עקידת יצחק: עצם העובדה שאני יודע מי זה איציק זרקא, פה מונחת הבעיה כולה

נו, אז איציק זרקא אמר משהו, ותרעש הארץ. מודה, לא רעשתי. לא אכפת לי מה איציק זרקא, או רעייתו, או רונית הביביסטית או עופר כסיף או כל אחד אחר שאלימותו אומנותו אומר או עושה. אני לא לוקח את זה אישית.

בעיני, מר זרקא הוא אדם שזקוק לחמלה גדולה, מילותיו הנוראיות הן קריאה לעזרה, והעובדה שזרם השפכים שיוצא לו מהפה מקבל פרסום ותהודה היא הבעיה, לא הדברים עצמם. הייתי מוסיף - עצם העובדה שאני יודע מי זה איציק זרקא, פה מונחת הבעיה כולה.

בשולי כל מחנה אידאולוגי תמיד מתקבץ ערב רב. אלה אנשים עם בעיות מהבית, עם כמיהה להשתייכות שלא מוצאת דרך אחרת מאשר לקחת את הנאמנות אל הקצה ולהפוך אותה למופרעות עבריינית. זה נכון לשולי השמאל, זה נכון לשולי הימין, לכל קצה. תמיד היה, תמיד יהיה.

בעידן הזה, של רשתות חברתיות ותקשורת ממוסדת שאוכלת את הזבל'ה שמגישים ברשתות, האנשים האלה, שבעצם צריכים טיפול, חיבוק, ולפעמים גם תרופות, הופכים להיות דוברי הדור. וזה רע מאד גם לנו ובמיוחד להם. כי אדם שיש לו הפרעה כלשהי ובמקום לקבל גינוי וטיפול מקבל במה, כבוד, הגברה ותמיכה גם מחברי כנסת וגם מאנשים הדומים לו, אדם כזה הולך ומקצין, עד שהוא מהלל את אימי השואה כמשאת נפש.

כבר שנים שבליכוד משתמשים באיציק זרקא. מצעד חברי הכנסת שבירכו אותו ליום הולדתו ובין היתר אמרו לו "תישאר בדיוק כמו שאתה", מדהים ומפחיד, כולל יו"ר הכנסת אוחנה ושר הכלכלה ניר ברקת. הלוואי שבילדותי הייתי מקבל את החיבוקים שהם חיבקו אותו כשהוא עוד היה שמיש. עכשיו הם מתנערים ממנו כאילו לא הם גידלו אותו כמו שמגדלים תנין באמבטיה, ויום אחד, הוא יוצא וטורף מישהו וכולם נורא מופתעים.

מי שגיבה התנהגויות עברייניות קטנות בבית ראש הממשלה וחיזק אותן, אחראי גם על זרקא ומילותיו המגעילות. כשלא שמים סייג להתנהגות מהרגע הראשון, צומחות מפלצות. ועכשיו מה? האם ניתן להחזיר את השד לבקבוק? תמיד אפשר. כמו עם ילדים. אם לוקחים גבולות ומוסיפים אהבה ומתיכים באש גדולה, ניתן לצקת בקבוק שיסגור את השד בחזרה.

מחאה

גם השבוע המחאה ממשיכה, כבישים נחסמים בדישם, שיבושים משובשים בשיבושם, האיבה בין המחנות העמיקה רק עוד קצת, כי כבר לא נותר עומק שעוד ניתן לחפור אליו. ואני חושב לי - לא ככה, אחים, ככה לא מוחים.

המחאה הזאת, שאני שותף לרצון שלה לעצור את מהלכי הממשלה שלא רק שאינם מועילים לדמוקרטיה, הם מתעלמים מהבעיות המרכזיות של קיומנו כאן, עובדת בעיני לא נכון. היא גם לא מביאה תוצאות וגם מפוררת את החברה ברמה שלא בטוח שנותר בה מספיק כוח להתמודד עם האיומים המגיעים אלינו מכל עבר. היא מניחה שאם תחליש מספיק את המדינה מבפנים, בסוף יקום מישהו אחראי ויגיד - את המחיר הזה לא נוכל לשלם, עוצרים. אבל זה לא קורה, ואנחנו גם משלמים את כל המחירים וגם ממשיכים.

לכן, המחאה חייבת להשתנות. ואני מציע - מחאה לא אלימה, מל"א. סוג כזה לא מחאה כבר נוסה בכמה מקומות בעולם בהצלחה, בהודו של ימי גנדי, בארה"ב של ימי מרטין לותר קינג, בצ'ילה של פינושה, בפיליפינים של מרקוס. העיקרון פשוט. לא משנה מה, העיקרון הראשי של המל"א הוא אחד - אסור שאף אחד ייפגע מהמחאה. אין דבר כזה לחסום, להשתמש באלימות מכל סוג, להטריד, להפריע, אסור לעשות שום דבר שגורם לצד השני להגיב בכוחניות, לא צריך משטרה בכלל. נכון, זה יותר מורכב, נדרשת חשיבה ושליטה עצמית, אבל התוצאות טובות פי מאה, בלי שום יצירת נזקים שדורות קדימה יצטרכו לתקן.

אחד הכלים של מל"א הוא שביתת הרעב. הכרזת יום צום של מאות אלפי אנשים אפקטיבית לא פחות מעוד מצעד בקפלן. ואם יום לא עוזר, אז שביתה ארוכה. מים מותר כמובן. גם רולאפס. אזרחים המתכנסים בגנים ציבוריים לשביתות קיבוציות ללא כל עימות אלא רק תוך הרעבה עצמית - זה כוח. גם צעדות. לא של מאתיים מטר מכיכר הבימה עד עזריאלי. מקרית שמונה לבאר שבע. עשרות אלפים, ברגל, בשולי הכבישים בלי הפרעה לתנועה. גם חלוקת פרחים עבדה במדינות אחרות, לכוחות הביטחון, לאזרחים מהצד השני, לחברי ממשלה.

כאשר לא פוגעים בזולת, המחאה לא מייצרת שנאה, היא מדגישה את המוסריות והרצון בטוב של המוחים ואי אפשר לעמוד מולה. על הדרך גם יורדים במשקל. מל"א, מחאה לא אלימה, היא הדרך היחידה לליבם של תומכי הממשלה. זאת תהיה הגירסה העדכנית של ימין על מל"א.

כליה

כולם כבר דשו בנושא הזה עד בלי די, אבל גם לי יש משהו להגיד. אם נמאס לכם, דלגו. לא בוחן כליות אנוכי ובכל זאת - בקשתו של ארנון סגל לתרום כליה רק ליהודי לא השאירה אף אחד אדיש. כל אחד ואחת צחצחו את מוסריותם על גבו של מר סגל, וגם לי בא לעשות עליו סיבוב.

ראשית, המוכנות לתרום כליה בעודך בחיים היא מדרגה גבוהה של נתינה, בטח כאשר זה לאדם זר, לא מהמשפחה, לא מהחברים. יש המון שאלות העולות מהמעשה הזה. למשל - האם המקבל ראוי בכלל למתנת חיים כזאת? אולי הוא רשע מרושע? ואולי כל ימיו עשק וגזל? ואולי הוא בכלל כבר אדם מבוגר ולא בריא בכללי, וכל הנתינה הזאת תאריך את חייו רק בשנים בודדות אך תסכן את הנותן באופן משמעותי? האם במקרים כאלה עדיין סביר להותיר את הגוף רק עם כליה אחת, ללא חלק חילוף משמעותי למקרה של כשל?

אין תשובה אחת אני מניח. כל אחד יענה מה שהוא מבין. אני אישית, לו יכולתי לתרום כליה בעודי חי, לא הייתי מוכן ללכת על מודל של נתינה אנונימית. הייתי דורש לדעת ולאשר מי מקבל ממני את הדבר הכי יקר שאני יכול לתת.

האם זה היה בהכרח קשור ללאום או לדת? במקרה שלי, לא. אצלי המשתנה היחיד שהיה מעלה או מוריד לי הוא האם האדם שאני מציל את חייו הוא אדם שתורם לחברה, תורם לזולת, שקיומו הוא קיום של נתינה. רופא ערבי? בהחלט. ראש משפחת פשע יהודי? ממש לא. סתם דוגמאות. לו הייתי עומד מול השאלה הזאת, הייתי מקפיד שהאדם המקבל כליה ממני יהיה אדם ערכי. בלתי ערכיים יש מספיק, והם מתרבים בלי עזרתי. ונכון, יש מצב שאדם רע המקבל מתנה כזאת יעבור שינוי עמוק, אבל רוב הסיכויים שיראה בכליה החדשה משהו שמגיע לו וימשיך בדרכו העקומה. לא על חשבוני. תודה.

בעיניי, אדם התורם חלק גוף יכול להעדיף את מי שהוא רוצה בלי לתת דין וחשבון לאף אחד. אלה ערכיו ואיני מתערב בהם. אבל מה? פרסום העניין יצר גל של גזענות וגזענות נגד, ובמקום לחמם לבבות הִרבָּה מחלוקת ושנאה. ופה הבעיה. עדיף אפילו שלא היה נותן מאשר כל ההתקוטטות המיותרת שיצרה נתינתו הנדיבה. והכי טוב - שהיה נותן בסתר, למי שבחר, ולא עושה עניין. והכי חשוב - אחרי מותי, איבריי מותרים לכל אדם. תתכבדו.

avrigilad@gmail.com