הפגנה, לא חשוב על מה: זו תהיה "המחאה" הבאה של אנשי קפלן

לקראת סוף השבוע, קרא יאיר גולן לשחרר ממעצר את "מארק, עמוס, אייל ושמוליק", ארבעת החשודים בהצתת חגורת האש סביב מעון רה"מ. לפי גולן, מדובר לא פחות מאשר ב"מעצר פוליטי של פעילי מחאה". "ישראל", הוא סיכם במלודרמטיות מגוחכת, "עוצרת מתנגדי משטר".

אני לא רוצה להיכנס לשאלה אם יש טעם בהמשך מעצרם של הארבעה ואם נשקפת מהם סכנה לציבור. העניין החשוב יותר הוא הטרמינולוגיה. כאן, לדעתי, הציבוריות הישראלית נגררת אחרי הגדרות העבודה של מובילי התסיסה החברתית שמטרללת את מדינת ישראל בעשור האחרון; תסיסה שיאיר גולן הוא בין מארגניה הבולטים, לצד אהוד ברק, שקמה ברסלר, אייל נוה, אמיר השכל ואחרים.

המטרה: האליטות זועמות

העניין הוא פשוט: זו איננה באמת מחאה. למרות שהיא נשמעת, צועדת, חוסמת, מצטלמת, נואמת, וצווחת "בוז!" כמו מחאה, היא איננה כזו. והגיע הזמן לקרוא לילד בשמו: מדובר בקונפליקט חברתי.

זה נעשה ברור לעין מרגע שבוחנים לעומק את זהותן של הקבוצות החברתיות שמובילות את ה"מחאה" הזו, ובעיקר את ארגז הכלים המשמש אותן. איכשהו, אותם הקולות ואותה המנגינה עולים שוב ושוב מהכיכרות והצמתים, בדיוק בזמן למהדורת החדשות של מוצאי שבת: מ"כל מוצ"ש אצל היועמ"ש" ועד הפסטיבלים נגד סגרי הקורונה. מלילות הגשרים נגד "ההפיכה המשטרית" - ועד הבערת פחי אשפה "למען שחרור החטופים".

הסיבות משתנות והסלוגנים מתחלפים, אבל החתירה לערעור היציבות לעולם נשארת, בעיקר בתקופות חירום כמו סגרי הקורונה או המלחמה. ה"מאבקים" האלה מעולם לא הסתפקו בהפגנות ואפילו לא בחסימת צירים. קריאות-העל היו תמיד לפרימת הסדר הציבורי ולשיבוש מרקם החיים. לא היה צריך אפילו לחכות לדיכוי אלים של ההפגנות, כדי שתוך זמן קצר יעופו פה הכרזות על "מרי אזרחי" וסרבנות צבאית, או בשמה המכובס "אי התנדבות".

הזעם הזה גם לא נעצר כשהוגש כתב אישום נגד נתניהו, כשהוכרזו הקלות בסגרים, כשהממשלה משכה את הרפורמה או כשהיא חתמה על הסכמים עם חמאס. משום שהמטרה העיקרית הייתה ועודנה ליבוי כאוס חברתי ופוליטי מתמשך שישלול מהרשות המבצעת - הממשלה - את כושר הביצוע והיכולת לממש את סמכותה. לפי התוכנית, לתוך הוואקום המשטרי שייגרם, ייכנסו בנוחות "שומרי הסף", היועמ"שית, שופטי בג"ץ, ואם צריך אפילו צמרת הצבא וראש השב"כ. "אנשים כמונו" שיסללו לגולן וחבריו את הדרך חזרה לארמון. יצאנו להפגין, תיכף נשוב.

כפתור המצוקה של האליטה

האבסורד הגדול נעוץ בזהותם של מחוללי הקונפליקט החברתי, שמאוהבים עד אין קץ בדימויים העצמי כמנהיגי "מחאה" עממיים ורואים בעצמם מי שמובילים "מרי אזרחי". כאן חבויה אחיזת העיניים הגדולה. כי על פניו, זה אכן נראה כמו המונים שיוצאים להפגין נגד הממשלה, כלומר "העם" נגד "השלטון". אבל לא צריך לקלף הרבה כדי לראות שמתחת לתחפושת ה"מחאה" מתנהל למעשה מאבק כוחני של בכירי האליטה הביטחונית, הכלכלית, האקדמית, התקשורתית והמשפטית של ישראל נגד ממשלה שלא מוכנה עוד לשרת את האינטרסים של השכבה החברתית ההגמונית ושל המעמד השליט.

לא. יאיר גולן, אהוד ברק, שקמה ברסלר, אמיר השכל וכל היתר - הם לא "העם המתקומם" ובטח שלא "לוחמי הדמוקרטיה", אלא אליטה ריאקציונרית, פריווילגיית ומרירה, שמבוהלת מפלישת ההמונים לטריטוריות שהיו בשליטתה. כמה מהם כבר הודיעו בריש גלי שבמשמרת הגזענית שלהם, אנשים כמו דוד זיני לא יהיו ראש השב"כ.

כל אחד מהם בטוח שהוא לפחות מהטמה גנדי או נלסון מנדלה, אבל בפרופיל הסוציולוגי, הם יותר קרובים לאריסטוקרטיה מפונקת שיוצאת למהפכת-נגד נגד תהליכי הדמוקרטיזציה של מערכת המשפט, האקדמיה, התרבות, וצמרת מערכת הביטחון. אלה כנראה "התהליכים" שיאיר גולן זיהה בנאום ההוא כסגן רמטכ"ל, ויש להניח שכבר אז הוא הבין שליבוי קונפליקט חברתי הוא הדרך האחרונה לשימור זכויות היתר של חבריו למעמד. זה כפתור המצוקה של האליטה.

לשמחתנו, אנשי המחנה הלאומי, תומכי הממשלה, הרוב הדומם, שומרים על איפוק סטואי מול הפרובוקציות של מחוללי הכאוס. מי שעיניו בראשו, מבין באיזה צד נמצאת הממלכתיות האמיתית.