"רבים המתרעמים בימים אלה על מעשים של אי צדק, למעשה אינם מתרעמים אלא משום שאי הצדק נעשה להם. וזוהי תרעומת שטחית… נכון, הם אכזריים, לחלוטין נעדרי חמלה, ומשום כך עלינו להיות עוד יותר מלאי חמלה בעצמנו" (אתי הילסום)
התחנה לבריאות הנפש של התנועה הקיבוצית התברכה בתלמידות של יוליוס שפיר, אבי הפסיכוכירולוגיה, מה שהפך את הקריאה בכף היד לכלי הכוונה וייעוץ לגיטימי של ילדי הקיבוצים. כל דמיון על צוענייה סתורת שיער עתיד היה להתנפץ מול יקית חמורת סבר, שדרך מבנה כפות ידיים, השוואה בין יד ימין ליד שמאל וניתוח סימנים, הסיקה מסקנות פסיכולוגיות על אופיו של האדם, על חולשותיו, ובעיקר על הפוטנציאל הטמון בו.
איפשהו בניירת חיי מסתתר הסיכום שכתבתי לעצמי ביום שבו נשלחתי לבית של יוליה נוימן שברחוב גורדון בתל אביב, שכל מה שאני זוכרת ממנו זה המולת ספרים, אדי ריחות של נפטלין ותפוחים אפויים, את הידיים שלי, שכוסו בדיו, ואת ההמלצה שלה, שאקדיש את חיי לכתיבה או לחינוך.
בגרמניה, קריאה כזו בכף היד נחשבה עניין רציני בראשית המאה ה־20. שפיר, תלמידו של קרל יונג, שילב בינה לבין פסיכואנליזה, ובשלב מאוחר יותר הוסיף גם משחקי היאבקות קלים כדרך נוספת לקרוא ולאבחן מטופלים.
שעה שבארץ קמו לו ממשיכים, באמסטרדם, שאליה הגיע כפליט יהודי ב־1939 ובה מצא את מותו ממחלת הסרטן שלוש שנים אחר כך, שמו נכרך בשמה של אתי הילסום, צעירה יהודייה שנספתה באושוויץ. מתוך יומנים שאותם כתבה בעידודו של שפיר, וראו אור בהולנדית ב־1982, צומחת כותבת מסעירה, המתענגת על ידע ועל מעשה החשיבה.
היא מתארת את החיים תחת הכיבוש הנאצי, את החרדות, את ההתפתחות הרוחנית, את סערת התשוקה, מתעסקת בניסיון לגעת במקורות הרוע האנושי והחמלה, בחיפוש אחר משמעות בתוך עולם נחרב.
ביומנים האלה מתוארת מערכת היחסים שלה עם שפיר, שאותו פגשה לראשונה בשנת 1941, במסגרת קורס שהעביר, ובו שימשה מעין "מטופלת לדוגמה". אחר כך קיבלה ממנו ייעוץ אישי, בהמשך היתה מזכירתו, היתה חלק מהחבורה שהקיפה אותו, ולבסוף התפתחה ביניהם מערכת יחסים אינטימית.
"קריאה בכף יד מזמנת תהליך אינטימי. עצם זה שאת לוקחת למישהו את היד, וזה מגיע עם איזו קונוטציה של צוענייה ושאר דברים מפוקפקים, גורם לאנשים לאיזו עצבנות. הם משילים מגננות, ואפשר לקרוא אותם"
הדבר הקים על שפיר, שנים אחרי מותו, ביקורת קשה על שניהל רומן עם הילסום בזמן שהיה מאורס לאישה אחרת, ושניצל את מעמדו כמטפל מול מטופלת. מנגד, נשמעו קולות שלפיהם אין לשפוט את המוסריות ואת התשוקה שמצמיחה אימת המוות, ודוחים מכל וכל את ההאשמות כאילו שפיר ניצל את מעמדו כדי לשכב עם כל המטופלות.
הסדרה "אתי" - הטריילר הרשמי
"אני חיבבתי אותו מההתחלה", אומר לי סבסטיאן קוך, מי שמגלם את דמותו ב"אתי", הסדרה המופתית שכתב וביים חגי לוי (מ־31.5 יעלו כל פרקיה לצפייה ב־HOT VOD, ב־yes VOD וב־NEXT TV, החל מ־21.6 ימי ראשון ב־22:00 ב־HOT DRAMA) מכל השחקנים בעולם, נדמה ששפיר לא יכול היה לבקש מישהו טוב יותר לבחון מחדש את שמו הרע. להציע הסתכלות אחרת על העשייה שלו ועל הבחירות שעשה.
מגע מרפא
כמו חלק מהחוקרים, גם קוך מתקשה עם הקביעה כאילו מדובר באיזה גורו שניצל את מעמדו לשליטה ולקיום יחסי מין. "אהבתי את האישיות שלו, את זה שהוא חושב מחוץ לקופסה", הוא אומר. "אנחנו חיים בתקופה שבה חייבים לשנות משהו. העולם מתמוטט, המערכת פגומה. ואנחנו צריכים אנשים כמו שפיר ואתי, שחושבים אחרת - שלא לדבר על זה שאני לגמרי מתחבר לרעיון של מגע כדרך ריפוי.
"אני חושב שקריאה בכף יד זה תחום טריקי, אבל היא מזמנת תהליך אינטימי. עצם זה שאת לוקחת למישהו את היד, מחזיקה אותה, וזה מגיע עם איזו קונוטציה של צוענייה ושאר דברים מפוקפקים, גורם לאנשים לאיזו עצבנות, הם משילים מגננות, ואפשר לקרוא אותם. בגלל זה, אני חושב שזה כלי אבחון מושלם.
"גם את רעיון ההיאבקות שהוא שילב אני אוהב. המטופלים נמצאים במרחק של 40-30 ס"מ זה מזה, נאבקים על המרחב, מגינים עליו, מוותרים, נכנעים, וכל הדברים האלה מאפשרים ללמוד הרבה מאוד על המטופל שלך, על האדם שמולך".
"בשבילי, כשחקן, זה כמעט היה כמו שליחות לדבר על זה, להציף את זה, עם כל המורכבות שבבני אדם, כי כשרופא המית נכים בגרמניה הנאצית הוא היה בטוח שהוא בצד הטוב של החיים"
יוליה וינדישבאואר, שחקנית אוסטרית שלמדה הולנדית לצורך התפקיד, היא שמגלמת את אתי. כשאני שואלת את קוך איך מתנהלת עבודה על סט עם במאי שלא מבין גרמנית והולנדית, הוא אומר שלא היתה עם זה כל בעיה, שבלוי יש מספיק רגישות להבין את לחן הסצנה בלי שליטה במילים. לוי, מבחינתו, אומר ש"שפה, מתברר, היא בכלל אוברייטד".
הפריצה הבינלאומית שלו. הטריילר לסרט "ספר שחור"
קוך אומר שמכל הדמויות שגילם במהלך הקריירה שלו, שפיר הכי דומה לו, הכי קרוב אליו. "אני אדם מאוד פיזי. גם כשחקן. כל תפקיד מתחיל אצלי מהיציבה. אם היציבה הפנימית שלי נכונה ומחוברת לדמות, אז היציבה החיצונית מייד משתנה. אף פעם לא עבדתי מול מראה כדי לראות איך זה נראה. ניסיתי להבין את הצד הפסיכולוגי של האדם.
"אני באמת מאמין שכל הטראומות, כל הנוירוזות שלנו, מתבטאות בגוף. היתה לי בברלין מטפלת בעיסוי שנכנסה עמוק למערכת השרירים שלי, וזה כאב בטירוף. צעקתי עליה שתפסיק. היא עצרה ושאלה: 'אתה סומך עלי או שלא?', ואמרתי לה: 'כן, אבל זה כואב כמו גיהינום'. והיא שוב שאלה: 'אתה סומך עלי או שלא? הכל זה עניין של אמון'. אז החלטתי להתמסר ולסמוך, והיא נכנסה יותר עמוק. בסוף הטיפול, אני פשוט התייפחתי במשך רבע שעה, כאילו כל החרא יצא החוצה, וזו היתה הקלה עצומה. מאז אני באמת מאמין בפיזיות הזאת. אני יכול לדבר, לבלבל במוח, אבל אני צריך את הגוף שלי".
בשיא תפארתו. הטריילר לסרט "חיים של אחרים"
ב־2012 יצא לאקרנים "אלוהים אוהב קוויאר", סרט בהפקה יוונית, שבו קוך מגלם את יואניס ורוואקיס, פיראט ופילנתרופ יווני שעשה את הונו כשפיתח קופסאות עץ אטומות לחלוטין בפני נוזלים, שאפשרו את שינוע הקוויאר למרחקים. כשיושבים מולו בבית שלו בפארוס, חושבים שאלוהים בעיקר אהב אותו, כי בזכות ההפקה הזו הוא ויוון הכירו.
שנים היה בא אליה מברלין, העיר שבה הוא מתגורר מאז שנות ה־90, ובה נולדה וגדלה פאולינה בכורתו. רכוב על אופנוע, הוא עולה ויורד את קימורי הגבעות, נושם עלי בושם ותבלין, בוקה גרני של אלוהים, עד שלפני כמה שנים החליט למסד את הקשר, ובין כחול של ים לנדיבות החורש, סמוך לשרידי כרם ענבי יין שהוא עוד יחזיר לחיים, הוא תכנן ובנה בית שבא אל הנוף בצניעות ובכבוד. לא כמו אותם מתיישבים חדשים, המבקשים להראות לאיי יוון למי יש יותר בטון.
בבית הזה התיישב לקרוא את התסריט של "אתי", שהגיע אליו בדיוק כשביקש לעצמו מנוחה אחרי תקופה עמוסה. "קראתי ואמרתי 'לעזאזל, אני חייב לעשות את זה!'. זה סיפור כל כך חשוב לזמן שאנחנו חיים בו עכשיו. הפשיזם הוא כוח אלים, ואני מרגיש מאוים ממנהיגים כמו טראמפ. כשהיטלר עלה לשלטון, בשנים שבין 33' ל־38' היתה אנרגיה דומה לזו שאני חווה היום בעולם".
כוחה של נהמה
הוא הגיע לעולם בדיוק לפני 64 שנה. "אמא שלי נסעה ללדת אותי ליד הגבול עם צרפת כי הכירה שם איזו מיילדת, אבל גדלתי בשטוטגרט. הייתי ילד די בודד, כי אבא שלי לא באמת היה נוכח. הוא היה בן 19 כשנולדתי, אמא בת 24, ובתקופה ההיא הכל היה קצת מסובך, והם לא המשיכו יחד.
"היא ניהלה את המטבח בבית יתומים, אז בעצם גדלתי עם כל הילדים שם. זה היה פתרון מושלם לחיים עם אם חד־הורית. אני מאמין שילדים צריכים עוד ילדים. משפחות גדולות, כמו שפעם היו באיטליה וביוון. אנחנו צריכים למצוא תחליף לזה, למשפחות הגדולות, כי היום כל אחד חי איפשהו בנפרד".
"הרגשתי שיש לי הזדמנות לעשות לבן שלי כמו שעשה אבא שלי, וכמו שאבא שלו עשה לפניו. אף אחד לא היה מאשים אותי לו הייתי נעלם, אבל אני עשיתי את זה אחרת, כי אהבתי את הילד הזה"
הם חיו בפרוורים של שטוטגרט, הוא חלם להיות מוזיקאי, ניגן בגיטרה והלחין שירים של אריך קסטנר, שאיתם הוא ועוד חבר ששר היו עולים להופיע במקומות קטנים, עד שיום אחד קוך שמע את עצמו באיזו הקלטה, התבאס מהמבטא שלו, והחליט להירשם ללימודי משחק כדי ללטש את קטעי הקישור של המופע.
אהובתו הראשונה חשפה אותו לרזי האינטלקט והתרבות, לתוגה של הרומנטיקה הגרמנית, והוא היה בטוח שכמו חלק מגיבוריו החדשים, גם הוא לא יעבור את גיל 40.
"הנתיב החדש שלי בחיים היה כבד, עצוב ומלא געגוע", הוא מחייך את המילים, ואני חושבת על זה שעצב באיכות טובה תמיד מביא איתו איזו תחושת עונג, אושר קטן. "אני, שגדלתי בלי משפחה, מצאתי את המקום שלי בקבוצת התיאטרון שפעלה שם".
עשר השנים הראשונות של קריירת המשחק שלו הוקדשו לבימת התיאטרון, עד שהמצלמה גילתה אותו, והוא צמח להיות מהכוכבים הבולטים של הקולנוע הגרמני. הפנים שלו חורכות את המסך. עיניים יפות ורכות שבאחת מקפיאות את הדם, ובמשחק שלו, כמו בחיתוך הקול, יש משהו אסוף, שמבין היטב את כוחה של הנהמה על פני השאגה.
בצד של המפלצת. הטריילר לסרט "ערפל באוגוסט"
הפריצה הבינלאומית שלו התחילה ב־2006, עם "ספר שחור" של פול ורהובן ("אינסטינקט בסיסי", "רובוקופ"), ומייד אחריו, ב־2007, יצא לאקרנים "חיים של אחרים", סרטו של פלוריאן הנקל פון דונרסמארק, זוכה האוסקר לסרט הזר, שבו קוך, בשיא תפארתו, מגלם את גאורג דריימן, מחזאי מצליח בגרמניה המזרחית, שהשטאזי עוקבים אחריו. סרט נפלא, תפקיד נהדר, מנוקד בהומור, שפתח מעל ראשו את נדיבות הקולנוע הבינלאומי.
התפקידים שאותם גילם פורסים מנעד רחב של יכולות, ובין כל אלה מוקדש מקום לשורת דמויות של נאצים שאותם בחר לגלם. בין השאר, הוא היה ד"ר וייטהאוזן ב"ערפל באוגוסט" ומפקד אושוויץ רודולף הס, שיחק קצין נאצי שמתאהב ביהודייה ב"ספר שחור", היה אלברט שפר, שר החימוש של היטלר, וד"ר קרל זיבנד, דמות מצמררת ב"Never Look Away", סרט יפהפה על זיכרון וטראומה כחומרים שמהם נבראת אמנות.
בגיל 14, אולי קצת יותר, כשנסע למחנה קיץ בצרפת, היתה לו תחושה שאנשים מגיבים אליו בצורה מוזרה. הוא אומר ששם הבין למעשה בפעם הראשונה שלעולם יש איתו עניין בגלל שהוא גרמני.
"התחלתי לשאול אנשים מה קורה, להתעמת עם כל הדבר הזה, לנסות להבין מה קרה ולמה קרה", הוא מסביר. "בשבילי, כשחקן, זה כמעט היה כמו שליחות לדבר על זה, להציף את זה, לגלם דמויות של נאצים, עם כל המורכבות שבבני אדם, כי כשרופא המית נכים בגרמניה הנאצית הוא היה בטוח שהוא בצד הטוב של החיים.
"כשאני מגלם דמויות של נאצים, אני משתדל לשחק את האמונה הזו, כי להרחיק אותם מאיתנו בטענה שהם מפלצות שהתהלכו פה בעבר, זה משבש את היכולת שלנו לזהות את התהליכים והרעיונות שיוצרים את המפלצות שחיות בינינו כאן ועכשיו.
"ב'אתי' אנחנו לא מדברים על נאצים, אנחנו מדברים על רעיונות. זה חלק מהכוח הגדול של הסדרה הזו. כשאת קוראת את היומנים של אתי, את רואה שהיא מנסה להבין מה קרה, מה המקורות לפרץ האלימות הזה, מה את יכולה לעשות מול זה, להבין באמת מה קורה ולקבל החלטה איך להגיב לזה".
להלך בתוך ציור (או תפילה)
הסדרה כולה צולמה באמסטרדם, שהופשטה מסממנים עכשוויים, מבלי שהולבשו עליה סממנים תקופתיים. עירום הזמן הזה מעצים את הרלוונטיות של הסדרה ביחס לתדמיתה של ישראל במקומות שונים בעולם כיום. לוי אומר שבשום שלב הסדרה לא נתקלה בעוינות או בחרמות, אפילו לא בפסטיבל ונציה, אבל בכל ראיון הוא תמיד נשאל ועונה על הנעשה בארצו. כשאני שואלת את קוך אם האשמתה של ישראל ברצח עם והפיכתה בתודעה ממדינה תחת איום קיומי לבריון השכונתי, מקילים את רגשות האשם שאותם נושא העם הגרמני, הוא נשמע כמעט מזועזע.
"ב'אתי' אנחנו לא מדברים על נאצים, אנחנו מדברים על רעיונות. זה חלק מהכוח של הסדרה הזו. כשאת קוראת את היומנים של אתי, את רואה שהיא מנסה להבין מה קרה, מה המקורות לפרץ האלימות הזה, מה את יכולה לעשות מול זה"
"ממש לא! זה בעיקר מצער. כבר שמונה שנים אני עוסק בדפוסים הטראומטיים שאנחנו מאמצים מההורים שלנו ומעבירים הלאה לילדים שלנו, וכך זה ממשיך שוב ושוב.
"אבא שלי, שעזב אותי כשהייתי צעיר, ננטש על ידי אבא שלו. ג'קוב, הבן שלי, נולד לאם שמעולם לא באמת הייתי איתה, והרגשתי שיש לי הזדמנות לעשות אותו דבר כמו שעשה אבא שלי, וכמו שאבא שלו עשה לפניו. אף אחד לא היה מאשים אותי לו הייתי נעלם, אבל אני עשיתי את זה אחרת, כי אהבתי את הילד הזה, ואולי גם הייתי מספיק מבוגר לשם כך.
"עם הקרבה שלי לג'קוב, גם הקשר שלי עם אבא שלי השתנה. כל החיים שלי היו קשורים לכעס שלי עליו, וכשג'קוב הגיע הבנתי שלאבא שלי לא באמת היתה אפשרות בחירה".
כל החיים הוא תיאר את אביו בשתי מילים: "הוא חרא". זה הכל. בכלל, "כולם חארות" מבחינתו, ולכן הוא אף פעם לא באמת נכנס לנושא הזה. "ברגע שהבנתי שאין לזה כל קשר אלי, שהוא פשוט לא היה מסוגל לפעול אחרת, השתחררתי וזה נפתר. כשהבנתי את זה, גם יכולתי לחבק אותו ולהגיד: 'אוקיי, זה מי שאתה'. זה קשור ליחסים שלו עם אבא שלו, שמעולם לא נפתרו, והוא, שלא מרצון, פשוט העביר את זה אלי, אחד לאחד.
"אם אתה נמצא במצב תודעתי שבו אתה הצודק, אתה לא יכול להקשיב או להיפתח. אתה צריך לטפל בדברים שלך עצמך, במה שקורה איתך. לא תמיד לכעוס על מישהו אחר. זה המפתח להכל. הדפוס הטראומטי הזה, שאתה מעביר הלאה, קיים בתוך משפחות ובין עמים ומדינות, ושם נמצאת התשובה שלי לגבי השאלה שלך על ישראל".
יומיים לפני שנפגשנו, יצא הפרסום על כך שקוך לוהק ל"באטמן 2", שהצילומים שלו יתקיימו ביולי על אדמת אירופה. כשאני מנסה לברר באיזה תפקיד מדובר, הוא שם ברקס מוחלט. הוא חתום על חוזה סודיות, ובהוליווד כולם יודעים שלא מתעסקים בדברים האלה.
"אני לא רוצה לעבוד כל כך הרבה", יגיד לי לקראת פרידה. "הגדרתי את החיים שלי דרך המקצוע שלי, וזה היה נכון לזמן ההוא, אבל די. עכשיו אני רוצה חיים פרטיים".
ומאילו חומרים עשויים החיים הפרטיים שעליהם אתה מדבר?
"יש לי שני ילדים נפלאים, שאין דבר טוב יותר מלבלות איתם, יש לי חברים, ויש לי גיטרה שאני רוצה לבוא אליה עם יותר זמן ותשומת לב", הוא אומר, ואני חושבת כמה יפה הוא נוגע בה, ושתחת האצבעות שלו נשמע כאילו יש בה הרבה יותר משישה מיתרים. "בארבע השנים האחרונות בניתי את המקומות שבהם אני רוצה לחיות. אני מהלך בתוך הבית ומרגיש כאילו אני מהלך בתוך ציור שלי, כמעט כמו תפילה".
