גיל ססובר נולד ליד הים של חיפה והִבכיר על רציף נמל יפו ולאורכם של הברים בתל אביב. בוער בסקרנותו, הוא מסרב למונוגמיה על כל מופעיה, ואלבום עיסוקיו בעבר כולל חברת תקליטים שהקים, הפקת סרטים והשקעה במיזמים הומניטריים. מעבר לזה, הוא כל הזמן מתאגרף, מטייל בעולם וכותב, מבהיר בכל פעם מחדש שהוא לא ססובר ההוא מערוץ הילדים.
סוחר דגים, חבר במכון למחשבה ישראלית, עיתונאי וסופר שחתום על יותר מ־11 כותרים, הנעים בין רומנים לספרי עיון והיסטוריה. עבודות תחקיר מדוקדקות, לצד יכולת לספר סיפור ככה שהקורא שלו ילך אחריו את כל הדרך בביוגרפיה המוקדשת למופתי של ירושלים, או בסיפור על עלייתה ושקיעתה של כלת הים, היא יפו אהובתו, שבנמל שלה כמו מצא גאולה שאותה מחפשים הגברים בסיפורים שלו.
לא מעורר תיאבון - אבל אם תאכלו אותו תעשו טובה לטבע: הכירו את הזהרון // ללא קרדיט
אותו נמל שגילה לו עולם חדש, זה השייך לדייגי העיר שבין לילה לאור ראשון יוצאים אל הים להטיל בו רשתות, לחכות בסבלנות שיביא, אם יביא, פרנסה וברכה אל סיפוני סירות וספינות. הם שהכניסו אותו למצולות עולם הדיג. ססובר, שהים חקוק לו בעיניים, הקשיב היטב עד שכל אלה התרגשו בו והבשילו לעשייה סוערת, שביקשה להציל את ענף הדיג מטביעה. החל בא ויוצא מוועדות הכנסת, כותב מיילים לכל העולם ומנסה לעורר את התקשורת.
ב־2018 יזם את את הקמת איגוד הדייגים בישראל, שהיום הוא היו"ר שלו. איגוד הכולל בתוכו את כל נמלי הדייגים בארץ ואת שיטות הדיג המסורתיות.
סערה ועוד סערה
לא בטוחה שהבנתי עד הסוף למה הוא התכוון כשדיבר איתי על שחר חדש ביחסים שבין משרד החקלאות לדיג הימי, אבל סערת הלחן במילים העירה בי עניין, ועד שהגענו לנמל הקישון בחיפה, שם יושב ענף הדיג של משרד החקלאות, מהלך 20 דקות נסיעה מהבית, כבר פרסנו את תולדות ענף הדיג.
התחלנו עם היישוב היהודי, שבראשית המאה ה־20 לא מגלה שום עניין בים, מעדיף לצרוך דגים כבושים שעשו דרכם בחביות מעופשות כל הדרך מאירופה. סיפר לי על הנציב העליון, שרק עם פרוץ המרד הערבי באפריל 1936 נתן אישור למזח עברי ראשון בתל אביב. על בן־גוריון שהקים את צי הצ'ינצ'ולות ואת צי המכמורתנים, ששנים לאחר מכן, במאבק שקיימו ארגוני הסביבה, הוקם קול צעקה בדרישה להפסיק את פעילותן, והרשת נמלאה בתיאורים על הרס ריפים בים שעליהם הם חתומים.
ססובר פרסם אז מאמר שביקש להסתכל לירוקים בלבן של העיניים. בין היתר הוא כתב שם: "ספינות המכמורת גוררות רשתות על קרקע בוצית או חולית בלבד, ולא על סלעים, ועשרות מחקרים הוכיחו כי דיג מסוג זה גורם לפגיעה זניחה, או שאיננו פוגע כלל, במשאבי הים... בישראל קיימות 20 ספינות. בטורקיה ובמצרים קיימות 2,000... איסור גורף של דיג כזה ישים קץ לאספקת דגי ים מקומיים לצרכנים".
אומר שבמהפך של 77', עם הניאו־ליברליזם וחדוות ההפרטה, החלה הפגיעה בענף. ב־84' שר האוצר דאז ארידור מתחיל לפתוח את היבוא של הדגים, תנובה יוצאת מהמים, צי הצ'ינצ'ולות והמכמורתנים שהיה בידיים של קיבוצים ומושבים מתפרק, ואיתו גם האיגוד, שדאג לאינטרסים של הדיג הימי.
מאז, ענף המדגה הולך וגדל בהתמדה. בשנת 2014 מתמנה למנהל אגף הדיג ניר פרוימן, איש בריכות דגים מעמק המעיינות, ו"מתחיל המאבק שלנו על הים. ניר לא היה חייב לנו שום דבר".
ב־2016, בשם איכות הסביבה, יוצאת לדרך הרפורמה שמנחיתה על הדייגים בלי סוף הגבלות, ובלי שיישמע קולם, כמו שססובר אומר, "תוך כדי שהחביאו את דעתם של אנשי המקצוע במשרד".
ב־2022 המאבק של הדייגים, שהתעייפו מעוד הגבלות, יוצא למחאה בים וביבשה, וכולל שיירות, משטים וחסימת כבישים. השינוי מגיע ב־2023, אז מתמנה אורן לביא למנכ"ל משרד החקלאות.
"בפגישה עם לביא פרסנו את הנתונים - 250 מיליון שקלים מקצה הממשלה למגדלי דגים במים מתוקים, לעומת 6 מיליון לדייגים. ראה אותם לביא, אמר 'הבנתי', הלך לעבוד, ואחרי שנה חזר עם הודעה שהדיג הימי והמדגה יופרדו. בעצם, מאותו הרגע הדיג הימי יכול להתחיל לפעול לבד, מקבל את החופש לדאוג לתקנות, למחקר ולתקציב. הורידו אותנו מהחוטים".
לפני שנה מונה גיא רובינשטיין לעמוד בראש ענף הדיג הימי, וכעבור כמה חודשים הצטרף אליו ד"ר דור אדליסט, שהיה היועץ המקצועי של אגף הדיג. לרובינשטיין היה ברור שדבר ראשון, הוא צריך להוריד את גובה הלהבות, ועל הוואן הוא הקים ועדה שבה יושבים אנשי מקצוע, נציגי ארגוני הסביבה וססובר כנציג הדייגים. וברור לכל יושבי השולחן העגול שלא תמיד כולם יסכימו על מינים ועונות בקביעת הגבלות הדיג, אבל כשתהליך נעשה בצורה כזו כמעט אי אפשר לבוא בטענות.
אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, ועדיין מאוד נדיר לפגוש אנשים המזמנים לעצמם כאב ראש, ומקיפים עצמם באנשים שחולקים עליהם באופן קבוע. "אני לא גדלתי כדייג", אומר רובינשטיין, שפותח את הבוקר שלו בשחייה בחוף של בת גלים. "נכנסתי לתפקיד מזווית הרבה יותר סביבתית. התחלתי ללמוד את הדברים, להקשיב, ומהר מאוד הגעתי למסקנה אחת - יש נחיצות לדיג. כל עוד בני האדם ניזונים מחלבון, הם צריכים לקבל את החלבון מן החי הכי איכותי שיש, עם הפגיעה הסביבתית הכי קטנה.
רובינשטיין: "אם אנחנו לא מגיעים למצב של דיג־יתר, בכל שנה אנחנו אמורים להגיע למצב שיש לנו אותן כמויות של דגים כמו בשנה החולפת. כל דג שאנחנו יכולים להוציא בדיג בישראל בצורה מנוהלת - זה מבורך. החלופה היא להביא את אותו דג מטורקיה או מסין, ולקבל מוצר פחות טרי, פחות מפוקח ופחות איכותי"
"אם אנחנו לא מגיעים למצב של דיג־יתר, בכל שנה אנחנו אמורים להגיע למצב שיש לנו אותן כמויות של דגים כמו בשנה החולפת. כל דג שאנחנו יכולים להוציא בדיג בישראל בצורה מנוהלת - זה מבורך. החלופה היא להביא את אותו דג מטורקיה או מסין, ולקבל מוצר פחות טרי, פחות מפוקח ופחות איכותי".
המספרים מטורפים: בעשר השנים האחרונות גדל שיעור הדגים המיובאים לארץ מ־70% ל־92%, כתוצאה מעלייה בביקוש ומירידה בייצור המקומי.
כשאני אומרת שאני מכירה לא מעט אנשים שבאמת מאמינים שהדגים ייעלמו מהים, אדליסט אומר שתנוח דעתי. "יש מינים שנכחדו באגמים כי הם במערכת סגורה, אבל בים אנחנו לא מכירים מין דג אחד שנכחד כתוצאה מפעילות אדם".
הדור הבא
כך או אחרת, כל יושבי החדר מסכימים שישראל נמצאת במקום מחמיר ביחס להגבלות הדיג, ושאחת הטעויות היא להציג את הדיג כאילו הוא הגורם היחיד שמשפיע על מצב הדגה. יש התחממות, יש מינים פולשים, יש בניית נמלים, שינויים סביבתיים, נחלים שכבר לא מזרימים כמויות של מים לים. הבקלה, למשל, לא נעלמה מהחוף שלנו כי דגו אותה, אלא כי היא לא יודעת לחיות במים חמים.
רובינשטיין אומר: "בקמפיין של החברה להגנת הטבע היתה אינדוקטרינציה מאוד חזקה של הציבור בישראל. מדינת ישראל צריכה להפסיק להתייחס לדייגים כמי שבאים לקחת מהים. הם לא האויבים שלו, והם לא פורעים. הם באים לעשות עבודה.
"אחת הבעיות שאנחנו מטפלים בהן במסגרת התוכנית האסטרטגית היא המעבר מאיסור לניהול דיג. היום מותר לדוג בכל מקום שלא נאסר בו במפורש לדוג, שזה אומר לא בשטח צבאי, לא בשטחי נמל, לא בשמורה ימית. בקיצור, לא נשארו הרבה מקומות שמותר בהם, וזה עוד לפני שנאמרה מילה על שדות הגז.
"היום כ־5.6% מהשטח הימי של מדינת ישראל מוגדרים כשמורה ימית. החזון של רשות הטבע והגנים הוא להגיע ל־30% מהשטח. אפשר להחליט שאוסרים כל פעילות דיג בשמורות, אבל אנחנו רוצים להכיל את המודל המקובל בעולם, שהוא יותר מורכב. שמורה ימית יכולה לכלול אזורי ליבה מוגנים לגמרי, שבכל שמורה הם אחרים, אבל היא בהחלט יכולה לכלול גם אזורים שבהם מתקיים ניהול דיג. איפה, מתי ומה אסור לדוג".
בתוך שנה הקים הענף מערך תמיכה וסבסוד לשרשרת קור, החל מהסיפון, שבו הדג נכנס למין תרדמת קור, ועד לרציפי הנמלים. בהשקעה של כמיליון שקלים בשנה הוקם מערך ניטור, שבאמצעותו מקבלים כמעט מכל הנמלים ונקודות המכירה תמונה מלאה של כמה סירות יצאו, מאיפה הן יצאו, מה וכמה הן הביאו, ואפשר להתחיל לשרטט תמונה, להבין לאורך זמן מי מהזנים נמצא במצב טוב ומה דורש טיפול.
כמו כן, ישראל חזרה לזרועות ה־GFCM, הגוף שמנהל את הדיג ב־23 המדינות שסובבות את הים התיכון. בסוף שנות ה־40 מדינת ישראל היתה בין המייסדות שלו, ואחרי שנים שבהן נעדרה ממנו היא חוזרת להיות חלק מהמשחק האזורי. בסוף, הים המזרחי הוא מערכת אקולוגית אחת גדולה, הכוללת את מצרים, לבנון, סוריה, טורקיה וכל המרחב הזה. מערכת שיש בה זרמי מים, נדידת דגים ותהליכים אזוריים. ולכן חייב להיות שיתוף פעולה מחקרי. הכל בדרך לבניית מודל ניהול דיג, לייצר איזושהי גרסה ניטרלית. ממש לבנות בית משפט מקצועי שיהיה מקובל על כולם - על הארגונים הסביבתיים, על הדייגים ועל הממשלה.
"כל חוסר האמון המטורף שהיה בין הדייגים לבין אגף הדיג ישתנה", יגיד לי ססובר אחר כך. "בסוף, כשדייגים יראו גם בשנה הבאה שיש השקעה ועוד היתרים - הם יאמינו. כשאני הגעתי לנמל בשנת 2003, הוא היה מלא ילדים. היו רבים ביניהם מי יעלה ועל איזו סירה. מי יקבל שני דגים לקחת איתו, לעשות על האש עם חברים על החוף. הם נעלמו. אני יכול להגיד לך שהמטרה הכי גדולה שלנו כאיגוד דייגים היא שיהיה דור המשך, כי אם הוא לא יהיה, כל מה שאנחנו עושים חסר משמעות. הפעולות שנעשות היום במשרד החקלאות מסמנות את ישראל כארץ חפצת חיים".
ב־2019, כשיצא לאור "52 שבועות 52 דגים" שלו בהוצאת כנרת זמורה ביתן, מגדיר דגים קולינרי שהיה לתנ"ך על מדפי המסעדות ובבתים, ושבשנה שעברה זכה למהדורה מורחבת, ססובר הסביר לי שעל מגוון הדגה העצום בים שלנו עלינו להודות ולשבח את הצרפתים והמצרים, כי עם פתיחת תעלת סואץ בשנת 1869 התחוללה הפלישה הימית הגדולה בהיסטוריה.
מאז, בכל פעם שבה מתבצעות עבודות להרחבה או העמקה של התעלה מצטרפים עוד פולשים, וביניהם שניים שהפכו לבריון המאיים על האיזון השכונתי - האבו נפחא והזהרון, דג ממשפחת העקרבנוניים, שכמו רוב חבריה גם הוא שוחה בעולם עם פרצוף כועס, אפילו שאלוהי הדגים סידר לו הופעה שקשה להתעלם ממנה.
צבעו כתמתם־חום, פסים בהירים לאורכו, והוא מתהדר בקוצים ארוכים, נושאי ארס, שדקירה שלהם מלווה בכאבים עזים. כשמסתכלים עליו, הדבר האחרון שמתחשק זה לאכול אותו, אבל הדג הוא כשר, ובשנים האחרונות, כחלק מההתמודדות איתו, יצאה קריאה לאכול אותו כמה שיותר.
מעורר תיאבון? הזמנה לאכול זהרון
הלכנו אצל יחי זינו מ"פסקדו", שבשנתיים האחרונות גם הוא הכניס את הזהרון למטבח שלו. אומר עליו שיש לו אופי מאוד ברור משלו, וזה משהו שהוא אוהב אצלו במיוחד. הוא פחות מתחבר אליו בטיגון עמוק או במנות של דג נא.
אומר שהקהל שלו מעדיף את הנאים בטקסטורה רכה ושמנה, והבשר של הזהרון הוא "יציב ונגיס בלי הרבה שומן", ובגלל זה הוא מציע להימנע איתו ממכות חום. המתכון שלפניכם עושה שימוש בפלפלי עין הציפור, שהם כוכבים במטבח המקסיקני ובוערים בפה, ככה שלא כולם בנויים לנגיסה בהם.
פילה זהרון בעין הציפור
- מרכיבים:
120 גר' פילה זהרון חף מעור ומעצמות - 150 גר' שמן זית בעל נוכחות
- 2 שיני שום פרוסות
- 2-5 פלפלי עין הציפור
- מלח
- חופן עלי פטרוזיליה מופרדים
הכנה:
- במחבת פאייה קטנה שמים את השמן זית ואת השום על אש בינונית-גבוהה, ומביאים לרתיחה עד שמופיעות טבעות זהובות מסביב לפרוסות השום. מורידים מהאש ונותנים לשמן להירגע.
- פורסים את הדג לנתחים של "סשימי עבה", אם לצטט את יחי. ממליחים ומכניסים למחבת כשהשמן קר, ביחד עם עין הציפור.
- מביאים את השמן לרתיחה ומורידים לאש קטנה. נותנים לנתחים להתבשל בעדינות עד שהם לבנים ורכים למגע.
- מפזרים מעט עלי פטרוזיליה בשמן החם ואוכלים.
