אני אלרגי לנתניהו, אבל בקלפי אקבל את ההחלטה המתבקשת

תקראו לי סטייק, תגידו שאני מתהפך, אבל אם כבר סטייק - אז להתהפך ולא להישרף מצד אחד. ולעניין: אם המלחמה הזאת באמת תסתיים בתבוסת איראן וחיזבאללה, אם המלחמה הזאת תהיה המלחמה האחרונה, אם כל הכוכבים יסתדרו בדיוק כפי שחזתה המגילה בשעתה - צריך לחשוב מחדש על כל נושא ביבי־לא־ביבי.

אקדים ואומר שוב - אני אלרגי לביבי, למשפחתו, למקורביו, לעושי דברו, ללוחכי פנכתו. אני עדיין חושב שהוא פירק את החברה הישראלית והחדיר לה שנאה שכמותה לא היתה אפילו בימים הכי קשים שלנו. אבל יש באיש הזה גם יכולות שאין לאף אדם אחר במדינה. גם אם מבחינת תכונות אנושיות יש רבים העולים עליו, הוא אחד בדורו, ודאי שהשילוב בינו לבין גדול מנהיגי העולם בהיסטוריה הנזכרת, הנשיא טראמפ, הוא שילוב נדיר, קטלני וחד־פעמי.

איפה זה שם אותי כמצביע בבחירות, שאני מניח שיוקדמו כדי לממש את הישגי המלחמה לפני שהם טובעים בביצת המחלוקות? לעולם לא אצביע בקלפי מחל, המפלגה שהפכה מקלט לעבריינים ולמתמודדי אישיות מכל הסוגים הידועים למדע. זה לא יקרה.

אם אתם בונים על הקול שלי - אל תגידו "לא נשב עם ביבי". תגידו "אם לא נזכה בבחירות, ניכנס לממשלה בראשותו ונשפיע מבפנים". שילוב כוחות כזה יעיף את ישראל לעמדת הנהגה עולמית, ושאויבינו ישתו מהים של עזה, עכשיו בבקבוקים מהודרים כשרים לפסח

מצד שני, כל האומרים "לא אשב עם ביבי" גם לא יקבלו את קולי, כי יש בי הכרת הטוב, ויש בי הבנה שאף שהוא אחראי בין רבים אחרים למצב שאליו הגענו - הגאונות המדינית שלו עשויה, אם לא תתהפך עלינו המציאות שוב, ליצור סדר עולמי חדש, לא פחות. יש מצב שבתוך זמן לא רב תיכון ברית הודו־איראן החדשה - ישראל, האמירויות, קפריסין ויוון - ויקום ציר חזק, עשיר, חכם ועמיד שייתן ביטחון קיומי לילדות שלי ולנכדים שלי שטרם נולדו לדורות קדימה. זה אפשרי.

ולכן אני אומר, כרגע, ללא התחייבות עדיין, שאעדיף ממשלה בראשות ביבי אבל עם שותפות אחרות. ממשלה ציונית, משרתת. ממשלה שבה הגורמים הטפיליים והעבריינים מדוללים לרמה נסבלת, והמשרדים המרכזיים מאוישים על ידי אנשים בעלי יכולת, ולא על ידי חדלי אישים חנפנים משמידי ערך. לכן אני אומר כבר עכשיו: אם אתם בונים על הקול שלי - אל תגידו "לא נשב עם ביבי". תגידו "אם לא נזכה בבחירות, ניכנס לממשלה בראשותו ונשפיע מבפנים". שילוב כוחות כזה יעיף את ישראל לעמדת הנהגה עולמית, ושאויבינו ישתו מהים של עזה, עכשיו בבקבוקים מהודרים כשרים לפסח.

נהפוך הוא זה עכשיו. להפוך את כל הקיבעונות למחשבות חדשות ומיטיבות. והלוואי שזה ייגמר בטוב מאוד, וליהודים תהיה אורה ושמחה.

מקלט

את לילותיי אני עושה בקריית התקשורת בנווה אילן. אם לא הייתם שם אף פעם, מדובר בקומפלקס ענק של אולפנים שהוקם לפני עשרות שנים במטרה לשמש את תעשיית הקולנוע המקומית, והיום הוא מארח בקביעות גם את ערוץ 12 וגם את ערוץ 13. אולפן החדשות שממנו אני משדר והאולפן של 13 כמעט צמודים זה לזה, אבל למרות הצמידות - אין העובדים מתערבבים אלה באלה בימי השגרה. מקסימום נפגשים בשער הכניסה, שלום־שלום.

אבל בימים האלה של השיגורים בלילות, כשנשמעת האזעקה, אנחנו עוזבים הכל ורצים למקלט המשותף. הדרך ארוכה היא ורבה, רבה, וכשאנחנו מגיעים מתנשפים אל המקלט, אנחנו פוגשים שם כבר את עמיתינו מערוץ 13, שלהם זה יותר קרוב. ושם, במקלט המשותף, מתערבבים שני הערוצים, ערוץ התבהלה וערוץ התרעלה, ורוח ידידות שורה במקום. כי כולנו מכירים אלו את אלו, עבדנו ביחד, נעבוד ביחד. נחמד לפגוש את האנשים שמעלינו בשלט ומתחתינו ברייטינג.

אני רק שואל את עצמי: מה היה קורה אם גם אנשי ערוץ 14 היו מזדרזים לאותו מקלט עצמו? האם שם, כשטילים עפים מעלינו לכיוון גוש דן, משהו בעוינות המתוכנתת היה מתמתן, או שהיו פורצים עימותים מילוליים קשים שהיו נגמרים בתגרות ידיים? האם אנשי הערוץ שבונה את עצמו ללא הרף על הכפשה והסתה נגד הערוץ שבו אני עובד היו מתנהגים כמו קולגות, או כמו אויבים? והאם הייתי מסוגל להיות נחמד לאנשים שבעיניי בחרו בדרך רעה ועקומה לשרת את הציבור? לי התשובה.

ומה היה קורה אם יקיר הערוץ, האפס המוחלט מרדכי דוד, היה בדיוק בעוד ראיון מפנק והיה רץ למקלט כמונו? האם היה חוסם את כניסתי למרחב המוגן? ומה הייתי עושה: מה שאני מדמיין את עצמי עושה לו, או מה שאני בדרך כלל עושה במצבים כאלה - פיפי במכנסיים?

המקלטים מאחדים בכוח אנשים שאין ביניהם שום קווי השקה בחיים הרגילים. זה יכול להיות נהדר ויכול להיות סיוט. יש אנשים בבתים משותפים שחוסמים בגופם כניסה של אנשים מבניינים אחרים - עבירה פלילית לכל דבר - ויש כאלה ששמחים להכיר שכנים ועוברי אורח לעשר דקות של שהייה משותפת. סטוץ ישראלי שכזה. ועוד מעט זה ייגמר, ושני הערוצים וכל האזרחים יחזרו לאזורי הנוחות שלהם, מלחמות רייטינג טפלות, מילוי זמן עד המלחמה הבאה.

מטפלת

מרי אן דה ורה הפילפינית נשארה עם המטופלת שלה בדירה הבלתי ממוגנת בתל אביב, ונהרגה בחדר המדרגות מפגיעת הטיל האיראני. הזדמנות לומר תודה לבני עמים אחרים שמטפלים בנו ובהורינו כשאנחנו נחלשים, ומראים נאמנות ומסירות, שלא נעים לומר - אין אפילו לנו. חיים בינינו חסידי אומות עולם נסתרים בדירות ובמוסדות סיעוד, וחייבים לציין אותם באיזה יום הוקרה רשמי. מרמינג סלאמאת פו ("תודה רבה לכם" בפיליפינית).