השם של קבוצת הווטסאפ המשפחתית יכול לשנות את חייכם. עובדה

איך קוראים לקבוצה המשפחתית שלכם?

נדרשתי לאחרונה לשאלה הנדושה הזו, שלא מפסיקים לעסוק בה, אבל אני חושב שהיא ממש מעניינת ויש לי איזו מסקנת ביניים להציג.

לפני כמה שנים החלה בת משפחתי לצאת עם בחור וטוב למטרת שידוכים. אני זוכר את האימה שאחזה בי מפני הצפוי לנו אם יעלה הזיווג יפה והם יבואו בברית הנישואין. הסיבה לכך היתה פשוטה ועקרונית מאוד: אני ואחיי הכרנו היטב את משפחת המוצא של הורי הבחור.

הם היו שכנים שלנו בילדותנו. אנשים בסדר, יש לומר, אבל מה שכולנו זוכרים היטב זה כינוי מרושע ומעט גס שהענקנו לשם המשפחה האשכנזי הכבד שלהם. לא אחזור עליו, כי אני ילד מנומס מבית טוב, אבל זה היה משהו ילדותי, גס וקליט. נגיד אם קראו להם "ורשביאק" זה היה "ישבניאק". משהו באזורים האלה.

מובן שזה מכבר שכחנו את השם המקורי והיינו משתמשים רק בפיתוח הנאצל שלנו. זה המשיך וליווה גם את הדור השני ותחומים נוספים (הבת של ישבניאק, אוטו כמו של ישבניאק, ד"ש מישבניאק). צריך לומר שזה לא משהו שאני גאה בו, אבל ככה זה. לכל איש יש שם שנתן לו הים ונתנו לו שכניו המרושעים.

טבעי אפוא שהחל מהרגע שנודע דבר השידוך המתגלגל אחזה אימה את כולם מפני הרגע שבו ייסגר העניין ואנשים יצטרכו פה לעמוד עין בעין מול האמת העירומה, שלא לומר לפעול מהר ובנחישות לביעור ולדיכוי הזיכרון הזה, שימיו כימי עולם והוא כבר ממש חלק מקופסת הזיכרונות שלנו. נס אירע שכעבור תקופה קצרה נפרדו השניים, וכולנו פלטנו אנחת רווחה גדולה - ושבו בנים לגבולם.

צריך לומר משהו על הסיפור הזה. הוא די ברור, אבל השבוע נזכרתי בו בעוז: היתה איזושהי סיבה זעירה ונשכחת לכינוי הדוחה ההוא, משהו שקשור אולי בריח או בסגנון חיים, אבל לולא השם הזה שדבק והונצח, לא היתה לה שום משמעות. מי זוכר דברים מדור אחר ומלפני אלף שנה? אבל השם המרושע הזה, שישב טוב והתאים בול, הצליח להנציח פיסת רשעות ולייצר דימוי מתמשך ששרד שנות דור.

אילו שמות יפים יש לקבוצות משפחתיות! מחקר שעשיתי ברשת העלה מאות דוגמאות: קבוצות ראשי התיבות (גליה, שי, לימור, יוני, הורים = שלגיה. עם הנכדים – שלגיה ושבעת); קבוצות הענייניים (שם משפחה, הילדים של דודו ובתיה); קבוצות היצירתיים (פושפוש ובניו על שם התוכי של הסבא); הקבוצות הספרותיות (כל המשפחות, משפחה שכזאת); וכן עד אין סוף. אני פשוט יושב ומבלה סביב זה ומוצא עוד ועוד גילויים.

ומסקנה אחת עולה כפורחת, ואני לא מאמין שאני משמיע אותה, אבל התחלתי להאמין בה: לכו על החיובי. לכו על הסכריני. אפילו על הדביק. אני מביט על הרשימה ונותן כמובן את המקום הראשון למשפחות ששם קבוצתם הוא של מאכל (חמוסטה, רקוט קרומפלי, סגרובה), אבל מייד אחריהן מגיעות המשפחות עם השמות החיוביים (סופר על, הכי טובים, היפים והאמיצים, המשובחים בהגזמה, הילדות היפות שלנו, מלכי העולם, אהובים ואהובים, קושקושונים ופשושים שלי). ככה, עד הסוף. בלי בושה.

אז מה? פרחים וציפורים, נצנצים ומרשמלו? והתשובה שלי היא: כן. רגע אחד של מבוכה ותחושה קצת סאחית ולא מגניבה, ומשם ואילך אפקט מתמשך של חיוביות

אני מאמין גדול מאוד בתחכום ציני ובחדות סרקסטית, אבל אני באמת חושב שאם בן אדם מקבל 12 הודעות ביום בקבוצה שנקראת "משפחה בהפרעה" או "נו שוין", זה משפיע עליו בדרך כלשהי. על מצב הרוח שלו, על האופן שבו הוא חי את החיים המשפחתיים שלו, על היחס שלו לחלקים האחרים בקבוצה. אז מה? פרחים וציפורים, נצנצים ומרשמלו? והתשובה שלי היא: כן. רגע אחד של מבוכה ותחושה קצת סחית ולא מגניבה, ומשם ואילך אפקט מתמשך של חיוביות. כל כך חונכנו להיות ציניים, עד שאני באמת לא מאמין שאני כותב את זה - אבל בהחלט חושב שזה נכון.

יצא לי השבוע להיות ליד אבא שלי כשהטלפון שלו צלצל. זו היתה כמובן אמא שלי שחיפשה אותו, ופתאום ראיתי, לראשונה, איך היא שמורה אצלו במכשיר. וזה היה כל כך מתוק ומפתיע, שזה ממש טלטל אותי בגילי המתקדם, וזה לא מניח לי עד עכשיו. אני לא אומר שכל משפחה שלקבוצה המשפחתית שלה קוראים "רוזנשטראוך אוהבת ושולטתתת" היא משפחה טובה. אני כן קצת אומר שמשפחה טובה יש לקבוצה שלה שם טוב, ובעיקר שלשם יש תפקיד בתפקוד שלה.

וזה גם קשור קצת לשבוע המשוגע הזה שסב בחלקו סביב השאלה איך קוראים למה שקרה כאן ב-7 באוקטובר. אתם הרי יודעים שלא אביע שום דעה בעניין, שהרי אין אני נוטל חלק בוויכוחים העקרים האלה שכל כולם אינו אלא "הם ואנחנו" לסוגיו. מה שכן צריך לומר הוא שזה לא עניין של מה בכך. לא סתם מחלוקת פוליטית ולא עניין סמנטי.

נרטיב הוא דבר חשוב ועקרוני מאוד, ולמרבה ההפתעה הוא נקבע, בלעדית כמעט, בידי שפה ומילים. זה כבר לא ישנה את מה שהיה, אבל בסופו של דבר זה יכול לשנות, לכל צד שהוא, את מה שיהיה. ממש כמו בקבוצה משפחתית.