למשחקי הכדורגל בדרום אפריקה יש ריח ייחודי. אין מדובר בריח הדשא שנקצר, או של צ'יפס גנרי וכוס בירה לידו, אלא בריח נקניק הבוארוורס (Boerewors) על הגריל. מדובר בנקניק גס למדי העשוי מתערובת של בקר, חזיר ולעיתים גם כבש, ומתובל בשפע של זרעי כוסברה קלויים, מלח גס, פלפל שחור, מוסקט וציפורן. לרוב הוא נמכר בצורת נקניק ארוך, מסולסל כספירלה גדולה.
והנה דווקא מאכל זה, שהפך למוסד וסמל לאומי דרום אפריקאי, הוחרג והוחרם ונאסר למכירה במונדיאל 2010, שהתקיים לראשונה בדרום אפריקה.
נקניק בוארוורס. הסמל שהוחרם
על פניו, המונדיאל הוא שעתה היפה של הלאומיות. במשך ארבעה שבועות, כוכבי על ידועי-שם, המשחקים דרך קבע בליגות זרות תמורת סכומי עתק, עוטים על עצמם את בגדי הנבחרת הלאומית ומשחקים בעבור האומה וסמליה תמורת סכומים זעירים, אם בכלל.
חידוד הגבולות הלאומיים מתבטא לא אחת בהתכנסות כללית תחת הדגל ובאווירת פטריוטיות לאומית מודגשת. משחקים בין מדינות הנמצאות במצבי עימות, או שלחמו זו בזו בעבר, הופכים גם הם לזירת קרבות, מילולית ולעיתים גם פיזית. המפגש הארגנטיני-אנגלי ברבע גמר מונדיאל 1986 הוא אחת הדוגמאות המובהקות לכך.
המשחק נערך ארבע שנים לאחר תבוסתה המוחצת של ארגנטינה מול בריטניה, בניסיונה להשיב לעצמה את איי המלווינס, הקרויים בפי הבריטים איי פוקלנד. דייגו ארמנדו מראדונה, כוכבה הנוצץ של הנבחרת הארגנטינאית באותה עת, שגם כבש שני שערים והוביל לניצחונה של ארגנטינה, כתב לימים באוטוביוגרפיה שלו: "זה לא היה סתם משחק כדורגל. זה היה כמו להביס מדינה, לא רק נבחרת. למרות שאמרנו שלכדורגל אין קשר למלחמת המלווינס, ידענו היטב שהרבה בחורים ארגנטינאים מתו שם.... זו היתה נקמה".
אך בעוד הלאומיות שעל המגרש המתבטאת בסמלים, בדגל, בהמנון ובצבעי הלאום שעוטים האוהדים מגויסת, מיוצרת ומשודרת לכל קצוות תבל - זו הקולינרית מקבלת יחס שונה לגמרי. פיפ"א, הפדרציה הבינלאומית לכדורגל, מכניסה את ידה לצלחת, ובקשיחות דורסנית למדי מייצרת תנאים לחסימתם של סמלי אוכל מקומיים ולאומיים.
כחלק מהסכמי האירוח של מונדיאל 2010, נאלצו תשע הערים המארחות בדרום אפריקה להתיישר לפי תכתיביה של פיפ"א ולהגדיר אזורי החרגה מסחריים ברדיוס מסוים מכל אצטדיון. בתוך מתחמים אלו נאסר כל מסחר עצמאי, והותר למכור מוצרי מזון אך ורק למי שהחזיק ברישיון רשמי מטעם התאחדות הכדורגל העולמית. הפרת האיסור הייתה כרוכה בעלות כספית גבוהה או בחלופת מעצר. מזכ"ל פיפ"א דאז, ז'רום ולקה, לא נרתע מלהבהיר שבתוך האצטדיון יש מי שיש לו זכויות ומי שאין לו, ואלו מוענקות בידי פיפ"א.
בעוד האוהדים מקבלים לאומיות ממוסחרת בחינם כדי לעורר את רגשותיהם, דווקא האנשים שאמונים על הנכסים התרבותיים-קולינריים האותנטיים של המקום צריכים לשלם עליה ביוקר, או כפי שקורה בדרך כלל, להיות מודרים ממנה לחלוטין
את הבוארווורס המקומי, שבו פתחנו, לא אושר להכניס למשחקים - אבל ההמבורגר של מקדונלד'ס הוכנס גם הוכנס. יותר מ-100 אלף סוחרים דרום אפריקנים איבדו מקור הכנסה משמעותי, ואמנסטי אינטרנשיונל דיווח על פינוי בכוח של רוכלים ומחוסרי בית מסביבות האצטדיונים, תוך כדי הפרה ברורה של זכויותיהם האזרחיות. בקייפטאון הקימו פעילים אירוע מחאה שנקרא "מונדיאל העניים", במחאה על כך שתושבי דרום אפריקה לא יכלו להרשות לעצמם רכישת כרטיסים למשחקים - וכך גם להמשיך ולמכור את המאכל הלאומי בסמוך למגרשים, כפי שעשו כל חייהם.
זהו אותו הגיון כלכלי המוכר לנו עד לעייפה, שבו נותני החסות הרשמיים משלמים סכומי ענק על הזכות לבלעדיות של מוצרי מזון הנמכרים באצטדיון וברדיוס מסוים סביבו. נוכחותם של מוכרי מזון מקומיים נתפסת כאיום על ערך הבלעדיות שמבטיח הכנסות עתק לתאגידים. דמי החסות הללו, המעשירים את קופתה של פיפ"א, מאפשרים ליזם הגלובלי להשתלט על המרחב הלאומי ולהפוך את יוצר המזון האותנטי לעבריין המודר מפרנסתו וממקומו - על לא עוול בכפו.
ארבע שנים לאחר שנחסם הבוארוורס בדרום אפריקה, הגיעה שעתו של האקראז'ה (Acarajé) הברזילאי להעדר ממשחקי המונדיאל של 2014, בתיבול חזק של אירוניה. האקראז'ה הוא שמם של כדורי שעועית שחורת עין המטוגנים בשמן דקלים מקומי, ממולאים בצלפים ושרימפס. מנה זו, שמקורה במערב אפריקה, נדדה לברזיל עם סחר העבדים הפורטוגלי והפכה לסמל של זהות אפריקנית-ברזילאית. מוסד המורשת הברזילאי הכריז על המאכל וכל הקשור בו, כולל הלבוש הלבן האופייני לנשות באהיה המוכרות אותו, כסמל מורשת ברזילאית.
עם זאת, כשהחלו ההכנות למונדיאל 2014 הפך האקראז'ה, האוכל המזוהה ביותר עם כדורגל בבאהיה, לבלתי חוקי בתוך אזורי הבלעדיות של פיפ"א. בעקבות גזירה זו נשות באהיה, שקורצו מחומרים חזקים, יצאו לרחובות בלבושן המסורתי ואספו חתימות שאותן הפנו לנשיאת ברזיל דאז, דילמה רוסף. בפיפ"א לא נשארו אדישים והסכימו, לאחר מאבק ממושך, להחריג קומץ מוכרות ולאשר להן למכור את האקראז'ה בתוך המגרשים ובסמוך להם.
אוכל מקומי במגרש הביתי. על האקארז'ה
זהו אכן ניצחון מפואר נגד כוחות גלובליים חזקים, אך כזה שמבהיר היטב את הבעיות שמולן אנו ניצבים; כדי שאישה בסלבדור באהיה תוכל למכור מאכל העובר במשפחתה במשך דורות, היא נאלצת לעבור במסרקות ברזל תאגידיות ולהוכיח לארגון בינלאומי מנותק שמורשתה התרבותית ראויה לרישיון.
אזורי ההחרגה הקולינריים סביב האצטדיונים במהלך המונדיאל הם כבר נוהל שבשגרה. מה שהחל כגזירה שנויה במחלוקת, הפך לסעיף סטנדרטי בהסכמי האירוח ולשיטת עבודה מוסכמת המוציאה מחוץ לחוק כל מקומי שלא מסוגל לשלם את הסכומים האדירים שפיפ"א גובה עבור הזכות למכור מזון במגרשים. המאבק של נשות באהיה הראה שלחץ ומאבק יכולים לכרסם באיסור הגורף, אולם בסופו של יום, המערכת המקומית מפנימה את הלחץ החיצוני - וכך הופך האוכל במונדיאל מחגיגה לאומית למותג מסחרי חסר אופי.
מה שצריך להטריד במיוחד אינו רק מתן הבלעדיות, אלא האופן שבו הפאתוס הלאומי שעוטף כל מונדיאל מאפשר למנגנון הדיכוי הגלובלי הזה לפעול ללא התנגדות, כאילו היתה זו גזירת גורל. בעוד המצלמות מקרינות ים של דגלים והפרשנים מדברים על גאווה ושורשים, האוכל המקומי, שהוא ביטוי נאמן לאלה, מוחרם. הלאומיות במונדיאל היא מוצר שנמכר בשני ערוצים נפרדים: בעוד האוהדים מקבלים לאומיות ממוסחרת בחינם כדי לעורר את רגשותיהם, דווקא האנשים שאמונים על הנכסים התרבותיים-קולינריים האותנטיים של המקום צריכים לשלם עליה ביוקר, או כפי שקורה בדרך כלל, להיות מודרים ממנה לחלוטין. תזכורת חדה לכך שכאשר התאגידים משתלטים על המגרש, הראשונים להפסיד הם אלו שבישלו, פשוטו כמשמעו, את התרבות המקומית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו