"הזמן עובר ועדויות נשכחות": הקרב על ועדת חקירה ממלכתית נמשך

להתכווץ בכל חלקי הגוף. לנסות לנשום יומיים אחרי יום הזיכרון - ולראות את המראות האלה בבית המשפט העליון.

זה הפשע של הממשלה ושל העומד בראשה. את מעט האוויר, האוויר שיש לנו - גם את זה הם לוקחים. לא רק לי, אלא לכל אזרח במדינה. אפשר להתווכח על מה נכון ולא נכון. מה שחווינו מאז 7 באוקטובר ועד היום זה: הסתה, פלגנות, ביזוי של החללים והנרצחים ושלנו - המשפחות השכולות.

הזמן עובר, ובכל יום שעובר מסמכים נעלמים, עדויות נשכחות והחקירה משתבשת. כל יום שעובר הוא קריטי כדי לדעת את האמת ולתקן. משפחתי ואני, יחד עם מועצת אוקטובר, נאבקים בשארית כוחנו על אמת ותיקון. כי מי כמונו מכיר את הדפיקה בדלת. במקרה שלנו, שתי דפיקות. הצורך העז שלנו הוא ששום משפחה לא תקבל יותר את הדפיקה המקוללת. זה מה שמניע אותנו.

עם זאת, המאבק לא קל בלשון המעטה. אני נלחם על הקמת ועדת חקירה ממלכתית כי אני מאמין שמשם יחל התיקון לטובת הדורות הבאים. ליבי עם משפחות השכול שלא חושבות כמוני. חלקן ממש קרובות לליבי.

למרות שזה אולי נראה ככה - זה לא אנחנו נגדם או להפך. זה פשוט בן אדם אחד, שהוא ראש הממשלה, שיכול בכמה מילים לשנות את האווירה להחזיר את הוויכוח לממדים ראויים ונכונים. אבל מה לעשות, שזו לא האג'נדה שלו. אלו בדיוק המראות שהוא ייחל לראות. הוא כיוון לשם וזו בדיוק התשובה ללמה ואיך הגענו עד הנה. כי לשם לקחו אותנו.

תקוותי היא שזה עדיין בר תיקון.

זה לא מאבק רק של המשפחות השכולות, אלא של כל אזרחי המדינה. יש לנו אפשרות לבחור בחיים. חיים בטוחים וראויים לנו ולילדנו. לשם עלינו לכוון.

הכותב הוא אביהן של האחיות נורל ורויה שנרצחו במסיבת הנובה