בין קרם פרש למשיח: הבנתי למה ישראל היא המדינה הכי משוגעת בעולם

"תגידי, מוות זה תורשתי?" אני רואה מודפס על קיר תל־אביבי טיפוסי, כזה מהימים שהיו, בטון על בטון, ברחוב אחד העם, ליד רחוב יוחנן בן זכאי, שני יהודים שעזבונו לאנחות לפני רבות בשנים.

בין לבין האיראנים עסוקים בשיגור טיליהם, אחד אחרי משנהו, האזעקות זועקות בחוצות עיר ובני ישראל התל־אביבים אצים־רצים למקלטים בכל פעם שאיראני בוער עף מעל, מת להתפוצץ מתחת. והנה יהודי אחד, שאותו אני פוגש בדיזנגוף סנטר, צעיר בימים, והוא לא מוכן לראות כל מקלט שהוא מבפנים.

אתה לא מפחד מאיראני מתפוצץ? אני שואל אותו.

"לא".

איך לא?

"אני מרוסיה", הוא מסביר לי, "ואם הייתי בורח מכל איראני, מזמן הייתי מסיים את חיי בסנט פטרבורג".

אתה מתכוון ללנינגרד?

"כן". ככה.

ביפו, היכן שהייתי אך אתמול, אצל "הזקן והים" הידוע לכל בן תמותה, איראנים עפו מעל, אזעקות החרישו כל אוזן אדם חי, ואף לא אחד מבין הסועדים היפואים קם מכיסאו. הסועדים, בני ישמעאל, אין במסורתם לנהוג כמנהג בני דודיהם, בני ישראל, וכשאיראנים עפים, מאמינים הם, הם אינם חשובים עד כדי הפסקת סעודה. לדידם ולשיטתם, מוטב שהאיראנים ירעבו מאשר היפואים, ואני הקטן בשמחה איתם אכלתי.

בנשמתי, לולא ידעתם עד כה, יפואי אנוכי. כן.

מלאכי השלום מאמריקה

שלא כיום אתמול, ביום זה אני עם אחיי, בני ישראל, בתל אביב שמחוץ ליפו. בנחלת בנימין.

המסעדות בנחלת בנימין, ששמן הולך לפניהן רבות בשנים, חלקן סגורות בימים אלה, ואלה שפתוחות - חצי ריקות הן. הווה אומר, כידוע לכל בר בי רב, שלא צריך להזמין מקומות מראש. אפילו, הפלא ופלא, במסעדות ידועות לעשירי עולם, כמו זו הנקראת "פרא".

כן. פרא.

פרא זו, אם במקרה לא ידעתם, היא אחת המסעדות האהובות על מלאכי השלום האמריקנים ג׳ארד קושנר והוויטקוף שלו. שלום הם עדיין לא עשו, אולי מחר, אולי בעוד שנתיים, אולי לעולם לא, אבל אוכל הם אוכלים מייד. אוכל זה לא דבר שדוחים למחר או למחרתיים.

מלאכי שלום אלה, כך מצאו עיניי בעיתונות הישראלית הכתובה, אכלו בפרא יותר מפעם אחת, ואף הניחו את אשר נקרא בלעז ״טיפ״ גדול, דהיינו בקשיש מכובד, בלשון בני דודינו.

מלאכים משלמי טיפ, כידוע הדבר למביני סוד, אוהבים פראים.

אני הולך לפרא.

יש מקום? אני שואל את הנערה המלבבת העומדת בכניסה ליד משהו שנראה כמו ״סטנדר״ מכובד, זה של רבנים, מישיבת פוניבז' שבבני ברק.

״הזמנת?״ שואלת המארחת החיננית, בעברית תל־אביבית טהורה שאין בינה לבין פוניבז' ולו דמיון קל שבקלים.

מכאן אני מייד מסיק שמקום זה טרף הוא לחלוטין. אין לפרא הזה הכשר - לא של בד"ץ, לא של בית יוסף, לא של חת"ם סופר, ולא כל הכשר אחר מחמשת אלפי ההכשרים האחרים הקיימים בארץ הקודש, כן ירבו. במילים פשוטות: בפרא משלמים על האוכל גרידא, ולא על ההשגחה.

פראי אדם.

"הזמנת?"

עדיין לא, אני עונה לנציגת הטרפים שליד הסטנדר מפוניבז'.

פוניבז', אם עדיין לא שמעתם, מחולקת זה שנים רבות בין שתי קבוצות יריבות: "המחבלים" ו"השונאים", וסטנדרים רבים עפו משכבר הימים מעל ראשיהם של היריבים הטהורים, או ״בתוך ראשיהם״ כגרסת אנ״ש. האם, אני שואל את עצמי, הטריפה התל־אביבית שלפניי תפיל את הסטנדר שלה על ראשי, כיאה לטרפים פראיים?

לא מיניה ולא מקצתיה.

כנאמר, אל תירא ואל תחת עבדי יעקב.

ולא רק זה אלא שגם, בחסדי שמיים, יש מקום. דהיינו, אני יכול לסעוד פה אפילו שלא הזמנתי מקום. כל מה שעלי לעשות זה לבחור שולחן.

אשריך ישראל.

נודי קרם פרש

אני בוחר שולחן בחוץ, על המדרכה.

למה? מנהג הוא בידי. תמיד כשאני שומע אזעקות, אירוע נורמלי לחלוטין בימים טרופים אלה, אני היפואי אץ־רץ למרפסת ביתי שבקצה השני שבנחלת בנימין לראות את הטילים האיראניים, מנהג שרכשתי במאה שערים אשר בירושלים עיר הקודש, ואם אסעד בחוץ לא אצטרך לרוץ לאף מקום ואוכל להמשיך לאכול בנחת כשהאיראנים טסים מעל.

מה להזמין?

אני קורא את התפריט ולא מבין חצי מילה. התפריט הזה נכתב על ידי דוקטור לבלשנות מהשב"כ, או על ידי גוי מסומם.

הנה דוגמה: "נודי קרם פרש עיזים, חציל שרוף, פיסטוק".

מה זה? זה עברית?

ועתה ברור לי כשמש בצהריים למה אין למקום הזה הכשר. אין אדם בבד"ץ־מאה־שערים שמבין את העברית הזו. ואולי, יכול להיות, שזו בדיוק הסיבה למה חרדים לא מתגייסים. מה הם יעשו בצבא אחד עם תל־אביבים שאוכלים "נודי קרם פרש עיזים, חציל שרוף, פיסטוק"? עדיף להם למות מטילים איראניים מעופפים מעל מרפסותיהם מאשר לשבור את השיניים על "נודי קרם פרש עיזים, חציל שרוף, פיסטוק".

והנה, לא מפתיע אותי בכלל, מאן דהוא לוחש באוזניי שבפנים המסעדה יושב טייס של חיל האוויר, שבין גיחה אחת לשנייה מעל שמי טהרן הוא פה, לסעוד עם הפראים.

אני מוכן להתערב איתכם, אלף שקלים ישנים על השולחן, שהטייס הזה ממלא את כרסו ברגע זה ממש עם "נודי קרם פרש עיזים, חציל שרוף, פיסטוק".

אני מזמין "נודי קרם".

מה אגיד, מה אומר, מה אדבר, ומה אספר? "נודי קרם פרש עיזים, חציל שרוף, פיסטוק" הוא מאכל מלכים, מהטעימים שאני עבדכם אי־פעם טעמתי בעולמו של הקב"ה ברחבי תבל.

מה זה בדיוק? אתם לבטח שואלים. תשובתי: אני לא יודע. אין לי מושג קלוש. אבל, עם זאת, וכמו הקושנר והוויטקוף, במלחמה הבאה אבוא לפה עוד פעם.

מחסה בתחנת אוטובוס

אני אוכל את הנודי, או בלשון המחבלים והשונאים "זולל" את הנודי, עוזב את הפראים לנפשם ומטייל לי ברחוב נחלת בנימין, מקום משכני לתקופה זו. השמיים זועקים, התרעות ואזעקות מפלחות את האוויר, ואני בוהה בשמיים מעל, מחפש את האיראנים.

והנה זוג מבוגר עובר לידי, והם רועדים מפחד.

"זה לא ייגמר לעולם", אומר לי הגבר, כבן 60 שנה גילו. אשת נעוריו שלידו, כמנהג צנועות ישראל, מהנהנת בהסכמה.

"הגן עלי", אומרת היא לגבר בן ה־60.

ובראותי זאת, נעמד אני לידם ואומר: בואו איתי, זוג חמוד, ויחד נעמוד מתחת לסככה של תחנת האוטובוס שמעבר לכביש. ידוע הדבר שסככות האוטובוסים של דן בכוחן לעורר פלאות, וסגולות הן להגן על בני הארץ מטילים ומרסיסים של איראנים יימח שמם.

מאין לי זאת? אל תשאלו. אחרי ה"נודי" נפלה עלי רוח נבואה, וכל שיוצא מפי נבואת אמת היא.

זה מה שקורה, אם לא ידעתם, לאוכלי טריפות, רחמנא ליצלן.

הזוג שלידי בשמחה מצטרפים לנביא הפראי ויחד אנו נעמדים מתחת לסככה של "דן", המקום הבטוח ביותר בתל אביב.

ואכן, אפילו רסיס איראני אחד מעל ראשינו לא נופל.

"המלחמה הזו לעולם לא תיגמר", אומר לי בן ה־60.

למה היא לא תיגמר? אני שואל את האדון הנכבד.

"כי הם פרסים. נקמנים. הם לחמו עם העיראקים שמונה שנים. מוסלמים כמוהם, שיעים כמוהם. למה שלא יילחמו איתנו, יהודים, 80 שנה?"

כמובן, אני שח לו, יש הבדל עצום בין העיראקים לבינינו, בני העם הנבחר. ואין מה לדאוג כלל וכלל. הרי לא אלמן ישראל. להם יש טילים, לנקמנים. לנו יש תחנות אוטובוס של דן.

וזה לא כל מה שיש לנו. יש לנו הרבה יותר.

למשל, אדמו"רים שלנצח חיים, משוחים משמיא עלינו להגן.

אין תיירים, רק טילים

ואכן, אחרי שאנחנו נפרדים, הזוג האוהב ואני, אני ממשיך בדרכי, כאשר אזעקות חדשות נשמעות, ובנחת הולך לי בכיוון הטילים הבעל"ט.

אך ראו נא בשני צידי הרחוב את פניו של המשיח, מביטות בי מכל חור בכל קיר.

"יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד", כתוב בשחור על גבי לבן מתחת לדמות המשיח שליט״א, הווה אומר "שיחיה לאורך ימים טובים, אמן". הרעבע לא מת, יקיריי. גם לא ימות. לנצח יחיה, כמו הטילים של האיראנים. ככה זה בארץ הקודש: טילים עפים, הרעבע חי, היפואים סועדים, ואני או שמטייל או שבמרפסת. בארץ זו, אם עדיין לא ידעתם, אדמו"רים וטילים משמשים בערבוביה, וביניהם מרקדים "הארץ" וערוץ 14, איתמר בן גביר ויצחק עמית, קושנר וויטקוף, יפואים ונביאים, תחנות אוטובוסים ומרפסות, וליהודים היתה אורה ושמחה, וכל הארץ צהלה ושמחה.

ואכן, ב"מדד האושר העולמי", כך מספרים לי בני העם היהודי שמסביבי, ארץ זו של טילים ואזעקות מככבת בעשירייה הראשונה של האומות המאושרות בעולם.

איך לא?

הבט בהם: האזעקה נשמעת, והם אצים־רצים כנשוכי נחש למקלט הכי קרוב שהם יכולים למצוא בגוגל.

כמובן, אוכל פרא שכמוני משתמש בגוגל לדברים אחרים. למשל: ״חופשה יוקרתית באווירה היסטורית״.

וזה אשר קוראות עיניי ברגע זה ממש בגוגל שלי: מלון סטאי תל אביב "מזמין אתכם לפסוע בהיסטוריה המרגשת של העיר תל אביב־יפו וליהנות מחופשה יוקרתית מלאת רוגע ושלווה. כל קיר ואבן מספרים את סיפורו המיוחד של המלון, שהוקם במאה ה־19 על ידי העות'מאנים על חורבותיה של מצודה צלבנית מהמאה ה־10, והיה לסמל של העיר יפו. המלון הניצב על הטיילת ושפת הים ממקם אתכם בלוקיישן הכי מבוקש בעיר: על כיכר השעון, במרחק הליכה קצר משוק הפשפשים, ממסלולי הטיול ומהבתים היפהפיים המקיפים את הרחובות הוותיקים".

אני צועד לעבר הלוקיישן.

והמקום אכן נראה יוקרתי לעילא ולעילא מן כל ברכתא ושירתא ואמרו אמן.

האם יש לכם מקומות פנויים לימים הבאים? אני שואל את פקיד הקבלה המלובש הרבה יותר יפה מוויטקוף.

מובן שיש.

הכל פנוי, גבירותיי ורבותיי.

דהיינו?

"אנחנו סוגרים מחר".

סוגרים?

"כן.

למה?

"ההנהלה החליטה".

למה?

ובכן, תיירים אין, רק טילים. וויטקוף זולל בפרא, לא ביפו.

ישלמו לכם בימים הסגורים? אני שואל את אחת העובדות שאני מזהה בחלל הריק של מלון היוקרה.

"לא".

כלום?

"כלום".

מלון, מסביר לי גבר נאה למראה, לא יכול להיות יוקרתי אם הוא משלם לעובדיו על חוסר מעש.

זה הא"ב של כלכלה, כך מתברר, בשכבות הגבוהות.

ירושלים אני בא

אני צועד לאיטי אל מחוץ למלון ונטמע בין יושבי הארץ המאושרים.

"אלפי טילים נשלחו על ידי האיראנים", אומרת לי ישראלית צעירה שנראית כמו דוגמנית קטארית, "אבל בזכותו של רבי נחמן הם לא פוגעים. כמעט לא".

מי זה רבי נחמן?

ההוא מ"נ נח נחמ נחמן מאומן", מסבירה בת ישראל הכשרה לאוכל הטריפות.

מקברו שבאומן אשר באוקראינה, אני למד ממנה, רבי נחמן תופס את הטילים כשהם מגיעים לארץ הקודש, מוחץ אותם דק־דק ומפזר את אפרם אי־שם באוקיינוס לא רחוק ממלון סטאי.

עם סיפורים כאלה מי לא יהיה מאושר?

וכדי להבין את הנושא יותר לעומקו ולמהותו הפנימית, אני רץ הכי רחוק מהפראים, לוקח "דרייבר" ונוסע לי למאה שערים אשר בירושלים תובב"א.

אם אינכם יודעים מה זה "תובב"א", לא עלינו, עיינו בבקשה בגוגלכם.

נוחת אני בבטחה במאה שערים, שגם בניה כלולים בקטגוריית המאושרים של הארץ המובטחת, ואני מגלה כי אין מאושרים מהם.

"השלטונות הציוניים", כידוע לכל תינוק שעבר ברית מילה, הודיעו על איסור התקהלות של יותר מ־50 איש.

הודיעו. אז מה אם הודיעו? מי הם בכלל?

מה, ביבי גם אמר? מי זה ביבי בכלל, ההוא שאוכל טריפות ונבלות בחוצות פריז? עליו, הרי נאמר, אסור לחלל את השבת גם כדי להציל את חייו. והוא זה שיגיד לאנ"ש מה לעשות?

חוצפה. ממש.

ברגע זה, למי שלא יודע עדיין, עסוקים יהודי השערים בהכנסת ספר תורה. מאות הם האנשים אשר סביבי, כולם כאן כדי לשמוח עם התורה. אין מאושרים מהם! יש מלחמה? אז יש. טילים עפים? שיעופו. להם יש טילים, לנו תהילים, כמאמר הפתגם הידוע. וביניכם לביני, מה כבר כל כך רע במלחמה? לפי הספר תורה שאותו הם נושאים ולכבודו הם רוקדים, מלחמה זה לא בהכרח דבר רע. באמת שלא.

דברים טובים קורים במלחמות!

לא ידעתם?

פה למשל, כפי שפסקו המרא דאתרא וכל "גדולי הדור", אסור באיסור דאורייתא לגברי יהודאיי להעיף מבט בנשות ישראל הכשרות, ואפילו באצבעותיהן הקטנות. כנאמר, "כל המסתכל אפילו באצבע קטנה של אישה כאילו הסתכל במקום התורף".

אבל במלחמה, השבח לאל, מותר לא רק להסתכל אלא גם לחשוק. ככתוב בספר תורה זה שלפנינו, "כי תצא למלחמה על אויביך... וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה ולקחתה לך לאשה".

יש טוב מזה?

מעשה שטן, גדולי התורה אוסרים ללכת לצבא. אבל התורה עצמה, יתגדל ויתקדש שמיה רבא, לא אוסרת. ולכבודה הם רוקדים. ושרים. כל מיני שירים. למשל: "ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך".

מי הם האסירים?

העריקים, אלה שלא הולכים לצבא ונתפסו על ידי "השלטון הציוני".

"נמות ולא נתגייס", אומרים הם, וכוונתם "נמות ולא נחשוק".

מה ההיגיון בכל זה? את זה אין אני יודע. אני לא יודע הכל. אחיי הם, אבל לא תמיד הכל ברור לי מה אחיי עושים ועל שום מה.

ומשנגמרת ההכנסה של ספר התורה חוזר אני לאחים האחרים שלי, אלה שמנחלת בנימין.

התרעות, אזעקות, וכולי: אלה ממשיכים, יום וליל. עד שיום בהיר אחד, בהיותי במרפסת, מעשן נובלס ומעיין בטילים, דונלד וביבי מודיעים שהכל נגמר. ביחד ננצח וביחד ניצחנו. איך בדיוק, איפה? מתי? מי ניצח? ניצח מה? את זה אף יצור אישה לא יודע. אבל מה זה כבר משנה. נחלת בנימין חוזרת לימיה הטובים, הרחוב מפוצץ, ומי שלא הזמין לביתו ילך בדד. אין מקום במסעדה.

זהו.

424

מה אפשר לעשות בתל אביב כשהמסעדות מלאות? להפגין.

כיכר הבימה, לשמחת כולנו, חוזרת לימיה הטובים. פה לא שרים "ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך". לא. לתל־אביבים שבהבימה אין אסירים. להם יש מתים. "מן הנהר עד הים, זכויות חופש לכולם. מסתכלים לכיבוש בעיניים", זועק שלט אחד, ולידו שורה ארוכה של אחיי ואחיותיי, וכל אחת ואחד מהם עם תמונת בן ישמעאל שנרצח על ידי בן ישראל. "היו ואינם. איראן - פלסטין - ישראל - לבנון".

יהודים, אם אני מבין נכון, לא מתים, רק ערבים.

מה הולך פה? אני שואל דובר עברית תל־אביבית צחה.

"משהו ספונטני. אנשים באים. אנשים דואגים. אף אחד לא ארגן את זה. אתה תראה, לא יהיו פה נאומים".

ולא עוברות להן ולו עשר דקות, והנאומים מתחילים. תיאטרון הבימה לא פעיל הערב, כך נראה לי, אז האנשים עושים לעצמם הצגה מחוץ לאולם התיאטרון.

יותר זול, אין מה לומר. וגם לא צריך לדעת עברית. חלק גדול מהשלטים פה הם באנגלית.

למה אנגלית?

אולי בשביל עיתונאי חוץ.

והנה, אכן, לידי כתבת בריטית־צרפתייה מראיינת את המפגינים. היא אוהבת לשמוע, כך אני מתרשם, על רוצחי ילדים ערבים. זה מעניין, אני מודה.

במאה שערים לא ראיתי כתבים עם שאלות, אבל פה יש.

מה את חושבת על מה שקורה פה? אני שואל את העיתונאית הזרה.

"זה מאוד דומה למה שקורה באירופה".

את לא רואה הבדל כלשהו?

"לא".

פה זה תל אביב, ישראל, והמפגינים פה הם יהודים. לא כך?

"הו, על זה לא חשבתי".

שלא כמו בימי העבר של קפלן, בימים לפני שקושנר אכל בפרא, אין פה הרבה דגלי ישראל. מה שכן יש פה זה תמונות של ילדים ערבים שהלכו לעולמם בידי יהודים.

האם מוות הוא משהו תורשתי? מנקרת השאלה לפתע במוחי.

מישהו עם רמקול מכריז שבכיכר זו יש כרגע יותר מ־10,000 מפגינים. לפי מה שעיניי רואות, יש פה בסביבות 200, מחציתם נשים עם אצבעות קטנות. אף אחת מהן לא מרוסיה, אם אני לא טועה.

אני חוזר לביתי, לנובלס במרפסת, והשמיים שקטים. רק אוטובוסים של דן, הנעים להם מתחנה לתחנה.

וכך עוברים להם הימים והשעות, ועוד רגע קט חג השבועות.

ובינתיים מעלעל אני להנאתי באייפון שלי, וקורא את ההודעה הכי חדשה שנשלחה אלי בידי מתנחל חמוד: דונלד טראמפ בגימטרייה 424. משיח בן דוד בגימטרייה 424. הווה אומר, כמובן, המשיח הוא דונלד, לא הרעבע שליט"א.

אוי וויי.

מנהג הוא בליל שבועות אצל אנ״ש להישאר ערים כל הלילה וללמוד את הסוגיות האהובות עלינו. לשמחתי, אני יודע מה אני אלמד בליל שבועות זה: סוגיית המשיח. אני תקווה כי בשבועות בבוקר תהיה לי תשובה מוחצת לשאלה, מיהו המשיח. דונלד? הרעבע מחב"ד? נ נח נחמ נחמן?

עם שאלות כאלה, המעסיקות את העם היהודי יום אחר יום ושעה אחר שעה, אתם לבטח מבינים למה העם הנבחר הוא גם העם המאושר בתבל.

נכון או נכון?

חג שמח!