"החיים שלי הם הר של כישלונות ואכזבות. זה מה שבנה אותי"

1. מהו זיכרון הילדות הראשון שלך?
"אני בערך בת 3, נורא רציתי להתגלח כמו אבא. בזמנו לא היו סכיני גילוח חמודות כאלה נטולות גלוטן, אלא תער, ואני נתתי עבודת גילוח. הצעקה של אמא שלי כשראתה את שלולית הדם. בכיתי לא בגלל שכאב, אלא בגלל הצעקה. עד היום יש לי צלקת קטנה בלחי".

2. מהו הדבר האחד שלקחת מהורייך?
"את הקלות. לא לקחת קשה את החיים, זה רק חיים. אין דרמה, אין אשמה, שום דבר לא מסובך, הכל קל קל קל. בחיים לא שמעתי אותם אומרים 'קשה לי' או 'אוי, זה בלתי אפשרי'".

3. ומהו הדבר האחד שלא לקחת מהם?
"ההורים שלי לא עשו מילדים עניין, אני כן. הם לא ידעו מי המורים שלי, מי החברים שלי, מה מציק לי, לאן אני הולכת, מתי חוזרת, מה אני אוהבת לאכול.
כשגבהתי - האריכו לי את המכפלת, כשהפוני הסתיר את העיניים - קיצצו. מה שהניחו על השולחן, זה מה שאכלתי. כשהגיע הזמן לארוחת ערב, אמא שלי קראה לי מהמרפסת 'תעלי הביתה, האוכל מוכן'. זה היה הווטסאפ המשפחתי.

"אני נמצאת בכל קבוצת ווטסאפ אפשרית: כיתה/ הורים כיתה/ צופים/ הורים צופים/ חוגים/מקצוע מוגבר/מוחלש/ משפחה מורחבת/מצומצמת. אני מתנדבת לכל דבר. לא רק מכירה את שמות כל החברים, יש לי הטלפונים של כולם למקרה ש... אני מבשלת לכל ילד מה שהוא אוהב, מדברת אליהם משל היו פתות שלג. אני עושה מהם חת'כת עניין, בניגוד להורים שלי".

4. מיהו האדם שהשפיע ביותר על חייך?
"גיא, הבעל שלי. איש חכם, מוכשר וידען ענק. הוא הכי מצחיק אותי, עמוד התווך של המשפחה. הוא המייצב, מהרוח ועד התמיכה במחשב".

5. מה היה הרגע שבו ידעת - זה מה שאני רוצה לעשות בחיים?
"לא ידעתי. התגלגלתי, וזה איכשהו נהיה".

6. הרגע שבו הבנת שהצלחת?
"בכיתה ד'. היתה תחרות כתיבת שיר בכל בתי הספר בעיר, בעקבות שיחות השלום עם מצרים. הבטיחו שהשיר הזוכה יופיע בעלון בית הספר, וגם יוקרא במעמד טקסי חגיגי של העיר. וזכיתי! עמדתי מול קהל רב ודקלמתי את השיר. עד היום הוא צץ בזיכרון ככה פתאום: "יֵשׁ לִי שְׁתֵּי יָדַיִם / אַחַת יִשְׂרָאֵל וְאַחַת מִצְרַיִם / שְׁתֵּיהֶן אוֹחֲזוֹת זוֹ בְּזוֹ כָּל הַיּוֹם וּמִתְפַּלְּלוֹת חֲרִישִׁית לְשָׁלוֹם / אֲנִי עוֹזֶרֶת לָהֶן / כִּי גַּם אֲנִי רוֹצָה כָּךְ / אֵינֶנִּי רוֹצָה פַּחַד וְאֵימָה / אֵינֶנִּי רוֹצָה עוֹד מִלְחָמָה / אֲנִי רוֹצָה שָׁלוֹם / שֶׁהִתְגַּשֵּׁם כְּמוֹ חֲלוֹם'".

7. הכישלון שהכי השפיע עלייך?
"חיי הם הר כישלונות ואכזבות שבנו אותי: קורס שנורא רציתי בצבא ולא עברתי את השלב הסופי. פסיכומטרי לא מספיק טוב לפקולטה שרציתי. סדרה שכתבתי ונכשלה. ספר שדחו. להמשיך?"

8. רגע של דלתות מסתובבות שהיה נקודת מפנה בחייך?
"פתיחת הבלוג באתר 'סלונה'. עבדתי כשכירה 17 שנה. אחרי לידת בתי הרביעית, בזמן חופשת הלידה, באה לבקר אותי חברה מהעבודה וסיפרה שפיטרו אותה, עם בכירים נוספים. זה היה סימן בשבילי: החלטתי לא לחזור אחרי החופשה ולעשות לביתי. אבל החיים בבית עם ילדים, כביסות, בישולים והנקות רצו עוד.

"רציתי שמישהו יראה אותי, ישמע אותי, יצחק ממה שכתבתי, יחמיא על מה שבישלתי. אז פתחתי בלוג, והתחלתי להעלות אנקדוטות קטנות מהיומיום הקטן שלי, יחד עם סיר שבישלתי והמתכון לסיר".

9. מי או מה שברו לך את הלב?
"7 באוקטובר. צונאמי השכול שבר אותי לרסיסים. העלמים והעלמות שלא יחזרו. כל כך הרבה הורים איבדו את הדבר הכי יקר להם בעולם, והמוות של אלון, גיסי, שבר את ליבי. לא למדתי מזה כלום, רק בכיתי הרבה ונהייתי יותר חרדתית".

10. דבר אחד שתרצי להשאיר כמורשת אחרייך?
"הייתי רוצה להשאיר לכל אחד מילדיי בית, שלא יתעסקו כל החיים עם משכנתא. אבל כנראה אשאיר בעיקר מתכונים ואת הטעם של הבית".

11. מהו התפקיד שלך בחיים האלה?
"אני חושבת שהתפקיד שלי היה להראות איזה מטבח קל, טעים ומשובח יש לנו, הישראלים. יש כאן גיוון אדיר שאוצר בתוכו כל כך הרבה עדות וטעמים וטרואר נהדר. יש לנו אחלה מטבח, ותכלס, אנחנו עם מבשל להתפעל!"

12. ספר, יצירה, אלבום או הצגה שהשפיעו על חייך במיוחד?
"'גאווה ודעה קדומה', יצירת מופת של ג'יין אוסטן. זה סיפור שיש בו הכל: רומנטיקה, אירוניה חברתית, הומור דק, שיברון לב וסוף טוב. היא אישה כל כך מוכשרת וחלוצה בתחומה. חוץ מזה, עמוק פנימה, אני בריטית מתנשאת, מסתובבת בבית עם אף למעלה ומחכה שמישהו ימזוג לי תה. עדיין מחכה".

13. יש אלוהים? ואם כן - מהי מערכת היחסים שלך איתו?
"ברור שיש. אין שאלה. אני בהחלט מדברת איתו, והיו פעמים שהרגשתי שהוא לא מדבר אלי, גוער.

14. מהו החפץ האחד שאת תמיד לוקחת איתך?
"סיר חמין גדול וחנוכייה שהולכים איתי מימי רווקותי ועד עצם זקנתי. עברנו יחד דירות שכורות, שיברוני לב, שמחות, הריונות, לידות, פרידות. הסיר הזה והחנוכייה הזאת הביאו הרבה טעם ואור לבית הקטן שלי. לדעתי, הם יירדו איתי לבור".

15. ממי היית רוצה לבקש סליחה?
"מג'ורג'י, כלבי הנאמן. לפעמים אני עושה טיול קצר מדי, כי אין לי כוח. וכמובן, מכל ההורים שצמאים ומחכים לוועדת חקירה ממלכתית. כל מי שרוצה לדעת מה לעזאזל קרה ומונעים ממנו בתואנות שווא וסיפורי כזב. לאט־לאט האמת נהיית תשושה ומטושטשה, ונבנה נרטיב אחר. זה גומר".

כמה קטנות

• אם לא ישראל - היכן?
  "אמריקה".
• אם לא עברית - איזו שפה?
  "אנגלית".
  
  
• אם לא חגית - איזה שם?
  "לייזה".
  
  
• לא תתפסו אותי מחוץ לבית בלי?
  "משהו לכרסם בדרך".
  
  
• מדד האושר האישי?
  "זה משתנה לפי דקה ומידת המועקה, או כמו שאמרו לפניי: 'שלומי כשלום עמי'. כשטוב - טוב, כשרע - רע".

חגית ביליה (59) עובדת בימים אלה על ספר בישול לילדים ועל מופע המשך ל"לייזה ודניאלה עושות פאנל"