הפוגה קומית: לצד העצב והכאב - למה כדאי שנזכור גם לצחוק לפעמים

יש קשר ישיר בין היכולת לצחוק לבין מידת החוסן הנפשי. בימים הראשונים אחרי 7 באוקטובר, גם האנשים הכי ציניקנים שאני מכירה לא הצליחו לצחוק. בערך שבוע אחרי הנורא מכל, הרצון לצחוק נבט מחדש והתחלתי להרגיש שפוסטים משעשעים מצליחים להקל, ולו לכמה שניות בודדות.

חיפשתי בפייסבוק ובווטסאפ קבוצה שמרכזת תכנים עם פוטנציאל הצחקה, ואני מודה שקצת התביישתי לשאול אנשים אם שמעו על קבוצה כזו. הרגשתי אשמה על שאני מחפשת לצחוק. עכשיו, אשמה היא תחושה מוכרת לי מאוד, או כמו שהפסיכולוגית מיטיבה להגדיר: "את כמעט נולדת אשמה".

היום אני יודעת שאשמה לא עוזרת לאף אחד. לא לי, לא לאנשים שאני אוהבת ולא לאלה שאני אחראית על הוול־ביינג שלהם, ובטח שתחושת האשמה שלי לא תורמת למאמץ המלחמתי. כשהאשמה זזה הצידה לרגע, ההבנה שהחיפוש אחר הקלה רגעית דרך חיוך ואפילו צחוק היא לא רק אנושית, אלא הישרדותית.

ידוע שהומור משמש לעיתים קרובות מנגנון התמודדות בזמן סטרס, ויש לו גם תופעות לוואי חיוביות: הוא עוזר להרים מורל ירוד ומשחרר הורמוני מתח כמו קורטיזול. הומור הוא גם מנגנון הגנה פסיכולוגי קריטי, שכן הוא מייצר חיבור בין אלה שחולקים את אותן חוויות קשות. העדויות לשימוש בהומור בעימותים היסטוריים מדגישות את כוחו המתמשך ככלי לחוסן ולהתנגדות מול מצוקה.

כשלא מצאתי קבוצה שמרכזת סאטירה והומור שנוגעים למצב, פשוט פתחתי אחת. שלחתי לחברים קרובים ורחוקים הודעה בווטסאפ: "כדי להתאוורר קצת, כל חבר/ת קבוצה מוזמנ/ת להדביק פה לינקים או תמונות של הדברים שמצחיקים עכשיו בקשר למצב. רק רק רק דברים מצחיקים! בלי חפירות ובלי דיונים ודעות על המצב! תודה!"

היה רגע שפחדתי שיכתבו לי שאני חצופה ומנותקת, אבל האמת היא שזה לא קרה. היו כאלה שנכנסו לקבוצה ויצאו ממנה אחרי זמן מה. אחת ההודעות הראשונות שנשלחו בקבוצה היתה של יוסי: "בתוך יום אחד, הקבוצה הזו הפכה לאחת משלוש הקבוצות האזרחיות היחידות שאני נכנס אליהן, וזה כדי להתעדכן ולצחוק". ואז אילנה הוסיפה: "אני מקריאה להורים שלי את הפוסטים מהקבוצה וכולם מחייכים בפעם הראשונה זה 12 יום".

כרגע הקבוצה מונה 200 איש, וברגעים שאני מרגישה שהמוח שלי כבר לא מצליח לחשוב או להכיל את המציאות, אני פשוט גוללת בקבוצה במקום לגלול ברשתות או באתרי חדשות. זה נותן קצת אוויר לכולם, קבוצת תמיכה לא במובן הטיפולי של המילה. ההומור והצחוק הם חלק מההתמודדות ומהשיקום העצמי.

אחת הסיבות שרציתי לכתוב את הטור הזה היא כדי להמליץ לכם לפתוח קבוצת ווטסאפ כזו עם אנשי הקשר שלכם. זה עוזר, לא רק אני חושבת כך. שיתפתי את חברי הקבוצה בכך שאני כותבת טור על הקבוצה שלנו, שנקראת "הפוגה קומית", כדי שנוכל כולנו להרגיש שאנחנו לא לבד.

בטור, זה שאתם קוראים כרגע, שיבצתי חלק מהשיתופים של חברי הקבוצה, כדי שתקבלו הצצה לחוויות האישיות של אחרות ואחרים בסיטואציה המורכבת שאנחנו חיים בה. הבמה שלהם.

פינה של שחרור

טליה, אם לשניים, כתבה: "אני בדרך כלל מסתכלת בסוף היום, עדיין אין לי סבלנות לתכנים שלא קשורים בכלל למצב, אז זה משמש בדיוק כמו שם הקבוצה - הפוגה וניסיון להכניס קצת אנרגיה אחרת לפני השינה. נראה לי שהרוב לא מצחיק אותי באמת, אבל יש מספיק פנינים שבשבילן שווה לגלול.

"יש ערך מבחינתי גם למה שלא מצחיק אותי, אבל מאפשר לי הצצה לעוד שכבה של מה שעובר על אנשים, שלא נגישה לי במקומות אחרים. אין לי רגשי אשם בכלל, כי מאוד ברורה לי החשיבות של הומור וצחוק במצבים קיצוניים ואני ממש נפעמת מהיצירתיות של אנשים. מדהים אותי להיווכח שהזמנת אותי לקבוצה רק לפני עשרה ימים, זה מרגיש כמו חודשיים לפחות".

דינה, אם לשתיים העוסקת בטיפול, כתבה: "מאז 7 באוקטובר אני בהרבה קבוצות שבכולן תכנים הקשורים למצב. לרוב הזמנות לוובינרים ולהכשרות בתחום הטיפול בטראומה. כמובן, אני אשת טיפול וזה העולם שלי. בקבוצה הזו רק הפוגה, שחרור מתחים, אישור ולגיטימציה להפוך את הכאב להומור. זה עזר לי, כי כל חיי ההומור היה בשבילי עוגן. גם ברגעים הכי חשוכים. זה עזר לי כי הרגשתי שאני לא לבד... זה עזר לי כי לרגעים הצלחתי להחליף מחשבות כואבות, עצובות וכועסות במחשבות על הבדיחה הבאה. מין שיטה טיפולית של הפניית הקשב לפעולה מיטיבה יותר".

טינה כתבה: "אחותי הכניסה אותי לקבוצה, שגם דאגה באופן מהיר מאוד לעזור לי עם הטראומה שחווינו. אני מיילדת, אחראית חדרי לידה, אמא לשלושה בנים מהממים, מתגוררת באשקלון (ועכשיו פליטה בארצנו), וביום הראשון למלחמה נפל טיל בביתי. חלק ניכר מהצוות שלי מתגורר בעוטף עזה ועברנו ימים קשים באיתור ובארגון מחדש של הצוות, ביציאה מהשוק הראשוני ובעיקר בקיום שגרה כשהטראומות גם בבית החולים וגם בחדר הלידה נוכחות באופן שגרתי ומייצרות איום קיומי עלינו. לא נותר לי אלא לתפקד על אוטומט כדי להמשיך לייצר שגרה.

"כצוות רפואי כבר למדנו בשנים האחרונות שציניות וצחוק הם הכלי המשמעותי ביותר שמאפשר לנו להתמודד עם הקושי היומיומי. הפעמים הראשונות שהצלחתי לחייך באמת היו מהפוסטים הקורעים בקבוצה. מובן שאני מעבירה אותם למיילדות, לרופאים וסתם לחברות שבורות נפשית, שחוות תקופת איום על נפשן וביתן באופן תדיר. בסוף, חלק מהשגרה, גם אם היא שגרת מלחמה קשה ומעייפת ובעיקר עצובה ומאיימת, היא להשתמש בכלים של צחוק וציניות".

מעיין כתבה: "מרגע שהצטרפתי, הקבוצה נהייתה פינה קטנה של שחרור. מצחיקים אותי הנונסנס וההומור על ההנהגה הכושלת. השלטון בישראל היה מקור לכעס ולכאב מיום היווסדו ועכשיו הגענו לשיא חדש. מה נשאר לעשות? לצחוק. זה משחרר רגשית. גם בדיחות על חמאס מקלילות קצת את התחושות הקשות. אני פחות מתחברת להומור לגבי העזתים ופגיעה באזרחים פלשתינים".

ענת כתבה: "בשונה מכל הקבוצות שבהן נשלחים סיפורי זוועות ואירועים קשים, עכשיו יש קבוצה שגורמת לי לחייך, לצחוק על המצב ולהרגיש יותר טוב, גם אם זה לרגע אחד קטן. רגע ועוד רגע, בסוף זה מרפא את הלב. ההפוגה הקומית באמת עושה את העבודה. כשיש לי 'חור' בלב או אני מרגישה בדאון, אני פותחת את הקבוצה, עוברת על כל ההודעות ששולחים שם וזה באמת עוזר להרגיש קצת יותר טוב".

מלכוד 22

גם באירועים ההיסטוריים הכי קשים שחוותה האנושות, לא נעדרו מעולם הסאטירה וההומור - גם כדי לבדר וגם כדי להעביר מסרים פוליטיים וחברתיים. לא כולם מתחברים להומור שחור, יש כאלה שחושבים שיש דברים שאסור לצחוק עליהם. מצד שני, הומור שחור נחשב גם כדרך אפקטיבית להתמודד ולו במעט עם כאב גדול מנשוא.

בקרב חיילים, למשל, לא רק בישראל אלא בצבאות העולם כולו, משתמשים בהומור שחור כדי להתמודד עם זוועות המלחמה. "מלכוד 22" למשל, אולי אחד מספרי המלחמה המפורסמים בהיסטוריה, מלא כולו בהומור שחור משובח. אלמנטים קומיים המדגישים את חוסר ההיגיון או את חוסר התוחלת של החיים מסייעים לאנשים רבים כדי לנסות לעכל את מה שלא ניתן לעיכול וגם כדי לגעת במה שנחשב בדרך כלל לטאבו.

אני חושבת שכרגע, יותר מתמיד, האופציה לצחוק ממשהו, אפילו פעם אחת ביום, צריכה להיות מרשם מרופא לכל אזרחי ואזרחיות ישראל.