"אם לא אהיה טובה, אבא לא יצטרך לפטר אותי. אעזוב לבד"

אחרי "עוף בשקל", סופרמרקטים במחירי רצפה, רשת בתי קפה זולים, חברות תקשורת ואפילו עסקי מלונאות,רמי לויפונה לשוק חדש: קולנוע ישראלי.

כלומר, בערך. כי הפעם זו רינת לוי טנג'י, הבת השלישית במשפחה הנודעת, שעושה צעדים ראשונים בתחום - עם סרט עלילתי שאת תסריטו כתבה יחד עם התסריטאי ארז תדמור (''ארץ פצועה, בחורים טובים'') שיעלה לאקרנים ביום חמישי בשבוע הבא, אחרי שהשקתו נדחתה שוב ושוב במלחמה. "היו רגעים שהרגשתי כאילו זה לא יקרה לעולם", היא משחזרת.

איך הבת של רמי לוי הגיעה בכלל לכתוב סרט?

"היה לי רעיון בראש והתחלתי לכתוב אותו, ובמקביל נרשמתי לסדנת כתיבת תסריטים. עבדתי על זה המון זמן. כתבתי בעיקר בלילות, כשהילדים נרדמו, הייתי יושבת מול המחשב וכותבת. זה לא היה פשוט, כי היו לי עוד מחויבויות, כמו המלון שאני מנהלת, שהיה אז בהקמה. גם הייתי בחודש שמיני, נוסף על שלושה ילדים. לפעמים הרגשתי שזה קצת טו מאץ', שכל הדבר הזה יושב לי על הכתפיים. פחדתי שאולי עשיתי טעות, אבל בעלי הסביר לי למה זה דווקא כן יצליח".

והבעל כנראה צדק עד כה, כי בפסטיבלים בחו"ל,הסרט "שמיים וארץ", בכיכובם של תום אבני והילה סעדה ובבימויו שלרובי דואניאס("הקומדי סטור" ומיוצרי "סברי מרנן"), דווקא זכה לשבחים ולהתעניינות - לא דבר של מה בכך בתקופה שבהכל ייצוא בצבעי כחול־לבן נחשב למשוקץ.

זה לא שטנג'י, אחות ליפית, קובי ושיר, אינה חלק מהעסק המשפחתי הענף. כמצופה משבט שכל בניו ובנותיו הם חלקמהאימפריה שבנה האב, מהקיץ שעבר היא מנהלת את "ג'ול", מלון הבוטיק שרכשה המשפחה ברחוב הירקון בתל אביב -עסק יוקרתי, מעוצב ומחושב שכולל גם בר קוקטיילים, ואשר חורג מאוד מהתמה המזוהה עם העסק המשפחתי: מחיר שווה לכל נפש.

הצצה למלון "ג'ול" בתל אביב, שרינת לוי טנג'י מנהלת

מדובר במלון שלא מתיימר להיות זול, והוא מעוצב ברמה גבוהה בזכות לוי טנג'י, שאותה אביה הפקיד יום אחד על העסק החדש בלי לשאול יותר מדי שאלות. "האמת היא שהחלום האמיתי שלי היה תמיד להיות שחקנית. ידעתי שברגע שאסיים את הצבא, אלמד משחק ואקרע את כל הבמות", אומרת לוי טנג'י (37), שהיא אמנם לא שחקנית, אבל גם לא ממש רחוקה מזה.

את הראיון אנחנו מקיימים באחת מסוויטות חדר המלון, שמאז שנפתח התמודד עם השלכות המלחמה ועם הפוגות קצרות מאוד של תיירות חוץ, שמופרות בכל עת שהאדמה המשוגעת כאן מתלקחת שוב.בימי האזעקותדרו בו תיירים שנתקעו בישראל, לצד עיתונאים זרים שהגיעו לסקר את המתיחות. ביניהם גם כתבי ה־BBC, לא גוף תקשורת אוהד ישראל במיוחד, שהעבירו דיווחים יומיים היישר ממרפסת המלון.

"אהבתי תיאטרון ובמה, אבל כילדה ירושלמית להורים שהיו מאוד עסוקים ועבדו קשה, שמתי את זה בצד", היא מסבירה. "כל הזמן אמרתי 'אעשה את זה כשאהיה גדולה'. אבל אז התגייסתי, שירתתי כקצינת מילואים באוגדת איו"ש, קיבלתי דרגת סרן במילואים. בהמשך התחתנתי והבאתי ילדים לעולם. בפועל, לא היה לי אומץ להגשים את החלום".

למה בעצם? מבחינה כלכלית יכולת לעמוד באתגר הזה.

"קודם כל, סבלתי מחוסר ביטחון עצמי עצום. דבר שני - אני באה מבית של עבודת כפיים, בית מאוד פרקטי. מקום שקמים בו בבוקר, משכימים קום ויוצאים ליום ארוך בעבודה. ההורים שלנו בנו את עצמם. 'רמי לוי' זה תהליך שצמחנו איתו, לא משהו שנולדנו אליו. לא היה חסר לנו אף פעם שום דבר, אבל כן, כולנו גדלנו ביחד עם העסקים".

בטח היית ילדת־מפתח קלאסית.

"לגמרי. אנחנו היינו ילדי המפתח של שנות ה-90, שמכינים ארוחות בעצמם, מחממים במיקרוגל שניצל תירס, ג'וסי לוסי, נקניקייה בתוך לחמנייה. וכשהגעתי אל הגשר של ללכת ללימודי משחק, לא יכולתי לעבור אותו. קיבלתי רגליים קרות. אמרתי 'אולי זה לא מתאים לי', ויש לי גם את כל המחויבות המשפחתית ללכת עם העסק, לקחת את המקום שלי שם. זה די שבר לי את הלב".

הרגשת לחץ להיות חלק מהעסק המשפחתי?

"ההורים שלי לא לחצו אף פעם. החינוך בבית היה ללכת אחרי החלומות שלנו ולהגשים את עצמנו. אבל מצד שני - באנו ממקום של לעבוד, להרוויח את המקום שלך ביושר. להיות שותף ולתת את החלק שלך".

כלומר, זה לא נאמר לך באופן מפורש, אבל זו היתה רוח המפקד.

"בדיוק. אבל במשך הרבה שנים חייתי את הפספוס, וגם הייתי באיזשהו מקום של הלקאה עצמית. מחשבות של 'איך לא עשיתי את זה ולמה'. לפחות הייתי מנסה. זה ליווה אותי הרבה מאוד שנים, עד שהצלחתי למצוא את המקום שלי. אני מתחברת לאמנות וליצירה. אני אמנית".

"חובת ההוכחה עלי"

האספירציות האמנותיות של לוי טנג'י מצאו ביטוי לפני כעשור, כשהחלה לכתוב את התסריט לסרט ביכוריה. זה קרה אחרי טראומה שחוותה בעקבות לידת בתה עלמה, היום בת 10. מאז נולדו לה ולשחר, בעלה ב־11 השנים האחרונות, גם הילדים מנדי (7.5), ישי (5 וחצי) וקיילה (3).

"שמיים וארץ", שמומן בתמיכת קרן רבינוביץ' ובכספים שגייסה ההפקה (לוי טנג'י מבהירה שלא השתתפה כלל במימון), מכיל עלילת מתח (בסרט כולו שולטת אווירת אימה), שבמרכזה בני זוג צעירים שמתבשרים שבנם הקטן חולה בסרטן, ומכאן הם מתגלגלים לתהליך של גילוי אמת קשה ומוסתרת שרודפת אותם שנים. נאמנה לעצה התסריטאית המוכרת מכולן - "תכתבו על מה שאתם מכירים" - לוי טנג'י, כאם לארבעה, כתבה את חוויותיה האישיות.

אין ספק שבחרת בנושא טעון, כמעט טאבו.

"היה לי מאוד חשוב להעלות את נושאהדיכאון אחרי לידה, כי חוויתי אותו בעצמי בתקופה שבה כמעט לא דיברו על הנושא הזה. היום עוד איכשהו יש סביב זהיותר שיח, אבל לפני עשור זה לא היה המצב.

"במהלך הכתיבה רציתי סיפור שיהיה מטאפורה להתנהלות שלנו בעולם, לפער בין הרצוי למצוי. יש בסרט סצנה שבה דמות האם אומרת לבעלה: 'אתה לא מבין מה אני מרגישה בכלל. כל כך התכוננתי לרגע הזה, להיות אמא, ופתאום אני מרגישה שהרגע הכי מאושר בחיים שלי הוא בעצם זה שבו חרב כל עולמי'".

לא חששת מטריגרים שיופעלו בך?

"באמת יש פה כל מיני, נקרא להם 'טריגרים'. אבל האמת היא שזה לא החזיר אותי אחורה. כל כך רציתי שהדמות תגיד את הדברים, שתדבר על זה, כדי ליצור גם עבורי איזו תחושה של שחרור. כלומר, הצלחתי להשתחרר מזה, לא לחזור לזה".

למה אווירת המתח הכללית?

"כשרובי דואניאס קרא את התקציר, הוא מייד אמר שזה לוקח אותו לעלילה של סרט מתח. משהו בקצב של סרט בלשי. מובן שמה שקורה בסרט, שהוא הרבה יותר אפל, הוא לא החוויה האישית שלי".

מה החוויה למעשה?

"בדיכאון אחרי לידה עוברות כל מיני מחשבות, ויש רגעים שקורים לפעמים, כשהנפש קצת מתערערת. זה רצף של חוויות מאוד חזקות. לפני שהפכתי לאמא דמיינתי את עצמי בצורה מאוד חיה. דמיינתי איך זה הולך להיות, איזו אמא אהיה. היו לי המון ציפיות וחלומות. וכשילדתי את עלמה, וחוויתי את הדיכאון, חטפתי סטירה די גדולה.

"היה לי מאוד חשוב להעלות את נושא הדיכאון אחרי לידה, כי חוויתי אותו בתקופה שבה כמעט לא דיברו על זה. כל כך רציתי שדמות בסרט תגיד את הדברים. במהלך הכתיבה היו כל מיני, נקרא להם 'טריגרים', אבל זה לא החזיר אותי אחורה. הסרט יותר אפל, הוא לא החוויה האישית שלי"

"הסיפור לסרט הגיע ממקום של שחרור שליטה. כתיבת התסריט התחילה כסוג של תרפיה, משהו להתעסק איתו, לבטא בו את הרגשות ואת התחושות. ובמקומות שבהם הסרט הוקרן עד כה בעולם שמעתי הרבה תגובות של 'זה בדיוק מה שקרה לי', 'ככה בדיוק גם אני חוויתי את זה'".

עד כה הוקרן "שמיים וארץ" בפסטיבלים בפיניקס, בלוס אנג'לס ובפנסליבניה. נוסף על כך, לוי טנג'י, והמפיקה הילה ערן הראל, העבירו הרצאה משותפת בשלל מקומות על אודות תהליך היצירה שלו. גם שיחות על הפצה אפשרית בנטפליקס הן על הפרק כרגע – הישג לא רע ליצירת בכורה.

את יודעת, יהיו שיגידו "היא יצרה את הסרט בעזרת קומבינות וכסף מאבא שלה".

"כן. גם אם לא אומרים את זה במפורש, אני מרגישה את ההדים של זה מסביב תמיד. לא משנה מה אני עושה, תמיד מעלי יש את העניין הזה שאני הבת של רמי לוי".

מתסכל.

"אני חושבת שזה פשוט גרם לי ליצור איזשהו חוסן גדול. בסופו של דבר, לא משנה מה אני עושה - אני תמיד יודעת ויוצאת מנקודת הנחה שחובת ההוכחה היא עלי. זה לא שאני מקבלת הנחות. אני עובדת מאוד קשה בעסק המשפחתי, וכל אחד עושה את תפקידו. אז בסדר, יגידו 'זה כי היא הבת־של'. הסרט עשה דרך מופלאה בזכות עצמו, וזה תהליך מאוד ארוך".

מה ההשראה שלך בתחום הקולנוע?

"האמת היא שאני חושבת קולנוע מגוון. בגדול, אני לא רואה סרט או סדרה כמקשה אחת, אלא מסתכלת על כל סצנה בפני עצמה. לפעמים יש סצנות שמפלחות את הלב ונוגעות בדיוק במקום הנכון, וזה מה שמעורר בי השראה.

במהלך ההפקה היו דברים מאוד ברורים שכבר מההתחלה אמרתי שהם חשובים לי. גבולות גזרה, דברים שביצירה שלי אני לא מוכנה להם. היו כל מיני רעיונות שעלו ולקחו את הסרט למקומות שהם לא עולמי. אני באה מעולם דתי, עם ערכים מסוימים, והיה לי מאוד חשוב לשמור על זה"

"אני אוהבת סרטים ישראליים, במיוחד עם מורכבות אנושית, כמו 'סוף העולם שמאלה', 'אביבה אהובתי', 'סיפור גדול', 'לעבור את הקיר'. יש לי אהבה מיוחדת לעברית ולאופן שבו שחקן מפיח חיים בטקסט. זאת בעיניי עבודה מהפנטת. מבחינת ז'אנר? קומדיה או אקשן הם פחות אני. אני יכולה להגיד שלעבוד עם ארז תדמור היה וואו גדול בשבילי. ראיתי את כל הסרטים שלו והיצירה שלו, לפחות עבורי, עוררה המון הרשאה ומאוד נהניתי לצפות בה. אז המפגש הזה בינינו והעבודה איתו באמת היו חוויה וכבוד מאוד גדולים. כבר בסרט הראשון לעבוד עם ארז תדמור היה מדהים מבחינתי.'

המרצה נשאר נבוך

לוי טנג'י מגלה שבמהלך ההפקה היו לה לעיתים חילוקי דעות עם הבמאי והשחקנים סביב מימוש החזון היצירתי. "היו דברים מאוד ברורים שכבר מההתחלה אמרתי שהם מאוד חשובים לי. היו גבולות גזרה, דברים שביצירה שלי אני לא מוכנה להם. היו כל מיני רעיונות שעלו בדרך ולקחו את הסרט למקומות שהם לא עולמי. אני באה מעולם דתי, עם ערכים מסוימים, והיה לי מאוד חשוב לשמור על זה ולא ללכת למקומות אחרים".

יש לך דוגמה?

"אני אשמור את זה לעצמי. בשלב מסוים הבנתי שאמנם אני הבאתי את הרעיון, אבל עובדים עליו לא מעט אנשים. לרובי ולי היה חיבור, ושמתי את עצמי במקום צנוע יחסית, של ללמוד. הייתי על הסט רוב הזמן, למרות שאמרו לי שזה לא דבר מקובל. אבל דרשתי את זה".

בלי קשר לאיכות של "שמיים וארץ", לא טענו כלפייך שהקשרים שלך פתחו לך דלתות למפיקים ולפסטיבלים?

"דווקא לא. כשהגשנו את התסריט למפיקים, הילה ערן הראל ועמית ערן, הם ממש אהבו אותו ורצו להיות חלק ממנו. לא היה שם עניין של 'היא הבת של'".

אשאל אחרת: היו מקרים בחייך שהרגשת ששם המשפחה שלך דווקא מהווה מכשול?

"יכול להיות. זה קורה הרבה פעמים כשהכותרת היא 'הבת של רמי לוי'. אז הרבה פעמים אנשים מרגישים שהם מכירים אותי, שהם יודעים עלי. הם באים עם כל מיני סטיגמות מראש ודעות קדומות. אני מנסה להזיז אותם.

"אני גם יכולה לא לספר שאני 'הבת של'. בתואר שעשיתי בתקשורת ובמנהל עסקים, במכללה למנהל, אחד המרצים נתן המון פעמים את 'רמי לוי' כדוגמה לכל מיני אנקדוטות על עסקים ושיווק. לא הפסיק להזכיר את השם. רק אחרי שהסתיים הקורס ניגשתי וסיפרתי למרצה שזה אבא שלי. הוא היה מופתע וקצת נבוך".

רמי לוי מתארח בפודקאסט "החופרת"

הסטודנטים במכללה ידעו?

"זה באמת משהו שיודעים עלי בשלב מאוחר של ההיכרות איתי. חברות שלי מהצבא צוחקות כל הזמן שהן גילו מי אבא שלי רק אחרי קורס קצינות, המקום שהיינו בו יחד 24/7. תמיד יש רגע כזה, שאני יודעת שאני הולכת להיות נבוכה מהתגובה".

יותר מ-3,000 שקל ללילה

ואכן,כולם מכירים היטב במי מדובר. רמי לוי ועסקיו אהודים מאוד על הישראלים, שרואים בו איש עסקים עשיר אך לא מנותק, גאון שיווק שיודע להאזין לרחשי הציבור ובוחר למכור את סחורתו במחירים תחרותיים והוגנים. רינת מספרת שהמודעות החברתית וראיית האחר שלטו בבית שבו התחנכה.

"דווקא בגלל שאני לא באה מרקע מלונאי מאוד עשיר, אני לומדת מהר, לפעמים גם בדרך הקשה, תוך כדי תנועה. אני צריכה להצדיק את המקום שלי פה. אני יודעת במפורש שאם לא אעשה את העבודה כמו שצריך, אני אצטרך לפנות את הכיסא"

"זה לא רק עניין של יחסי ציבור טובים, זאת באמת אג'נדה שגדלנו איתה. לראות אם למישהו קשה, אם הוא זקוק לעזרה, להסתכל על דברים בגובה העיניים. הילדות שלי היתה יחסית צנועה. גם בגיל ההתבגרות, כשכבר הגענו לשלב שבו הבנו את הגודל של העסק, המסר בבית היה 'לא לשכוח'. הכסף לא תפס נפח. העסקים לא היו הסיפור הגדול".

הבית השתנה כשאבא שלך הפך למותג ששגור בפי כל?

"בגלל שגדלתי לתוך זה, ההרגשה היתה של תהליך טבעי. היו תגובות מסביב, ופתאום נוספה גם האחריות. זה משהו שמשאיר אותך עם הרגליים על הקרקע".

היום את מנהלת מלון בוטיק שלילה אחד בסוויטה שלו עולה יותר מ־3,000 שקל.

"באתי לנהל את המלון מהמקום האישי שלי, להביא את עצמי לתחום. אז אמנם רמי לוי הוא הבעלים, אבל זה לא חלק מהרשת הקמעונאית. רציתי ליצור משהו קצת שונה מאיך שמכירים את 'רמי לוי'. אלה בחירות שלי, האחריות היא עלי וזאת הדרך שאני מתווה ומחליטה איך לנהל את המקום. וחד־משמעית, חובת ההוכחה עלי.

"דווקא בגלל שאני לא באה מרקע מלונאי מאוד עשיר, אני לומדת מהר, לפעמים גם בדרך הקשה, תוך כדי תנועה. אני צריכה להצדיק את המקום שלי פה. אני יודעת במפורש שאם לא אעשה את העבודה כמו שצריך, אני אצטרך לפנות את הכיסא".

את מסוגלת לראות את אבא שלך מפטר אותך מהג'וב?

"אנחנו נמצאים במקום של מודעות שאומרת שקודם כל מדובר בעסק רציני, לא בתחביב להעביר איתו את הזמן. זה עסק שצריך להחזיק את עצמו ולהרוויח. אתה יודע מה? אם לא אהיה טובה בזה, אני אדע להודות ולהתפטר בעצמי. אבא שלי אפילו לא יצטרך".