בשיא הלחץ של המלחמה נשאתי תפילה. אתם תצחקו כשתגלו על מה

מכירים פרופורציות? אז הנה. פתאום, בלב כל הבלגן הזה וחוסר האונים והלא נודע והשחיקה, מצאתי את עצמי השבוע מתפלל, ממש פיזית, כמו שנהוג לומר היום. ממש נושא עיניים כלפי מעלה ומתפלל בלחש. אתם בטח מבינים שזה לא קרה בממ"ד ולא במקלט ולא בין בום לבום. זה קרה בחדרי האפלולי בשעת בוקר, תוך כדי התקדמות התהליך הקשה והנורא במשימות אנוש: ניסיון להעביר את תכולת היסטוריית הווטסאפ מטלפון אחד אל טלפון חדש.

קראתי הרבה על מבצע חילוץ הלוחמים מדנקרק במלחמת העולם השנייה. יש לי חולשה לתקופה ההיא ולסיפור הספציפי הזה, ואני מלא הערכה ואף הערצה לאנשים הנחושים שהצליחו לייצר ולפקד על המבצע הבלתי אפשרי. אפס, אני בטוח שלו הם היו צריכים להעביר היסטוריה של הודעות ווטסאפ ממכשיר למכשיר, בכבל או באמצעי אלחוטי - הם היו נכשלים. אולי מתקדמים בשלבים הראשונים, אך נשברים בהמשך. חתיכת סיוט, הדבר הזה.

אז באחד מהרגעים הנוראים ההם, כשבגלל טעות קטנה שלי היסטוריה בת כמה שנים של ההודעות של אשתי, שגם משתמשת בווטסאפ הזה ככלי עבודה, נמחקו לחלוטין, ובמקומן המכשיר הדפוק שחזר היסטוריית הודעות שלי - ראיתי מול עיניי את פתח השאול, ופשוט הרגשתי איך אני מרים עיניים לשמיים ומבקש עזרה. באמת.

וברגע שאחרי זה, חשבתי לרגע על הטמטום האינסופי של איש די מבוגר שהוא ומשפחתו נתונים לאיום קטלני, שרץ למקלט כמה פעמים ביום בחוסר אונים, שיש לו ענייני בריאות ופרנסה, שהוא חודש וחצי כמעט לא עובד ולכו תדעו מתי יחזור לעבוד, אבל הוא נושא עיניים לשמיים ומתפלל על שחזור היסטוריית הודעות בסלולרי.

למה אנחנו מתפללים בלב להספיק לרכבת, אבל לא מתפללים שהקורונה תעבור או שהמלחמה תיגמר? אולי כי הבעיות הקטנות הן ממש מוחשיות, ואת הגדולות אנחנו נוטים להדחיק ולא לעמוד מולן. אולי כי אנחנו מתפללים רק בנקודה של חוסר אונים מוחלט. הים מלפנים, המצרים מאחור - בום. מתפללים.

התפילה הכי טובה, ובוודאי הכי זכורה שלי, אירעה לפני 42 שנה. באותו פרק חגגנו, בן דודי וחברי יוסי ואנוכי, את בר־המצווה שלנו, בהפרש של חודש. הוא היה הראשון. נחגגה חגיגה יפה ומושקעת בכל הפרטים, חוץ מאשר בפרט אחד: במקום להזמין צלם, הוחלט שאני, בן הדוד האהוב שהיה ידוע שהוא מוכשר לכל מיני דברים, וביניהם גם צילום, אני אהיה הצלם.

התכוננתי לעניין בהשקעה רבה: שאלתי מצלמה מצוינת מחבר שהיה מתרברב שיש להם כזו בבית, עשיתי חזרות, ובעיקר - קניתי פילם. ארבעה סרטים, 36 תמונות האחד. באירוע תפקדתי ללא דופי ונהניתי מכל שנייה. עמדתי על שולחנות, נתתי הוראות בימוי, ציוויתי לחייך ולומר "גבינה" והלכתי לישון מלא סיפוק.

בבוקר למחרת נעדרתי באישור מבית הספר ושמתי פעמיי אל קיו.אס.אס פיתוח תוך שעה, החנות המתקדמת ביותר בירושלים לפיתוח תמונות תוך שעה, שריח הכימיקלים שלה מילא את כל כיכר ציון והיא היתה הבשורה המרעננת ביותר בתחום הפוטו של אותם ימים, מפני שהיא העניקה את הטובה במתנות: היכולת לקבל תמונות מייד!

מסרתי את גלילי הפילם בהתרגשות לידי הבחור, הוא הטיל אותם למעטפות, ואת ארבעת הספחים תלש ונתן בידיי, ואני פשוט נשארתי שם, בוהה במכונות ומחכה לתמונות, מדמיין איך אני משחיל אותן אל כיסי האלבום ומציג אותן לראווה לפני יוסי וכל המשפחה. הייתי בן 13 פחות חודש.

כעבור חצי שעה קם רחש קל בחנות. הבחור קרא לחבר שלו, הם התלחששו ודיברו בטלפון עם מישהו שלישי, כיבו את המכונה, הדליקו אותה, מישהו צעק משהו, ואני, שעמדתי שם כמו בן משפחה בחדר ההמתנה שליד חדר הניתוח, התחלתי לכסוס ציפורניים ולשאול: "מה קרה, מה קרה?"

אנחנו מתפללים בלב להספיק לרכבת, אבל לא שמגפה תעבור. ואנחנו עושים זאת רק בנקודה של חוסר אונים מוחלט: הים מלפנים, המצרים מאחור - בום. מתפללים!

בשלב הזה, הבחור הודיע לי ביובש ששני הסרטים הראשונים שרופים לגמרי ואי אפשר להפיק מהם ולו תמונה אחת. השמיים נפלו עלי, כפשוטו, ומבעד לאפלה שמעתי אותו אומר לי: "עכשיו נבדוק את שני האחרים. יכול להיות ששם נוכל להציל משהו". ואני זוכר תפילה. ממש זוכר אותה. ילד קטן, בגובה של מצלמה, הולך ובוכה ברחוב יפו בירושלים, מרים עיניים רטובות לשמיים ואומר: ריבונו של עולם, תמיד התפללתי את כל התפילות, אבל אף פעם לא באמת ביקשתי ממך משהו - תעשה שיהיו תמונות.

השמיים היו גדולים, והיו הרבה אנשים ברחוב, אבל אני רק הסתכלתי על האינסוף הכחול ואמרתי: תעשה שיהיו תמונות. בחיים לא אצליח לשחזר את התפילה ההיא. בחיים. והלוואי שלא אצטרך.

וא־לוהים שמע, והנה - היו תמונות. והן היו כל כך טובות, עד שאף אחד לא שם לב לכך שאין שום תמונה מהחלק הראשון של האירוע. הם אפילו לא ידעו על זה ממש עד לפני חודש, בבר־המצווה של יחזקאל חיים, בנו של יוסי. עמדתי וסיפרתי את הסיפור הזה, ואפילו ביקשתי מאחד מבני הדודים שיצלם אותי בשעה שאני מספר אותו, והוא צילם הכל - אבל כשרצה לשלוח לי את הווידאו, התברר שלא היה לו מספיק זיכרון במכשיר וזה בעצם לא צילם כלום.