לא לומדים את הלקח: זה מה שקורה בסוף לנאמני נתניהו

נגעה לליבי הגברת עליזה אילוז. אישה מסכנה, ענייה וחולה, שתצטרך לשלם בקרוב לעינב צנגאוקר מאות אלפי שקלים בתביעת הדיבה נגדה. מתברר שאילוז כתבה בהזדמנויות רבות שמתן צנגאוקר לא באמת נחטף, ושאמו מעלה בכסף שאספה לניהול המאבק לשחרורו כדי לחיות חיי מותרות. נשמה טובה שכמותה. ועכשיו הגיע הזמן לשלם - וכסף אין.

בכתב ההגנה של אילוז נטען שמדובר בסך הכל בהבעת דעה, ושהנתבעת היא אישה חולה שחיה מקצבה. דמעות כמים. מה חמים היה החיבוק שקיבלה כשכתבה את הדברים המחרידים, ומה צוננת ההתעלמות כעת, כשצריך לפרוע את החוב.

נגע לליבי גם מכתבו של אחיו של איציק זרקא, דוד, המתלונן בפני ראש הממשלה על שלא בא לבקר את אחיו, ראש וראשון לבריוני הליכוד, זה שאמר שהוא שמח על מותם של 6 מיליון יהודים בשואה ושמאושפז בימים אלה בבית חולים במצב קשה לאחר שלקה במוחו. במכתב מאיים האח לבוא חשבון עם ביבי, שזרק את אחיו מתחת לגלגלי הרכבת הדוהרת. עין לא נותרה יבשה.

מי אמר חני בליוויס ולא קיבל?

אלה הם רק שני מקרים מתוך שורה ארוכה של שמות אנשים ונשים שחשבו שנאמנותם למנהיג העליון תעמוד להם ביום צרה וצוקה, וגילו שכשהם היו זקוקים לתמיכה אחרי שנתנו הכל - לא היה שם אף אחד עבורם. מי אמר חני בליוויס ולא קיבל?

מה חמים היה החיבוק שקיבלה אילוז כשכתבה את הדברים המחרידים, ומה צוננת ההתעלמות כעת

בעיניי, זה מוכיח שכשאדם מתגייס להיות שקרן מטעם, איש זרוע בשירות, איש תקשורת בשליחות - זה לא יכול להיגמר טוב. האכזבה המרה תגיע, וגם, מה לעשות, השמחה לאיד.

זה דבר אחד כשמדובר באנשים מהשוליים החברתיים שמצאו דרך אל לב השלטון, ושבעזרת הרשתות החברתיות ומילים רעילות הפכו למשפיענים דמיקולו. מגעיל, אבל מובן. אבל זה עניין אחר כשמדובר באנשים מעמדות השפעה שמוכרים את נשמתם ב־14 זוזים, ושבסוף יגלו שלא נותרה בהם נשמה ושהכסף לא הגיע לחשבון בדיוק ברגע שהם הכי צריכים אותו.

אפשר להעריך חלק מהדברים שעושה ראש הממשלה, או לתמוך בו בכל הכוח בשעת מלחמה, אך צריך לזכור שבלשכתו יש ארון זכוכית ובו אוסף הלבבות השבורים הגדול ביותר במדינת ישראל.

הטור המלא של אברי גלעד - בסוף השבוע באתר ובמגזין "ישראל שישבת"