה שאפשר לעשות בינתיים זה לנסות לצבור חוויות, לגדול כאדם, ולכן אני אשחק בטלפון במשך 25 דקות במשחק שבו צריך למצוא שלושה מכל דבר.
אין לי רעיון. אני לא חדשה בעסק הזה, ויודעת שאי אפשר לזמן רעיונות טובים, הם צריכים לבוא לבד. כל מה שאפשר לעשות זה לנסות לצבור חוויות, לגדול כאדם, ולכן אני אשחק בטלפון במשך 25 דקות
14:30: אני צריכה לצאת ב־15:30 לאסוף את הילדים, ומה כבר אפשר להספיק בשעה? נכון מאוד, כלום. טכנית אני צריכה לצאת לאסוף אותם ב־15:50, אבל 15:50 זה רק 20 דקות אחרי 15:30, ומה כבר אפשר להספיק ב־20 דקות?
17:00: אני צריכה לכתוב טור, אבל הילדים בבית וקשה לי להתרכז. אני כן מתרכזת מצוין בשיחת צרחות בענייני עבודה, ובלהכין טירמיסו למורה של הילדה, כי סוף שנה. אם לא ידעתם, מתברר שצריך להשאיר את המסקרפונה מחוץ למקרר במשך שעה-שעתיים עד שהיא תגיע לטמפרטורת החדר, ורק אז אפשר לערבב אותה עם החלמונים. לא נורא, אני אחכה.
יום שלישי, 8:30:
אני צריכה לכתוב טור, אבל יש הקלטות אצלנו בבית היום. לכן אני אלך לעבוד מבית קפה. בבית הקפה שליד בית הספר של הילדה יש את איש המקשים שסיפרתי לכם עליו בשבוע שעבר (המקשים על ווליום מקסימלי, והוא כל הזמן מתכתב), לכן אני אסע לבית קפה רחוק יותר, במיקום פחות מרכזי. בטח יהיה שם ריק ומזגן נעים.
9:00: בית הקפה אכן ריק, בעיקר כי הוא מוקף 360 מעלות בארבעה אתרי בנייה שונים, וכדי להשיב מלחמה, הבריסטה משמיע סלין דיון על פול ווליום. "There were nights of endless pleasureeeee". אני מזמינה קפה, משלמת, מתיישבת באחד מתוך 30 המקומות הפנויים ופותחת את המחשב. אני פותחת מסמך חדש. השיר מסתיים והבריסטה שם את "All By Myself". מי לא אוהב את סלין דיון, אני ממלמלת לעצמי, ומתחילה לחטט בתיקייה של הטורים כדי לראות אם יש טור חצי גמור שאני יכולה לשפץ ולהגיש. אין. כשהבריסטה מחליף לגרסת דאנס של "The Power of Love", אני אורזת את המחשב, מחזירה את הכוס הריקה ויוצאת לאוטו.
9:30: בן הזוג ביקש שאאסוף חבילה שמחכה בנקודת איסוף חבילות בתוך חנות סטוק. זה ממש בדרך. אני לא בטוחה בדרך לאן, אבל אני מחנה את הרכב ונכנסת לחנות. בדרך לדלפק אני כבר עושה סיבוב בין המדפים, כי אולי אני צריכה משהו. כלומר, אני בטוח צריכה משהו, וזה רעיון לטור, אבל אולי במקום זה אני אציע לעורכת שלי דבק דו־צדדי ובקבוק שתייה של ספיידרמן.
10:00: אני יוצאת מהחנות עם חבילת נייר למדפסת, מעטפות לבנות, צידנית קטנה, סרט סאטן סגול, דבק סטיק, משקפת ומצופים לבריכה, שלוש קופסאות פלסטיק ופומפה. אני מחנה בחניון שליד הספרייה, יש שם חדר עבודה שקט וספרנית שלא תיתן לאף אחד לשים סלין דיון, אבל עכשיו אני כבר ממש רעבה, וכדאי שאוכל משהו אם אני רוצה להיות מסוגלת להתרכז.
10:30: אני צריכה לכתוב טור, אבל אני גם צריכה פיפי, אז בדרך למאפייה אני עוצרת בקופת חולים. השירותים בקופת החולים הולכים ונהיים נקיים יותר ככל שהקומה יותר גבוהה, אז אני עולה לקומה האחרונה. ביציאה אני מתעכבת וקוראת את ההנחיות בעת רעידת אדמה, כי זה לא לעניין שאני לא יודעת.
11:00: אני צריכה לכתוב טור, אז אני קונה לי סנדוויץ' ומיץ ועוגייה במאפייה. בספרייה אובייסלי אסור לאכול, אז אני כבר נשארת לאכול אותם שם. כדי להרגיש שאני עובדת, אני שמה לי באוזניות פודקאסט שמנתח את המלחמה באיראן. זה לא שאני הולכת לכתוב על המלחמה באיראן, אבל מי יודע מהיכן מגיעה השראה. המגיש פותח ואומר: "באולפן איתי שני מומחים שבחנו כל התפתחות וזווית אפשרית במהלך החודשים האחרונים באיראן, ושניהם ישטחו בפנינו את המסקנות הלא מעודדו... " אני מחליפה לפודקאסט אחר, שבו מדברים על הטרנד החדש - ציפורניים טבעיות. הציפורניים שלי כבר טבעיות, ולא כי אני טרנדית, אלא כי אני שונאת לעשות ציפורניים, אבל מה אכפת לי להרוויח את הנקודות.
11:30: העורכת כבר מסמסת לשאול מתי אני שולחת את הטור. לכן אני מוציאה חשבוניות, עונה לשני מיילים ופותחת את טיקטוק. אני צופה בסרטון של אישה מדברת עם ברווז. אני צופה בסרטון של מישהו מטנף על המפיק המוזיקלי של טיילור סוויפט, ובתגובות מישהו אומר שהוא בטח קיבל את העבודה כי הוא יהודי. אני צופה בסרטון מצחיק של מישהי על מטוס. יש לי רעיון לגרסה משלי.
12:30: אני צריכה לכתוב טור, אבל לסיים לערוך את הטיקטוק הזה ייקח ממש עוד שנייה.
14:30: העורכת שואלת שוב בקבוצה של הכותבים מתי כולם שולחים את הטורים שלהם. קובי אריאלי כותב שהוא ישלח אחרי הצהריים, אבל זיבי, אין מצב שקובי שולח לפניי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו