"האח הגדול" נפלה בחטא החמור מכל. עכשיו כולם מחכים שזה ייגמר

הרבה לפני שצ'ארלי ברוקר כתב ויצר את סדרת המד"ב הדיסטופית "מראה שחורה", הוא העביר שנים בכורסת מבקר הטלוויזיה של עיתון ה"גרדיאן". השעות הממושכות ששרף מול תוכניות ריאליטי הולידו אצלו חזון אפוקליפטי על מגפת זומבים ששוטפת את בריטניה, כשרק לוקיישן אחד נותר מבודד מהיקום שאיבד את שפיותו - וזהו, כמובן, בית "האח הגדול". הדיירים שננעלו בתוכו היו למעוז האחרון של המין האנושי. תחנה אחרונה לפני סוף העולם. החזון תורגם לדרמת זומבים משובחת ("Dead Set").

בהשוואה ל"האח הגדול", ביס בגרון מזומבי כבר לא נשמע גרוע כל כך. "Dead Set"

עכשיו, ניקח את העלילה שלה ונדמיין תרחיש דומה אצלנו: אוכלי מוות מהלכים פושטים על ישראל, והתקווה האחרונה לשיקום הציוויליזציה נופלת על כתפיהם של דיירי העונה הנוכחית של "האח הגדול". פתאום להינשך בגרון על ידי זומבי כבר לא נשמע כמו האופציה הכי גרועה. האמת? העונה הזו כל כך דהויה, מתישה, מדכאת ונטולת עומק, שנדמה כי גם פלישת זומבים לבית לא תציל את שאריות הכבוד של פורמט הריאליטי המתכלה.

הקסם נמוג

כדי להבין את עוצמת ההתרסקות, צריך לזכור מאיפה הם נפלו. העונה הקודמת של "האח הגדול", ששודרה בקיץ 2025, היתה הנצפית ביותר מאז פיצול ערוץ 2: ממוצע עונתי של 18% צפייה וניצחון בנוק־אאוט על האימפריה של "רוקדים עם כוכבים", ששודרה מולה בקשת 12. השנה, "רוקדימים" משאירה אבק ל"האח" בדו־קרב הישיר ביניהן.

אבל זו לא רק הסטטיסטיקה היבשה של הרייטינג. "האח" של העונה שעברה היה מדורת שבט אמיתית. היה בה עיסוק בנושאים נפיצים - מטראומות לאומיות ועד לקונפליקטים סביב שמרנות וגיוס - שיצרו דיונים והובילו להשלכות גם מחוץ למסך. התוכנית הרגישה חיה, רלוונטית ובוערת, עד שבערוץ 13 אשכרה האמינו שהם פיצחו את הקוד הגנטי של ההצלחה.

אלא שעם ההצלחה הגיע גם חטא היוהרה. קברניטי רשת ביקשו לשכפל את ההישג, והימרו על הקדמת העונה החדשה בשלושה חודשים. המניע היה כלכלי: לרכוב על הדי הזיכרון של הצלחת המותג, תוך מקסום רווחים בתקופת החגים - מפסח ועד שבועות - תקופה שבה בדרך כלל תקציבי הפרסום בטלוויזיה תופחים, בניגוד לשוק הפרסום המנומנם של חודשי הקיץ הלוהטים.

כמו כן, היתה התעקשות לשבט בכוח את הקסם - כלומר, לייצר עימותים כפויים ולהדליק כמה שיותר שריפות וחיכוכים. אך הפעם הקסם סירב לקרות. מה שהחל כתוכנית עסקית של העתק־הדבק־שכפל הידרדר למרתון כיבוי שריפות וניסיונות עקביים לייצב את הספינה השוקעת.

ההשראה שהטביעה את התוכנית כולה. "לאב איילנד" 

כשצופים קפצו מהסיפון וברחו, ההפקה הגיבה בסדרת החלטות שסימלה פאניקה והודאה בכישלון: כניסת הדיירים השנייה, שלרוב נשמרת לאמצע העונה כדי להזריק דם חדש, הוקדמה בבהילות, לאחר שהליהוק המקורי התגלה כאוסף של דמויות שמשעממות אפילו את עצמן. חצי מהקאסט נפלט החוצה, חוקים והדחות שונו תוך כדי תנועה, ודמויות מעונות עבר הוזעקו להופעות אורח כדי להפיח חיים בגווייה. כל טריק אפשרי נשלף מארגז הכלים המאובק, אבל בשורה התחתונה - רבע מהרייטינג התאדה בתוך שנה.

המוות הקליני נמדד על פי השקט שמלווה את השידורים. השקט של הצופים. היעדר מוחלט של באזז ציבורי. בעונה שעברה, כשמאור ברוכמן העירה על גודל בגד הים של מאי ערב, המדינה עסקה בזה ימים. העונה, גל רובין סוג של ירקה על טל טיטו - ואף אחד לא שם לב לכך.

אובדן שליטה

אז למה העונה לא עבדה? קודם כל, צריך להאשים את הליהוק. זה לא היה ליהוק קלאסי של "האח הגדול", אלא ליהוק ל"לאב איילנד": רווקים ורווקות צעירים, חטובים וחלולים, שנבחרו לפי היקף החזה והריבועים ולא לפי היקף האישיות. אין הומור, אין שובבות, אין רגעים של כיף והנאה. התחושה הרווחת היא שהדיירים סובלים במקסימום, שוחים בסיר לחץ ומייחלים לקיצם.

עורך התוכנית רועי עוז (הקול שמאחורי דמות האח הגדול) פתח מהר מדי, חזק מדי, נמוך מדי ואלים מדי. הוא הפיל על המשתתפים משימות מפלגות, גרם להם להתנגח זה בזה, ושרף את היחסים הבין־אישיים ביניהם עוד לפני שהספיקו להיווצר. כעת, אחרי כמעט 100 ימים של שיט־שואו, הבית נראה כאילו נפלה עליו פצצת אטום. רק הג'וקים נשארו, וכמה עוד אפשר להקשיב לאותם אנשים מאוסים צועקים במשך שלושה חודשים ללא תוחלת ומהות.

הבית נראה כאילו נפלה עליו פצצת אטום, ורק הג'וקים נשארו. "האח הגדול"

ההפקה איבדה שליטה על האירוע - ואני אסביר: כדי לחסום אפשרות להצבעות מאורגנות שעיוותו בעבר את ההדחות, הוחלט לשנות את שיטת ההצבעה. קול אחד לכל צופה במקום עשרה. הרעיון שמאחורי ההחלטה היה לרסן את הקהל, אבל ההמון התארגן מחדש ושוב תמרן את המערכת, וכך הודחו העונה בזו אחר זו רוב הדמויות המרכזיות (הודיה, זוהר, תמיר, דור וכולי), כאלו שההפקה בנתה עליהן שיובילו עלילות ויעשו דרמות.

בדיעבד, ניתן לאבחן כי המיאוס מהליהוק היה כל כך גדול, עד שהקהל מרד בהפקה וחיבל בעלילות שנרקמו. למשל, הליהוק בסגנון "לאב איילנד" הצית ניצוצות של רומנטיקה וחרמנות בבית: הודיה וזוהר, בן ופטל, טל ותמיר - אבל ברצף הדחות אכזרי, הצופים בחרו מיוזמתם להדיח בני זוג, וכך למלא את הבית בדיירים שבורי לב. ההפקה, מצידה, גילתה שהיא לא מחזיקה יותר בחוטים. וכשבובות על חוט מאבדות את המפעיל שלהן, הן לא זוכות בחופש - אלא פשוט מסתבכות זו בזו ונתקעות.

להשתין נגד הרוח

בעוד שבועיים יתקיים הגמר, וכולם - דיירים, הפקה, צופים - רק מתים שזה ייגמר כבר. מאות אלפים עדיין צופים בפרקים, אבל רובם לא מתוך הנאה, אלא מכוח האינרציה, כי "האח הגדול" השנה זה כמו להשתין נגד כיוון הרוח ולצעוק: "תראו, גשם".

במשך שני עשורים "האח" פעלה כמיניאטורה של ישראל, אבל המדינה עקפה את הפורמט בסיבוב, והעם - נקעה רגלו. הפילוג אינו עוד תוכן - הוא התשתית של המציאות שלנו. השיסוי אינו טוויסט של עורך - הוא מדיניות ממשלתית. לא פלא שהצופים מעדיפים ריקודים וחתונות על פני עוד ויכוח עקר.

בעולמו של צ'ארלי ברוקר, דיירי "האח הגדול" סימלו את המעוז האחרון של הציוויליזציה, והצופים לשעבר של הפורמט צבאו על הגדרות בדמות עדר של זומבים. אצלנו, אף אחד לא מציץ יותר מבעד לחומות בית "האח". אפילו הזומבים מצאו משהו יותר טוב לעשות.

הבמה עקומה

אני חייב להודות שניהלתי לאחרונה יחסי אהבה־שנאה עם סדרת הדרמה של כאן "לא לריב", שסיימה השבוע את עונתה. נהניתי, אבל צפיתי את הצורה שבה יסתיים הסיפור עוד מפרק הפתיחה - וקשה לי עם סדרות שחושבות שהן חכמות ממני, אף על פי שהן בעצם לא.

"לא לריב" - סדרה על שלושה אחים שנאבקים על דירה שאביהם המנוח הוריש לנערת ליווי - היתה עיבוד להצגת תיאטרון, וניכר היה כי המעבר בין הבמה למסך לא נעשה בצורה חלקה מספיק. לאורך פרקיה היא התנהגה יותר מדי כמו מחזה. היו לה שחקנים נהדרים ודיאלוגים מחודדים, אבל הדמויות שגילמו עופר שכטר, שי אביבי, לירון בן שלוש, יעל שרוני, קובי פרג' ואחרים היו חד־ממדיות ומוזרות. הטוויסטים שטלטלו את העלילה כללו עבריינים, בגידות, תאונות, שקרים והסתרות, והם שמרו על רף גבוה של מופרכות תסריטאית.

מצד אחד קרינג', מצד אחר - תנו לי עוד מהקרינג' הזה. "לא לריב"

בין נרמול של זנות למבט מטריד על יחסים רעילים בין אחים, הצפייה ב"לא לריב" היתה על הספקטרום שבין טביעה עמוקה בשלולית של קרינג' לבין רצון לחוות עוד ועוד מהקרינג' המוזר והסליזי הזה.

להתמכר / לוותר

 אליס וסטיב (דיסני+)

אליס וסטיב הם חברים הכי טובים כבר 30 שנה, אלא שהקשר האפלטוני ביניהם מתפוצץ כשסטיב בן ה־50 מתחיל לצאת עם בתה בת ה־26 של אליס, איזי (יהלי טופול מרגלית, שהיא שחקנית מעולה, אבל אין מה לעשות - מוכרחים להזכיר שזה עובר בגנים, כי היא נכדתו של חיים טופול). "אליס וסטיב" היא דרמה קומית על אהבה בלתי אפשרית, ששולחת את גיבוריה למאבקי נקמנות וקיום במשך שישה פרקים, עד שהיא מגיעה למסקנה המתבקשת בסופה.

פסגת הפחד (אפל טי.וי)

קבלו סיפור נדוש על האסיר המשוחרר מקס קיידי, שריצה 17 שנים בגין רצח אשתו ומנצל את יציאתו לחופשי כדי לנקום בעורכת הדין שייצגה אותו במשפט, ובראייתו גם אשמה בהרשעתו. "פסגת הפחד" ("Cape Fear"), שפרקיה הראשונים עלו בשבוע שעבר באפל טי.וי, מתבססת על אותו סיפור נקמה שכבר הוצג בספר ובשני סרטים מצליחים, אך בו־בזמן גם לוקחת חופש יצירתי מורחב כדי לנפח את הדרמה והאימה לאורך עשרה פרקים מלאי פאתוס, פלצנות, חאווייר ברדם ואיימי אדמס.