פותחת הכל: הדוקו על פמלה אנדרסון יכול לשנות את חייה

פמלה אנדרסון היא אייקון מובהק של שנות ה-90 - העשור שבו התפוצצה והתנפצה. היא כיכבה באחת מהסדרות הפופולריות של התקופה ("משמר המפרץ"), ולמשך פרק זמן מסוים הייתה האדם הכי מפורסם בעולם. זה קרה הודות לחזה שלה, שהבליט את פועלה אך הפך אותה מושא ללעג, להקטנה ולזלזול, ובדיעבד חיסל לה סיכוי לקריירה כשחקנית רצינית.

• אנטישמי ומביך: הסרט הזה הוא פשוט מחדל מקומם

• הסרט התיעודי על דוד לוי: 2023 ועדיין ממשיכים להנציח את השד העדתי

• "בבילון" הוא מהומה גרנדיוזית מרהיבה ומענגת

כשאנחנו מביטים על הניינטיז בראייה מעודכנת, קשה להאמין שהתנהגנו ככה רק לפני 30 שנה. נשים כמו אנדרסון, מוניקה לוינסקי או בריטני ספירס, אשר היו קורבנות באירועים אישיים שעלו לכותרות וחטפו מהציבור אש. למזלנו, החברה לא שם יותר - הנורמות השתנו ויחסי הכוחות התאזנו. בגיל 55 הגיע זמנה של פמלה אנדרסון לתיקון.

אתמול (שלישי) עלה בנטפליקס הסרט "פמלה: סיפור אהבה", שנובר בסיפור חייה העצוב. רוצה לומר, שוב עיסוק ממושך אתם יודעים במה ("לציצים שלי יש קריירה, ואני רק מתלווה אליהם"), וגם בקלטת הביתית הלוהטת שצילמה עם אבי ילדיה, טומי לי. אבל - וזה אבל גדול - היחס הפעם שונה. הצהוב עדיין צהוב, אך הביקורתיות לא מופנית כלפיה אלא כלפי החברה והתקשורת.

יש הרבה קטעים חזקים בדוקו, שנמשך כשעתיים ומתבסס על ראיון אינטימי, ארכיונים, יומנים אישיים ושיחה עם ילדיה - אולם הרגע בו שני בניה מתייחסים להשלכות הקלטת, שבה הוריהם עושים מה שהם עושים, זו סצנה שחיכינו לה 27 שנה.

זו פעם ראשונה שאנדרסון לוקחת שליטה על הנרטיב של סיפור חייה. היא בחרה להתראיין בביתה בתאורה בסיסית, כשהיא לבושה בכותנת לילה ונועלת כפכפים, עם איפור קל שמרחה לעצמה; לא חוששת לפתוח הכל ולעקוץ את הגברים שהתעללו, אנסו אותה, פגעו בה וניצלו אותה.

ועדיין, היא לא מתחרטת על כלום. זה מה שמרשים בה. היחס אליה ואל גופה היה יכול למשוך את הדוקו למקומות אפלים ואומללים, אך הגיבורה שלו לא מתביישת בדבר, ומסתכלת בראייה מפוכחת ומבודחת על ההיסטוריה. זה מה שמייחד אותה, אבל גם מה שפעם שרף אותה. לאורך הצפייה ב"פמלה, סיפור אהבה" מתפשטת תחושה כי הדוקו הזה מסוגל לשנות את מסלול חייה של אנדרסון. פעם ראשונה שמתייחסים אליה ברצינות, ואשכרה מקשיבים לה.