הניצול של סידני סוויני: "כמה שילמו לה על ההשפלה הזאת?"

בטרם רואים את יופייה של סידני סוויני בעונה החדשה של "אופוריה", ניבט מהמרקע הישבן שלה. לא פנים, לא עיניים, לא קול ולא מבט - רק ישבן מבריק בצילום תקריב, שהבליט זנב פרוותי מתנדנד בין הפלחים. רק אחרי שהצילום נפתח, בתום כמה רגעים של שקשוקי ישבן, נחשפת סוויני, והיא מחופשת לכלבלבה אנושית, מלקלקת שפתיים, כורעת על ברכיה ומכשכשת.

הכי נוח להחפיץ את סידני סוויני. כל העולם עושה את זה, והיא בהחלט משתפת פעולה. בפרק השני השחקנית כבר הופיעה חשופת חזה, ואף חוללה סערת אינטרנט אחרי שבסדרה השתמשו בה כדי לייצר פטישיזציה פדופילית באמצעות תמונה חשופה, קוקיות, מוצץ בפה ותנוחה עם רגליים פתוחות ומורמות.

לכאורה, קיימת הצדקה עלילתית להחפצה הגסה של סוויני. כמו שאומרים, "התסריט מחייב". דמותה ב"אופוריה" התבגרה להיות דוגמנית "אונליפאנס" וכנראה כך מרוויחות כיום נשים יפות תהילה וכסף. להיות סמל סקס זה מחייב.

סוויני היא סמל הסקס של תקופתנו. אני לא בטוח שתסריטים פרובוקטיביים, שנכתבו בידי גברים שנויים במחלוקת, הם מדד ראוי לבחון דרכם את מקומה ומעמדה של האישה המודרנית, אבל היות שסוויני היא בובת הברבי הכי שווה באמריקה - ברור מדוע ברשתות הגיבו בזעזוע ויראלי לשימוש שנעשה בה בפרקי הסדרה.

כשלוינסון הפשיט את סוויני בצעירותה, מעטים הכירו אותה. כעת, סדרי עולם השתנו. היא אחת הנשים המפורסמות בעולם, ופגיעה בכבודה היא חלק מעניין ציבורי ומאבק פוליטי בין ליברלים לשמרנים

"איך היא מוכנה לעשות את זה?" שאלו צופים מבוהלים, שלכלכו להם את הבובה. "כמה שילמו לה על ההשפלה הזאת?" התעניינו אחרים. אבל הסיפור אינו הכסף, אלא הנשמה.

"הוליווד היא מקום שבו ישלמו לך 1,000 דולר על נשיקה, ו־50 סנט על הנשמה שלך", העידה בעבר מרילין מונרו, הסידני סוויני של הפיפטיז. "בתעשיית הבידור, מידותיה הטובות של בחורה חשובות פחות מתסרוקתה. את נשפטת לפי איך שאת נראית - לא לפי מה שאת".

פין־אפ גירל

70 שנה והאנושות לא השתנתה דרמטית. לכן, מיותר היה לצפות שסם לוינסון, הבמאי והיוצר, יחרוג מהרגליו ויפסיק להפשיט ולחפצן דמויות ביצירותיו. אמנם אף אחד לא ציפה לראות את סוויני מתחסדת בקאמבק של "אופוריה" (שעונתה השלישית משודרת כעת ב־HBO max), אבל אי אפשר להתעלם מכך שמעמדה כיום שונה לחלוטין מאשר בתחילת הקריירה שלה.

כשלוינסון הפשיט את סוויני בצעירותה, מעטים הכירו אותה. כעת, סדרי עולם השתנו. היא אחת הנשים האהובות והמפורסמות בעולם, ופגיעה בכבודה היא עניין ציבורי וחלק ממאבק פוליטי בין ליברלים לשמרנים. אולי גם צריך לציין שסידני סוויני, עם כל המיניות המתפרצת שלה, נחשבת לבובת ראווה של המחנה השמרני. אבל רגע, מתי העולם עשה כזו פנייה חדה, שלהיות "פין־אפ גירל" נחשב היום לשמרני?

האמת? זה לא מורכב. הכל נגזרת של תפקידים. בעולם של Woke, מיניות פלואידית, הגדרות מטושטשות וגיוון בכפייה, בלונדינית לבנה בעלת שיער שופע, חזה גדול ותפקיד טלוויזיוני של עקרת בית בפרוורים היא הייצוג הכי ממוקד של החלום האמריקני הטראמפיסטי. סוויני היא סמל הסקס ש"מייקס אמריקה גרייט אגיין".

כל תקופה מתהדרת בסמלי מין משלה. אם נרצה לחזור ממש אחורה בזמן, לתקופה של לפני הספירה, אז אפרודיטה מקנידוס כנראה היתה סמל הסקס הראשון בהיסטוריה. פסל של אישה עירומה, שהמונים עלו אליה לרגל רק כדי לחזות בגופה המסותת. מאז הן מתחלפות, אבל בעצם מייצגות את אותו הדבר.

מרילין מונרו בלבלה את האמריקנים בשנים שאחרי מלחמת העולם. היא שידרה תמימות מעורבבת בסקסיות. מודל הבת של השכן. דמות נגישה, אך בלתי מושגת. הפנטזיה הגברית המושלמת, שחייכה בחושניות מתמונות עירום בלוח שנה שמישהו תלה על קיר מוסך משפחתי באלבמה.

סימון דה בובואר, מהאמהות המייסדות של הפמיניזם המודרני, האמינה כי להיות סמל סקס יכול להיות מעצים ופמיניסטי, אבל תלוי איך עושים זאת. בשנת 1959 היא השוותה בין מונרו לבין מקבילתה הצרפתית, בריז'יט בארדו, והסבירה כי בניגוד למונרו, בארדו לא גילמה מיתוס, אלא את עצמה.

סוויני מוציאה את המקסימום מהתפקיד המגוחך שלה, בעוד ״אופוריה״ משלמים לה הרבה כדי שתוכיח שהיא שווה פחות. היא האישה המבוקשת בעולם, אבל זו אופוריה של פמיניזם

זאת אומרת, היא לא היתה השלכה של פנטזיות גבריות ולא השתמשה בגופה כנשק לכיבוש גברים, אלא כביטוי עצמי. ההבדל, על פי דה בובואר, לא נמצא באזורי המוסר, אלא במאבק על שליטה - מי מחזיק בהגדרה של נשיות.

פמלה אנדרסון, שתמיד ידעה שהיא "סמל מין", סיפרה לפני שלוש שנים בדוקו עליה בנטפליקס כי מעולם לא הצליחה לשלוט בנרטיב שלה. אמנם היא השתמשה במיניות כדי לבנות קריירה, אך בדיעבד לא היה בזה שום אלמנט מעצים. האנושות לא מתייחסת ברצינות למישהי שהיא "סקס סימבול". את לא יכולה להיות בלונדינית בלי שאחרים יסגבירו לך מה את מייצגת.

סטיות סליזיות

די אירוני שמעמדה של סידני סוויני בתרבות הפופ התחזק בארבע השנים האחרונות, דווקא מאז ש"אופוריה" ירדה מהמסך. זה קרה בזכות האינטרנט, ממים, סרטים, קליפים ופרסומת לג'ינס אמריקני שקרצה לעליונות לבנה ומיתגה אותה כתומכת טראמפ (גם אם מעולם לא אישרה או הכחישה).

כתוצאה מכך, היא החלה לקבל תפקידי משחק שלא קשורים בהכרח רק במיניות שלה. היא גילחה את שערה בשביל תפקיד, הפיקה סרטים, שלטה על תסריטים ועל הדרך שבה שיווקו אותה ואת הסיפור שלה. אז מה הקטע שעכשיו, פתאום, סוויני שוב מתפשטת רק כדי לכשכש בזנב ולייצר פרובוקציה שתגרום לאינטרנט לדבר על הקאמבק של "אופוריה"?

המסר ש"אופוריה" מנסה להעביר הוא שסוויני היא סמל מין בעידן מהפכת ה"אונליפאנס". לראשונה בהיסטוריה, אישה יכולה להחזיק בצינור ההפצה של המיניות שלה. אבל האם זאת העצמה נשית, או רק הפרטה של האובייקטיפיקציה?

מה שיוצר "אופוריה" עושה עם סוויני בעונה החדשה זה סוג של פרשנות סאטירית ואכזרית על הדרך שבה התעשייה הפכה אותה לאובייקט מיני. כל זה בזמן שהוא ממשיך להשתמש בה, במעמדה ובגופה - ממש כפי שעשה בעונה הראשונה, כשהיתה בת 20 - על מנת להחפיץ אותה שוב. והפעם בתנוחות חדשות ועם סטיות סליזיות במיוחד.

וזה אירוני, כי סוויני מוציאה את המקסימום מהתפקיד המגוחך שלה, בעוד ״אופוריה״ משלמים לה הרבה כדי שתוכיח שהיא שווה פחות. בסוף, היא עדיין מגשימה פנטזיות גבריות ועדיין לא שולטת בסיטואציה. היא אולי האישה הכי מבוקשת בעולם, אבל זו אופוריה של פמיניזם.

סמל ראשון מונרו

"אף פעם לא ממש הבנתי את העניין של 'סמל סקס'. הצרה היא ש'סמל סקס' הופך אותך לדבר, ואני שונאת להיות ה'דבר'. אבל אם כבר עושים ממני סמל של משהו - עדיף שזה יהיה מין, מאשר חלק מהדברים האחרים שיש להם סמלים". מרילין מונרו, 1962.

סתירה בסטירה 

משה רבנו, כידוע, הגיע הכי קרוב שאפשר לכנען, אך לבסוף נחסם מלהיכנס אל הארץ המובטחת. פרופ' משה כהן אליה השווה את עצמו לאחרונה לאותו מנהיג תנ״כי ששחרר את עם ישראל משיעבוד הדיפ־סטייט המצרי, אבל כמו הנביא המיתולוגי, גם הוא סולק לבסוף בידי גורמים אלמוניים מהארץ המובטחת (התוכנית "הפטריוטים").

כהן אליה השתמש בבמה שקיבל מערוץ 14 כדי לקדם עצומה שיזם בשם "נקמה ביועמ"שית", ולדרוש מטראמפ להטיל עליה סנקציות כלכליות ומראש שב״כ לעצור אותה. האקטיביזם הקיצוני הזה יצר חילוקי דעות עם שותפיו לפאנל, ובעקבות החלטה לצמצם את הופעותיו בתוכנית, הוא שבר השבוע את הכלים והכריז על עזיבת הערוץ - צעד דרמטי שחולל סערה בבייס.

מבלי להתערב ביריות בתוך הנגמ"ש הימני, ועל רקע מקרים דומים שבהם הועלמו בפתאומיות ארי שמאי ואלדד יניב מפאנל ״הפטריוטים״, נשאלת השאלה איך דווקא 14, שמבקר אחרים על חוסר פלורליזם ועל סתימת פיות, הוא הערוץ שהכי מתקשה להכיל דמויות ודעות שחורגות מהנרטיב שמוכתב מלמעלה.

להתמכר/לוותר

"מרגו צריכה כסף" (אפל טי.וי)

מרגו, סטודנטית בת 20, נכנסת להיריון מהמרצה הנשוי שלה לספרות ונאלצת לחשב מסלול מחדש לחייה עם תינוק, שכר דירה, ובלי גרוש על התחת. הפתרון: "אונליפאנס". "מרגו צריכה כסף", שמבוססת על רומן רב־מכר, מגייסת למשימה את אל פאנינג, מישל פייפר וניקול קידמן, ומעבירה בקלילות הומוריסטית את הקונפליקט המוסרי של ה"אונליפאנס". סדרה שמסרבת לשפוט את הגיבורה שלה, שמוכנה למכור את גופה רק כדי לשרוד.

העדויות (דיסני פלוס)

שש עונות של "סיפורה של שפחה" הספיקו כדי לכלות את הסבלנות של המאמינים האדוקים ביותר של סדרת הדרמה ההיא. "העדויות", הסיקוול שמתרחש באותו היקום כ־15 שנה אחרי אירועי סדרת המקור, מנסה להחיות את רפובליקת גלעד דרך עיניהן של שתי נשים צעירות בעלות קשר ישיר לדמותה האיקונית של ג'ון (אליזבת מוס), שצצה מדי פעם בעלילת הסדרה הזו. השאלה הגדולה "למה היינו צריכים עוד סדרה?" לא באמת מקבלת תשובה.