התמונה הזו לא יוצאת לי מהראש. עד כדי כך הידרדרנו?

כבכל יום שישי גם בשבוע שעבר ביקרתי בפלאפל התימני בשכונת הבוכרים בירושלים. כרסמתי לאיטי זלביה, עניין שפחות חביב על קרדיולוגים, אבל הוא האושר בהתגלמותו והאזנתי בעניין לרכילות ולפרשנות הפוליטית, כשלפתע נכנסו לחנות הקטנה קצין וקצינה צעירים במדים, ואחריהם קבוצה די גדולה של חיילות וחיילים ‏בחיל התותחנים, שבאו לסופ"ש בירושלים. מייד אחר כך נכנס לחנות איש אחד, שלף 600 שקל, הניח על הדלפק ואמר: קח כמה שצריך. אם יישאר עודף אני אעבור ואקח אותו. החיילים סירבו והוא התווכח והכל היה חם ונעים.

ואז שמעתי את הצעקה הראשונה. יצאתי החוצה, החיילים התגודדו בסמטה הצרה, אכלו וצחקו, סביבם היו עוברים ושבים, שניים מהם גם קשרו איתם שיחה וממול עמדה חבורת נערים, בני היישוב הישן שמתגוררים בשכונה ובשכונות הסמוכות. אחד מהם, נער בן כ-15, עמד וצעק בקול רם: תסתלקו מכאן! תסתלקו מכאן! ואז הוא הוסיף: חרדקים! ‏נער אחר שלידו הצטרף והתחיל גם הוא לצעוק. ומה שקרה אז, כצפוי, זה שחרדים רבים ואני בתוכם, ניגשו אל הנערים וניסו להסות אותם בגערה. נו, אמרתי לבחור ביידיש. זה לא יפה לדבר ככה. אבל הוא המשיך.

אני טורח לספר את הסיפור במדויק על כל פרטיו כי הוא מאוד מאוד חשוב. כבר מזהיר שאין בסוף שורה תחתונה. יש רק הרבה הרבה כאב ותסכול וכמה הערות לסדר. אבל ביום שישי האחרון זכיתי וקיבלתי לפרצוף את התמונה המלאה של טירוף המחלוקת הישראלית בקיץ הזה.

נחזור לרחוב. החיילים עומדים ואוכלים, הנערים צועקים ואנחנו צועקים עליהם. בשוליים אפילו התפתח שיח קטן עם החיילים. נוצרה תמונה סוריאליסטית: בתוך עשרה מטרים רבעים שני ילדים צועקים בגסות, הרבה חרדים מתווכחים איתם ומנסים להסות אותם וכולם אוכלים פלאפל עם חילבה בתוך זלביה.

פתאום נשמעה סירנה. עזה מאוד. סירנה של ניידת משטרה בסמטת צרה בין בניינים היא דבר מפחיד. ניידת גדולה עמדה בפתח הסמטה, חסמה את התנועה, שלושה שוטרים חמושים יצאו ממנה, מאחוריה הגיח אופנוע משטרתי ומפקד הכוח קרא במערכת הכריזה בקול רם אדיר: "כל החיילים לפה. לעזוב הכל ולהגיע מייד לפה". ואז, מבעד לשני הילדים שצועקים וקבוצת האזרחים נוטפי הטחינה שצוחקים עליהם, נכנס הכוח החמוש ו"חילץ" את חיילי היחידה החוצה אל נתיב מילוט.

בכיתי, צחקתי, בכיתי

וצריך לומר שברגע שהניידת הגיעה התחיל באמת בלאגן ברחוב. הגיעו מלא משועממים שלא ראו מה היה והתחילו לצעוק: למה אתם עוצרים חרדים? למה באכזריות? אחד עמד וצעק: לקפלן לא הגעתם! ואני חשבתי שאני מת מצחוק. כי לא רק שהשוטרים לא עצרו אף אחד ולא פנו לשום מפגין, הם בכלל באו לשם כדי "לחלץ" את החיילים, שבכלל לא נזקקו לשום חילוץ ולא ביקשו שום עזרה. הם רק רצו לאכול פלאפל.

הרחש ברחוב המשיך. אני ניסיתי, חצי בוכה חצי צוחק, לדבר עם אנשים וכל מה ששמעתי גרם לי לייאוש עד כדי בכי אמיתי. פתאום בא איש אחד שנראה נורמלי לחלוטין ושואל אותי בכאב - אז למה הם קרעו את המכנסיים? הוא התכוון לאיזה אירוע שהיה כמה ימים קודם לכן, באיזו הפגנה, אז דווח על שוטרים שקרעו מכנסיים של איזה בחור חרדי. "הם", אתם מבינים? החיילים המסכנים האלה מהפלאפל קרעו מכנסיים? הו, התסכול. ואז הניידת עזבה והשקט שב לשרור ברחוב הקטן.

‏כבר שבוע שהתמונה הזאת לא יוצאת לי מהראש. היא מתסכלת עד כאב פיזי ממש. כאמור, אין לי מסקנות, רק קביעת ביניים אחת: הפתרון ההוא לא היה פתרון טוב. ניידת המשטרה היתה מיותרת לחלוטין. די ברור מה היה קורה אם היא לא היתה באה לשם. זה היה נפתר אורגנית. הנערים היו ממשיכים לצעוק את צעקותיהם, רוב הציבור שהיה במקום היה ממשיך לנסות להסות אותם ומקיף את החיילים בטבעת של אהבה, כולם היו באים על סיפוקם והולכים הביתה בשלום. והילדים המשועממים האלה, שחונכו לצעוק על אנשים ברחובות מבלי שהם אפילו יודעים מי הם, היו מחכים להזדמנות הבאה לצעוק. זה מה שהם ואבותיהם עושים כבר הרבה שנים, ואנו הירושלמים כבר הורגלנו לכך.

התפקיד של ההנהגה ושל הציבור הוא לעשות הכל כדי לסמן הפרדה בין הקיצונים לרוב המתון. וכשניידת משטרה באה ו"מחלצת" חיילים מידיו של הרוב המתון - היא הופכת אותו בעצם לקיצוני

תמיד צריך לזכור שקיצונים לא באמת מתווים את הדרך. הם רק מסמנים את אופציית הקצה ‏שבצוק העתים מאומצת גם על ידי מתונים רבים שנדחקים אליה מבלי שהם רוצים באמת לאמץ אותה. והתפקיד העיקרי הכי גדול של ההנהגה ושל הציבור זה לעשות הכל, אבל הכל, כדי להעמיד הבדל ברור ולבצע הפרדה מוחלטת בין הקיצונים ובין הרוב המתון. וכשניידת משטרה באה ו"מחלצת" חיילים מידיו של הרוב המתון - היא הופכת אותו בעצם לקיצוני. וזה דבר חמור מאוד.

אפשר לדבר על זה עוד הרבה, אבל מה שהכי חמור בעיניי זה שהחיילות והחיילים המתוקים האלה היו צריכים להפסיק את הפלאפל באמצע. לו יכולתי הייתי נוסע אליהם עכשיו, עם קערה מלאה בצק וכמה גלונים שמן ועומד ומכין להם כמה מאות חתיכות ומבקש מהם סליחה ומחילה.