גם בסיפורים שכתבו כילדות, גילו וולף ואוסטן הרבה תבונה ורגישות

לפני שהפכו לאלוהי הספרות המודרנית והקלאסית, לפני צאת ״גברת דאלוויי״ ו״גאווה ודעה קדומה״, היו וירג'יניה וולף וג'יין אוסטן ילדות עם עט ודמיון פרוע. הספר החדש "סופרות בטרם עת" (הוצאת "תשע נשמות"), מאגד בתוכו יצירות שכתבו שתי היוצרות בילדותן, ומאפשר לקורא לפגוש אותן ברגע שבו הכתיבה הפכה עבורן מרחב של גילוי עצמי, שבו קולן רק החל למצוא את דרכו אל הדף. יצירות אלו, שנכתבו לעיתון משפחתי או בסלון ביתי צפוף, חושפות גרסה לא מצונזרת של השתיים: הן לא מנסות לרצות מבקרים או לעמוד בציפיות חברתיות, אלא מתנסות בהומור מושחז ובפרודיה חסרת רחמים, התנסויות שניתן לראות כניצני המבט הביקורתי והחד שיגדיר את כתיבתן הבוגרת.

קריסת הסמכות הגברית

את הסיפור הקצר ״הרפתקאות חקלאיות של קוקני״ כתבה וירג׳יניה וולף ב-1892, בהיותה בת עשר בלבד. הסיפור נכתב כחלק מהעיתון המשפחתי שערכו ופרסמו וולף ואחיה פעם בשבוע, ושכלל תיאורים של אירועי היומיום בבית המשפחה, פיסות רכילות ואיורים, שירים וסיפורים שכתבו בני ובנות משפחת וולף.

"הרפתקאות חקלאיות של קוקני" עוקב אחר דמותו של מר ג'ונס, עירוני מלונדון (קוקני), שמחליט לנטוש את חיי העיר לטובת ניהול חווה חקלאית. הסיפור מתאר את סדרת הכשלונות והתקלות המלווים את ניסיונותיו להבין את רזי עבודת האדמה וגידול בעלי החיים, כאשר חוסר הניסיון שלו מוביל למצבים אבסורדיים מול הטבע והחיות בחווה: ״מכיוון ששמעתי שתהיה תערוכת כלבים בכפר סמוך עליתי על חמור זקן שסבל מקשיי נשימה והתמודדתי כמיטב יכולתי בדרך לשם. אני מחשיב את זה כהישג מופלא באומנות הרכיבה כי הושלכתי רק ארבע פעמים״. האירוניה של וולף הופכת חריפה עוד יותר כשהיא חושפת את הפער המגוחך בין הניסיון של ג'ונס לשדר סמכות גברית וג'נטלמנית לבין האופן שבו הוא נתפס על ידי אשתו: ״היא גילתה די מהר וגערה בי בלי רחמים על שקלקלתי את ׳הדבר היחיד שבזכותו כולם ידעו שאתה ג׳נטלמן.׳״, מתאר ג׳ונס את תגובתה של אשתו לכך שהשחית את המקל שלו בתאונה חקלאית מפוקפקת, וממשיך: ״עניתי לה במבט של שאט נפש שלדעתי היה תשובה לא פחות טובה מהתגובה הכי נזעמת שלי. אבל הארייט רק אמרה ׳מה אתה פוזל כמו שפן חולה'".

בסיפור ההמשך, "הרפתקאותיו של אב משפחה", וולף מעתיקה את כובד המשקל מהשדות הפתוחים אל תוך המרחב הביתי האינטימי, והופכת אותו למקום בו קורסת הסמכות הגברית תחת מכבש היומיום:

״לפני חודש ילדה אשתי בן ואני מצטער לומר שהלוואי שהוא אף פעם לא היה נולד כי מכריחים אותי לציית לו בכול. אם הוא רוצה שאשמש לו סוס עליי לכרוע על הידיים והברכיים אחרת הארייט תגיד 'למה אתה כל כך מתעצבן על החמודון המתוק הזה?' ותוך כדי מבט נזפני לעברי תגיד לתינוק 'תינוקי יקר מכיוון שאבא כל כך כועס אני אהיה הג'י־ג'י שלך.' וכמובן עדיף לי להיכנע מאשר לצפות בהארייט כורעת על הרצפה. לא רק כי אני לא אוהב לראות את הארייט על הרצפה אלא כי אני לא אוהב לחשוב על כל החשבונות שאצטרך לשלם לכובסת ולחייט אם השמלות שלה יתלכלכו או ייקרעו".

מרתק לראות את הפער בין הכתיבה הילדית, ובין התובנות הבוגרות באופן מפתיע, בסיפורים המוקדמים של וולף. מצד אחד, השפה נותרת נגישה ופשוטה, כזו התואמת את עולמה של ילדה בת עשר המשתעשעת בכתיבה לעיתון משפחתי; מצד שני, מבעד למילים הפשוטות מבצבצת אירוניה מפותחת המעידה על יכולות ספרותיות חריגות, ודאי לגיל 10. וולף לא רק מספרת סיפור, אלא משתמשת בטכניקות של הקטנה והגחכה, ויוצרת פער קומי בין האופן שבו הגיבור תופס את עצמו לבין המציאות העלובה של כישלונותיו. ואולי כאן גם נזרע הזרע לביקורת החריפה של וולף הבשלה על הסדר הפטריארכלי הנוקשה; כך, הדמות הקומית של האב בסיפורי הנעורים תתפתח ברבות הימים לדמויות מורכבות וכואבות כמו מר רמזי ב"אל המגדלור", גבר שנוכחותו מעיקה על המרחב הביתי ושזקוק לאישור מתמיד מצד הסובבים אותו.

"מרתק לראות את הפער בין הכתיבה הילדית, ובין התובנות הבוגרות באופן מפתיע, בסיפורים המוקדמים של וולף. מצד אחד, השפה נותרת נגישה ופשוטה, כזו התואמת את עולמה של ילדה בת עשר המשתעשעת בכתיבה לעיתון משפחתי; מצד שני, מבעד למילים הפשוטות מבצבצת אירוניה מפותחת המעידה על יכולות ספרותיות חריגות, ודאי לגיל 10"

״האתגר הגדול ביותר היה לשמור על ה׳ילדיות׳ של השפה״, מסביר מתרגם הסיפורים, נועם בן זאב. "השפה של וירג'יניה וולף ילדותית, וזה צריך לעבור לעברית, אבל בלי שזה ייצא כשפה גרועה. למשל, היא כמעט לא משתמשת בסימני פיסוק - אין נקודות, יש משפטים מחוברים. התעקשתי לא להוסיף סימנים, גם כשזה יצר משפטים פחות קלים לקריאה. הטקסט עדיין יצא יפה, אבל בלי להעשיר או לייפות אותו. הרגשתי שחובתי לעשות לטקסט צדק כמו שהוא. תחושות הנאמנות והשליחות שלי כלפי הסופרות הילדות הללו גדולות בהרבה מאשר לו הייתי מתרגם סופרות וסופרים בוגרים״.

מדוע?

"אם את עושה משהו לא נכון למבוגר, הוא כבר יתמודד. עם ילד זה מפחיד, ילד זה משהו עדין ושביר. ככה הרגשתי כלפי הטקסט שלה, וזה מה שהנחה אותי לאורך כל התרגום״.

"הבוטות הופכת לרמז"

הסיפור "ג'ק ואליס", חלקו השני של ״סופרות בטרם עת״, נכתב על ידי ג'יין אוסטן בשנת 1790, כשהייתה בת ארבע-עשרה בלבד. בדומה לשאר כתביה מאותה תקופה, הוא נועד בראש ובראשונה לשעשע את בני משפחתה המורחבת בביתם שבסטיבנטון, כפר קטן ושליו במחוז המפשייר שבדרום אנגליה. משפחת אוסטן הייתה משכילה, אינטלקטואלית ובעיקר בעלת הומור פנימי מושחז; הם נהגו להעלות הצגות תיאטרון ביתיות שהתאפיינו ברוח קומית ופרודית, לערוך משחקי מילים ולהקריא זה לזה יצירות ספרותיות בקול רם.

תוכן הסיפור עוסק במעלליה של חבורה אקסצנטרית בעיירה הבדיונית פאמידידל. במרכז העלילה עומדת אליס, גיבורה שסותרת כל מוסכמה של עדינות נשית; במקום להיות דמות מופת מוסרית, היא מאופיינת ב"חיבה לבקבוק" ובמרדף אובססיבי ומגושם אחר אהבה. אליס מתאהבת עד עיוורון בצ'ארלס אדמס - איש אצולה יפהפה, המגלם את דמות הגיבור המושלם באופן כה מוקצן עד שהוא הופך לקריקטורה של נרקיסיזם: ״אני, אדוני, מחשיב עצמי כבעל יופי מושלם: היכן תוכל למצוא דמות מופתית יותר ופנים מקסימים יותר? יתר על כן, אדוני, אני מחשיב את הלכותיי ומנהגיי כמעודנים ברמה הכי גבוהה. יש בהם מן ההידור, איזו מתיקות ייחודית שמעולם לא נתקלתי בדומה לה ושאי אפשר להסבירה… ולבעל אישיות כזאת כשלי, אדוני, אתה מעז להציע את בתך לנישואין?״

אליס יוצאת למסע רצוף מכשולים כדי לכבוש את ליבו של אדמס, ובמהלכו היא נתקלת בסיטואציות אבסורדיות, כולל בדמות של מחזרת אחרת של אדמס, שמרוב התלהבות נלכדת במלכודת פלדה מחוץ לאחוזתו. אליס נעזרת (או מעוכבת) בדרכה על ידי ליידי ויליאמס, דמות ה"מנטורית" המכובדת כביכול, שאינה מסוגלת לנסח משפט עקבי מבלי לסתור את עצמה מיד, תוך שהיא משלבת דאגה מופלגת עם אנוכיות גמורה: ״׳דברי, אהובתי׳, פנתה ללוסי, ׳מה דעתך להתלוות לגבירות האלה? אהיה אומללה לגמרי בלעדייך - זה יהיה טיול נהדר - אני מקווה שתיסעי - אסבול מכך עד מוות - בבקשה היעני להזמנה׳״.

״כתבי הנעורים של אוסטן חושפים צד מרדני ושנון בהרבה מהרומנים המאופקים שלה״, מסבירה פרופ׳ לאונה טוקר מהחוג לאנגלית באוניברסיטה העברית. ״מה שברומנים רק מרומז, נאמר בכתבי הנעורים בגלוי, עם הרבה יותר הומור ובוטות. עד אמצע המאה ה-20 אוסטן נתפסה כ׳Gentle Jane׳ - כלומר, סופרת עדינה שמתארת את החברה בחיבה, עם ניתוח מעמיק אך מאופק. כשמכתביה האישיים פורסמו - ואחותה שרפה רבים מהם לפני כן כדי לשמור על תדמיתה - הביקורת גילתה בהם אירוניה וסרקזם חד שלא תאמו כלל לתדמית הזו. מאז רואים אותה כסופרת פמיניסטית, וכמבקרת של החברה שהיא עצמה היתה חלק ממנה. כתבי הנעורים שלה תומכים בקריאה הזו: ככה לא כותבת ׳Jane Gentle׳ - ככה כותבת מישהי שצוחקת מהחברה שלה ומתנגדת לה, אבל לומדת לאט לאט להסתגל״.

מה בסיפור נעורים כמו ״ג׳ק ואליס״ מנבא את הכתיבה הבשלה של אוסטין?

״הגיבורות הפגומות של כתבי הנעורים של אוסטן הן אב-טיפוס לגיבורות הבשלות דוגמת אליזבת' בנט, אמה וודהאוס ומריאן דשווד - מבריקות ומלאות מרץ, אבל גם עושות טעויות ומשלמות עליהן מחיר. בנוסף, בכתבי הנעורים שלה אוסטן מתייחסת באופן פרודי לרומנים הסנטימנטליים של סוף המאה ה-18. הגיבורות שלה מתעלפות כל הזמן ומדברות על רגשות באופן אובססיבי, והפרודיה הזו היא התרגיל ממנו תצמח הכתיבה הרציונלית והאירונית של הרומנים שלה.

"בכתבי הנעורים שלה, אוסטן מתייחסת באופן פרודי לרומנים הסנטימנטליים של סוף המאה ה-18. הגיבורות שלה מתעלפות כל הזמן ומדברות על רגשות באופן אובססיבי, והפרודיה הזו היא התרגיל ממנו תצמח הכתיבה הרציונלית והאירונית של הרומנים שלה"

״ההבדל הוא שבכתבי הנעורים אוסטן עוד משחקת באופן חופשי, בעוד שברומנים המאוחרים היא כבר יודעת שיש לה מכשולים לעבור. אוסטן הייתה מודעת לכך שעומדים בינה לבין קהל היעד שלה גורמים כמו אבות משפחה שהיו בעלי הספריות, ושלא הכניסו כל ספר לאוסף שלהם. לכן, הבוטות הופכת לרמז: היא למדה לומר את אותם הדברים, אבל בצורה שתוכל לעבור".

"ספרות ללא עודפים"

"סופרות בטרם עת" הוא הכותר הפותח של סדרת ״אוצרות״ - סדרת יצירות קצרות של ספרות קלאסית מבית הוצאת ״תשע נשמות״. כל כותר בסדרה מלווה באיורים מקוריים של אמנים ואמניות מישראל ומהעולם.

״שלושה דברים הובילו אותי לסדרה,״ מסביר אוריאל קון, מו״ל הוצאת ״תשע נשמות״. ״ראשית, פחות ופחות אנשים בישראל קוראים קלאסיקות. שנית, רציתי ליצור ספרים שכולם יוכלו לקרוא, מבוגרים וצעירים כאחד - טעימה של סופר גדול בשעתיים, ספרות מובהקת ללא עודפים. שלישית, שנים שאני מבקר בצרפת, איטליה ומקסיקו וחוזר עם ספרים מאוירים נהדרים, שילוב בין טקסט לאיור אומנותי שכאן כמעט לא קיים. ודווקא בתקופה האפלה ביותר, אחרי השביעי באוקטובר, כשיש ירידה בקריאה, רציתי ללכת בכיוון ההפוך״.

הוצאתם את הספר בזמן שהקשב של אנשים מאוד נמוך. לא פחדת שזה זמן לא טוב?

״קוראים ישראלים קוראים מהר מדי ספרים של 400–500 עמודים. רוצים להגיע לסוף העמוד ולעבור לעמוד הבא, כאילו שבמהירות הקריאה יש ערך. רציתי ליצור את האפקט ההפוך - שאנשים יקראו לאט, יעצרו, ויתבוננו גם תוך כדי הקריאה. כל הזמנים טובים ולא טובים באותה מידה, אין פחד. תמיד יש את השאיפה להיות פופולריים, אבל באמצעים תרבותיים. השאלה היא האם זה אפשרי בישראל 2026, ונדמה לי שכן״.

עד כמה הסיפורים הם ספרות בזכות עצמם, ובאיזו מידה זה מסמך אנושי שמעניין בגלל השם שחתום עליו?

״אם זה היה אנקדוטלי בלבד, לא הייתי מוציא לאור את הספר. כולם יכולים לכתוב ספרות ולקרוא ספרות, יש הרבה סופרים מבוגרים שכותבים על הפנים, והרבה בני 15 שכותבים מצוין. כדי להיות סופר לא צריכים טכניות ולא בהכרח השכלה, צריכים קודם כל את הניצוץ ואת הראש. אני מודד ספרות לפי כמות הרעיונות לעמוד, ואני מוצא את זה כאן - בכל עמוד-שניים יש רעיון, יש סצנה, יש קצב. לא כולם יכולים לעשות את העריכה העצמית הזאת.

״אני לא אוהב את החשיבות העצמית שלפעמים לובשת הספרות, כאילו כדי להיות ספרות היא צריכה להיות מאוד רצינית, מאוד אלגנטית, עוסקת בבעיות עמוקות של הנפש האנושית. זה לא תמיד נכון. בטקסט פשוט, ואפילו ילדותי, אנחנו יכולים למצוא את אותן בעיות גדולות, אבל בנימה אחרת, בלי החשיבות העצמית. אני לא אגיד שהרומנים הגדולים של וולף אינם נפלאים, אבל אני גם אוהב לשבת בחוף הים עם יין, לקרוא את הספר הזה, לחייך חמש פעמים וללכת הביתה שמח. וזאת הכוונה של הסדרה״.