כבר שבועיים צופית גרנט־רנד לא אכלה כלום. ביום שבו שוחחנו השבוע היא השלימה 14 ימי צום מים. כן, 14 ימים שבהם כל התזונה שלה הסתכמה במים ועוד קצת מים ועוד מים. רעב? הוא לא חלק מהסיפור.
צו 8 לאחדות: צופית גרנט ושולי רנד עם המילואימניקים שקוראים לאחדות
נפגשנו לשיחת זום ארוכה, כי כבר שבועיים צופית מתבודדת לה בחוות בריאות בצפון הארץ. כשקליטת האינטרנט שם קרטעה לפתע - היא מייד טיפסה על ההר הכי גבוה במתחם כדי שנוכל להמשיך ללא הפרעות. במסע הזה, כך גרנט מתארת, היא עוברת שדרוג גופני, אתחול מערכות, ריפוי והתחדשות בסביבה של שדות ירוקים, עצים מחבקים, יוגה ושקיעות. שאיפתה: לצלוח 18 ימי צום מלאים - הכי ארוך שעשתה עד היום.
"עשיתי הרבה ניקויים בחיים. עשיתי צומות של ארבעה ימים ושל שבוע. אבל הפעם זה ממש במסגרת הוליסטית, ועם הרבה תובנות ועומק. וזה לא כל כך קשה. אני מרגישה טוב מאוד פיזית, זה משנה חיים. צום הוא שיטת החלמה שלא מדברים עליה. לגוף יש כלים לרפא את עצמו, אבל חינכו אותנו שכשכואב לנו - לוקחים כדור. אנחנו יודעים שיש דברים שלא כדאי לאכול או לעשות, ושצריך לעשות ספורט - אבל זה לא מספיק".
לימדו אותנו שכשחולים ומרגישים חלשים - אוכל עוזר לגוף להתחזק.
"מצד שני, בטבע אין חינוך. כשחתול או כלב חולים - הם הולכים לשכב ולהחלים. אני גם מרגישה את זה. באתי לפה חולה מתה, עם פריצת דיסק, קרע בכתף. היה לי חוסר גמישות טוטאלי, לא יכולתי לשבת. שנתיים לא הצלחתי לשבת ישיבה מזרחית - והיום אני יושבת זקוף בישיבה המזרחית.
"לא כואב לי יותר, אני ערנית, ואני כבר 14 יום רק על מים. ואתה שומע אותי - אני קוהרנטית, שום דבר לא מעורפל בדיבור שלי, אני מאוד חדה. לכן אני חושבת שהדרך של לאכול מעט היא מדהימה. להבין שאוכל זה לא אישיו, שהמטרות גבוהות יותר. בסוף, אנחנו צריכים לאכול רק כדי לקיים את המשמעות הרוחנית שלנו".
מה תאכלי בשבירת הצום?
"דבר ראשון - 200 גרם אבטיח. ואחר כך קצת פירות. למחרת עוד פירות, ואז מוסיפים סלט ירקות. ביום שאחרי מוסיפים גם מרק, ולאט־לאט חוזרים לאוכל טבעוני. אני ממשיכה עם יוגה, עם הליכות ועוד סוגי אימונים. אני רוצה לצמצם לארוחה אחת או שתיים ביום, ולא לאכול שום דבר שיש לו אבא ואמא".
"עשיתי הרבה ניקויי גוף בחיים. צומות של ארבעה ימים, של שבוע. אבל הפעם זה בא עם הרבה תובנות ועומק. אני מרגישה טוב מאוד פיזית. צום הוא שיטת החלמה שלא מדברים עליה. לגוף יש כלים לרפא את עצמו, אבל חינכו אותנו שכשכואב - קחו כדור"
בחוות הבריאות, גרנט ושותפיה לריפוי מתעוררים מדי יום ב־5:00 בבוקר כדי לגשת ולצפות בזריחה. אחר כך הם מתכנסים לפעילויות רוחניות, עוברים חוויות רגשיות, צועדים בטבע ומסיימים מול השקיעה.
"יש כאן שתי הפסקות אוכל ביום, וכשאנשים הולכים לאכול - אני הולכת להריח. הם משתגעים ממני. אני באה לשם עם בקבוק המים שלי ומריחה את האוכל. מכיוון שבאים לכאן לטיפולים של שבוע או שבועיים, נהיים קבוצה, אנשים מכל הרקעים. יש עם מחלות, ויש משפחה שכולה שאיבדה בן בעזה, למשל. כל מיני אנשים שקצה נפשם בכאב הפנימי שלהם. שגופם הפך להיות הכלא שלהם. גם אני הייתי במצב הזה".
איך את מסתדרת עם הניתוק משגרת החיים?
"מסתובבים בלי פלאפון. מדי פעם אני מתעדכנת בדברים חשובים, ומייד סוגרת (את הסלולרי). אם תשאל אותי 'צופית, היית רוצה לקחת לך בית קטן בערבה ולחיות בשקט, מנותקת מהחדשות, מנותקת מהחטופים, מנותקת מהמשפחות השכולות, מנותקת מהפצועים?' לא! ממש־ממש לא. אני רוצה לחיות בתוך עמי. אני רוצה להיות פה ולתמוך וללכת להפגנות ולהצהרות.
"אבל הגעתי למצב פיזי שהייתי בסכנה. פשוט לא יכולתי ללכת. קיבלתי פריצת דיסק. אמרתי לעצמי שאני לא משאירה את זה ככה. אני מקבלת אחריות על החיים שלי ופותרת את זה, כי יש לי אחריות לא רק כלפי המשפחה הגרעינית שלי - איתם זה מובן מאליו - אני מרגישה שיש לי אחריות גם כלפי העם שלי. יש לי אחריות כלפי מה שקורה. אני לא רוצה להתנתק מהחטופים, זה אחד הדברים שהכי מכאיבים לי בחיים, ואני רוצה שתהיה לי היכולת להמשיך ללכת ולתמוך".
"ואז הקב"ה שלח לי"
מבחינת גרנט־רנד בת ה־60, השינוי שעשתה באורחות חייה היה הכרח קיומי עקב הידרדרות מפחידה במצבה הבריאותי. "לפני שנתיים עברתי צנתור. שלושה עורקים חסומים, שניים בחסימה של מאה אחוזים. העמיסו אותי בכדורים. עשרה חודשים לקחתי כדורים - עד שלא יכולתי, פחדתי להיות מאוד־מאוד חולה מזה.
"זה הפרוטוקול: עברתי צנתור, יש לי טרשת עורקים, אז התחלתי תהליך של תרופות. וזהו, אי אפשר לצאת מזה. לא הביאו בחשבון שהתגובתיות שלי לתרופות תהיה קשה. נכנסתי לדיכאון, כל הגוף כאב, העצמות והרגליים והברכיים והאגן, כולסטרול, לחץ דם. זה הרס לי את הנשמה. אני אישית לא יכולה לחיות ככה. אני בן אדם בריא ביסודות שלי.
"הקרדיולוגית החליטה שאני חייבת לקבל זריקה מאוד חזקה לכולסטרול - וזה שבר אותי לגמרי. הייתי נורא חולה בחודשים האחרונים. לא ישנתי טוב בלילה, התחלתי להרגיש קוצר נשימה וכאבים, והבנתי שאם אני אמשיך לקחת תרופות - זה ייגמר בצנתור חוזר ובניתוחי מעקפים. ותוסיף לזה את הסטרס שעברתי בצילומי 'אבודים', חודש של צילומים מאוד קשים בארה"ב.
"אחרי שחזרתי לארץ, פינו אותי באמבולנס מהבית עם פריצת דיסק. כל הגוף שלי התרסק. ואז הקב"ה שלח לי דרך האינטרנט את אלירן דה־מאיו. הגעתי למקום שלו, שנקרא 'בית הבריאות', והכרתי גישה חדשה לחיים".
עד כמה הבחירה בגישת החיים הזו הושפעה ממצבה הרפואי של אמא שלך בסוף חייה?
"בראש שלי, בגיל 58 אמא שלי קיבלה התקף לב ומתה לי בידיים. אמנם נתנו לה שבע מכות חשמל והחיו אותה, אבל אז במשך 19 שנה ראיתי אותה לוקחת את כל הכדורים האפשריים. אותה שקית שאני קיבלתי, עם עוד כמה תרופות. לצד זה, היא לא עשתה שום שינוי בחיים. לא שינתה תזונה. תמיד אמרתי לה 'אני לא אחיה כמוך'.
"בסופו של דבר קרה לי פחות או יותר מה שקרה לה. אני רק במודעות יותר גבוהה, ולכן תפסתי את זה בזמן. אני לא חולת לב, אבל יש לי טרשת עורקים, ואנחנו יודעים שהגוף שלי יודע לבצע את הדבר שנקרא התקף לב. עובדה, הכולסטרול שלי עלה ועלה. אבל יש גם מה שנקרא אפיגנטיקה, ואני עשיתי את זה. שברתי את הגנטיקה".
את מפחדת מהזיקנה?
"אין דבר שיותר מבעית אותי מזיקנה חולה. מבחינתי, זו הדרך לשמור על צעירות. אני עכשיו רק על מים, ואני ישנה מדהים. קל לי, לא כואב לי כלום. וזה נטו תזונה והיעדר תזונה. כל הצומות לסירוגין האלה הם מאסט. אני לא רוצה להזדקן כמו אמא שלי. אני מעדיפה לא להיות מאשר להיות כמוה. אבל זה דורש עבודה".
אז מבחינתך אפשר לסגור את בתי החולים?
"בוא נעשה סדר: אין לי עניין במדינה ללא רפואה קונבנציונלית. רופאים מצילים המון אנשים, ולא לכל אחד יש את היכולת ללכת בדרך שלי, אבל חבל שהרבה רופאים לא מכירים את הדרך הזאת. הם בטוחים שהדרך שלהם היא הנכונה, אבל יש עוד דרכים. הגיע הזמן שבבתי הספר לרפואה יקדישו שנה שלמה רק ללימוד של תזונה וצומות ושל היכולת של הגוף לרפא את עצמו".
אנחנו רק כבשים
את צופית גרנט־רנד אין צורך להציג. איכשהו, כמעט כל מי שחי כאן ב־30 השנים האחרונות התקשה לפספס אותה. היא החלה כשחקנית, התפרסמה כרעייתו של מאמן הכדורגל אברם גרנט, ואז פרצה לתודעה הציבורית בתור "ההיא ששתתה פיפי וטבלה באמבט שוקולד" בתוכנית האירוח הפרובוקטיבית "מילקשייק" שהנחתה אז בערוץ 2. היא דעתנית, פעילה חברתית למען נשים ונזקקים, ואף כיהנה 18 שנה כנשיאת עמותת אנוש התומכת בפגועי נפש.
"'אבודים' היא לא תוכנית ריאליטי. היא לא עושה מניפולציות והיא לא פולשנית ברמה גסת רוח. 'האח הגדול' או 'חתונמי' הם פורמטים שבנויים עם נרטיב של התמכרות. וכדי שהצופים יתמכרו, דואגים שיהיו שם דמויות קאלט מופרעות או מדהימות"
מאז 2011 היא מנחה את סדרת הדוקו המוערכת "אבודים", ששבה השבוע ללוח השידורים של רשת 13 בפרקים חדשים (ימי ראשון ושלישי). בתוכנית, גרנט־רנד והצוות שלה מאתרים ומאחדים קרובי משפחה אבודים ומנותקי קשר. "פונים אלינו אנשים שמחפשים לסגור חור עמוק וכואב בנשמה, משהו שמעיק ורודף אותם כל החיים. לענות על השאלה הכי מהותית: מי אני? מה יכול היה להיות העולם שלי אלמלא התגלגלתי לפה?".
עד כמה נכנסים גם שיקולי טלוויזיה? הרי מי שרוצה יוכל לטעון ש"אבודים" רוכבת על צרות של אנשים אומללים למען הרייטינג.
"זאת תוכנית עם נשמה גבוהה ולב טוב, שבאה לעשות טוב לאנשים. לפעמים יש דברים שאנחנו יודעים שיהיו מדהימים לרייטינג, אבל אם זה משהו שעלול לפגוע במי מהאנשים או לסכסך - אנחנו מורידים את זה בעריכה.
"זאת לא תוכנית שמנצלת אנשים. להפך, זו תוכנית שנותנת להם הזדמנות. אנחנו מוציאים המון כסף על החקירות, ואכפת לנו מהאנשים שאנחנו מצלמים. לפעמים הם נמצאים במצבים מאוד קשים, וכל צוות התוכנית נרתם כדי להמשיך לעזור גם אחרי הצילומים. אז הדבר האחרון שאפשר להגיד עלינו זה שאנחנו תוכנית מנצלת.
"'אבודים' היא לא ריאליטי, היא לא תוכנית שעושה מניפולציות והיא לא פולשנית ברמה גסת רוח. אתה יודע כמה דברים יכולתי לעשות בפריים־טיים שקשורים לעולמות הריאליטי? גם בתקופות הכי גרועות שלי לא הסכמתי. זה לא האופי שלי".
ועדיין, זה מה שרוב צופי הטלוויזיה מעדיפים.
"העולם בנוי על תודעה, על הנדסת תודעה ועל התמכרויות. אנשים צופים במה שהטלוויזיה חושבת שהם צריכים לראות. אם אתה שואל למה רואים את זה - כי זה מה שנותנים, ואנשים הם סוג של עדר. יש הרבה תמימות. העולם מנוהל על ידי תאגידים, ואנחנו רק כבשים קטנות.
"תראה מה עשו לנו עם החיסונים המטונפים לקורונה. אילו פגיעות איומות - ואנשים עדיין ממשיכים לקבל את הזריקה המחורבנת הזאת ואת כל החיסונים העלובים, שהפכו אנשים לחולים ואומללים ולא הצילו אותם. להפך - הם יותר הרגו משהצילו.
היום לא מצליחים להסכים אפילו על ערכי היסוד. למשל, ערכי החיים, הערבות ההדדית ופדיון שבויים פתאום עומדים מול ערכי הביטחון או ערכים אחרים.
"אני לא יכולה לשמוע את זה. לא מסוגלת להכיל שיש מישהו בעולם שחושב שמשהו קודם להחזרת החטופים. אני אפילו לא מתווכחת עם אנשים, אני ישר מורידה מסך. אני מאמינה באמונה שלמה שאם לא יחזירו אותם, ואם ימשיכו להתנהל כמו שמתנהלים כאן, עם הממשלה הצועקת הזאת והקרקס - המדינה תהיה במצב מאוד קשה. והיא כבר במצב קשה.
"בתחילת המלחמה ראיינתי את משפחת גולדשטיין, שבה האבא נדב והבת הבכורה ים נרצחו ב־7 באוקטובר. אשתו ושלושת ילדיהם האחרים נחטפו והוחזרו בפעימה הראשונה. הם סיפרו לי שבעבר הלא רחוק, נדב עבר תאונת אופניים מאוד קשה ושכב בלי הכרה. כשהוא פקח את העיניים, אחד המשפטים הראשונים שאמר למשפחה היה 'התקווה מתה אחרונה'. המשפט הזה נחרט לי בנשמה.
"אני לא יכולה לחיות בלי תקווה. יש לי המון ביקורת על המדינה, ובטח על הממשלה הזאת ועל מה שקורה כאן. אבל לפני הכל, יש לנו עם מאוד מיוחד. יש פה קהילה שיוצאת מאזור הנוחות שלה כדי להציל אחרים. קהילה שתורמת, שמבשלת, שמארגנת, שנלחמת, שיוצאת לרחובות להפגנות פעם אחר פעם.
"משהו נשבר אצלי ב־7 באוקטובר. אני לא רוצה להגיד שאני לא מאמינה בשלום, אין לנו מנוס משלום מתישהו - אבל בלי צבא משמעותי אנחנו לא נחיה. לא נחיה בלי אדמה. לא נחיה בלי המחויבות למדינה. אנחנו אומה נרדפת. אנחנו לא יכולים להתעלם מהאנטישמיות ומהשנאה הג'יהאדיסטית שיש כלפינו".
נשמע שמתה אצלך התקווה לשלום בימי חיינו.
"לא איבדתי את התקווה. אנחנו צריכים לשמור על ערביי ארץ ישראל, אבל גם הם וגם אנחנו מבינים שבעזה קרה משהו. זה לא תמים. התקווה לא מתה, אבל יש לנו דרך מאוד ארוכה לגונן על עצמו.
"כרגע, אם המלחמה בעזה צריכה להיפסק - זה רק כדי לשחרר את החטופים, ולא כדי להפסיק להגן עלינו. אנחנו במקום קשה. אני לא שופטת אנשים שבורחים מפה, אבל אני לא אעזוב את הארץ. אני רוצה להמשיך להילחם עליה עד יומי האחרון - להילחם עליה ערכית, מוסרית.
"הפוליטיקה במדינה רקובה מהיסודות שלה. זה נכון גם ברפואה, בבריאות, ברווחה. הכל רקוב במדינת ישראל. זה לא תפוח אחד רקוב בסלסילה עם תפוחים אדומים יפים - זה תפוח אחד נחמד בסלסילה מלאה תולעים. זאת התחושה. לכן תפקידנו כאזרחים הוא לפחות לדאוג לאזרחים האחרים וללכת נגד האינסטינקטים. זו לא חוכמה שאתה עם העדר שלך. צריך לעשות צעד קדימה לטובת האחר".
אילו תפוחים יפים את רואה בסלסילת הפוליטיקה הישראלית?
"יש כמה: אפרת רייטן מדהימה. מירב כהן חדה וחריפה, לא צועקת או מנבלת את הפה. מבחינת חינוך ומחויבות, אני מאוד אוהבת את יועז הנדל. את נפתלי בנט אני גם אוהבת, הוא נהדר. אדם פתוח, ורסטילי, משתנה. אפשר לעבוד איתו".
"חברה שלי פחדה"
לפני שלוש שנים וחצי צופית נישאה לזמר־שחקן שולי רנד. הזוגיות המתוקשרת הבליטה את הפערים ההתחלתיים ביניהם: הוא חוזר בתשובה, חסיד ברסלב, ואילו היא חילונית, לכאורה, שהתגרשה ממאמן כדורגל בכיר אחרי 22 שנות נישואים.
"אני לא מסוגלת להכיל שיש מישהו שחושב שמשהו קודם להחזרת החטופים. אני אפילו לא מתווכחת עם אנשים, אני ישר מורידה מסך. אני מאמינה באמונה שלמה שאם ימשיכו להתנהל כאן עם הממשלה הצועקת והקרקס - המדינה תהיה במצב מאוד קשה"
"אני קבליסטית כבר המון שנים, אז ממילא אני חיה עולם תורני", היא מנתחת את התקרבותה לדת. "אני מאוד חיה עולמות של אמונה. לא חזרתי בתשובה כהלכתה, כמו שאומרים, אבל מאז שאני נשואה הבית שלי הוא לגמרי טריטוריה דתית בשבתות ובחגים. הבית קדוש לגמרי. מפה לבנה, נרות. דברים שאהבתי עוד קודם, אבל לא היו לי פרטנרים לזה. אז עם שולי זה על בסיס שבועי.
אנחנו מקבלים את השבת באהבה, ויש לנו יומיים של אושר גדול, הרבה לימודים, הרבה מאוד קריאה ושקט. "אני אוהבת את הדת היהודית, את הלימוד, את הדיאלוג, את הציונות הדתית. המשפחה של שולי היא מהציונות הדתית - אלה המשפחות הכי ערכיות שפגשתי בחיים. איך שפרצה המלחמה לא היה ילד או חתן שלא היה בחזית, וכל הנשים היו בתרומות. זאת חברה מאוד־מאוד מיוחדת וערכית. לא חברה שיוצאת מפיקניק ואז הפארק נראה כאילו הוא פח הזבל הפרטי שלה. זאת חברה שאחרי שהיא מסיימת לטייל היא מנקה את כל השטח.
"אני מאוד אוהבת החברה הישראלית כולה, וגם אם יש לי ביקורת על אלה שכן זורקים את הזבל בחצר של המדינה - עדיין אני יכולה למצוא בהם נקודת אור והרבה אהבת אדם ודברים מופלאים. אבל עם החברה הדתית יש לי קשר מיוחד".
אני מאמין שיש לך גם ביקורת.
"בטח. למשל, אני חושבת שגיוס החרדים הוא מאסט. גם הם וגם ערביי ארץ ישראל צריכים להתגייס לצבא. כל מי שחי במדינה צריך לשרת אותה. נקודה. ואני נלחמת על זה. כשאני שומעת על עוד רב שאנס או פגע, ושהסביבה ידעה והסתירה, זה צורם ומכעיס אותי ומכניס אותי לשיחות קשות עם אנשים חרדים. אבל כשאני שומעת שמנהל בית ספר מגרש בחור שבא להניח תפילין - זה דוחה אותי. מה, אין מספיק אנטישמיות בעולם?
"אני גרה ברמת חן ברמת גן, ובאחד הימים הגיע לשכונה שלי בחור מחב"ד שנעמד ליד תיכון בליך. באה אישה, בשם כל השכונה, וגידפה אותו וסילקה אותו. אז כתבתי לה תגובה עדינה שאני מאמינה שהיא באמת מפחדת מזה, אבל אני מזמינה אותה לחשוב רגע בפרספקטיבה אחרת ולבוא לראות גם את הבית שלנו, לצורך העניין.
"אני לא בעד מדינת הלכה. אני נגד, חד־משמעית. אני לא רוצה שמישהו יקבע לי, אני רוצה שדת תהיה בחירה. להיות דתי זאת בחירה. אני לא רוצה שייקחו לנו את החופש הזה. אבל המאבק בין יהודים הוא מפחיד. אנטישמיות בתוך הבית זה קשה".
מה חשבה הסביבה החילונית שלך על הזוגיות עם שולי?
"יש לי חברה שמאוד אוהבת את שולי, אבל כשהתחתנו, והיא ראתה אותי עם המטפחת על הראש, היא התקשרה ואמרה 'מה עשית? את לא יכולה לעשות דברים כאלה, את לא יכולה לחזור בתשובה'. הקשבתי לה. שמעתי את החרדה. הרגעתי אותה. אמרתי לה 'אם ארצה לחזור בתשובה אני אחזור'.
"הלוואי. באיזשהו מקום יש לי חלום כזה. בינתיים אני בדרכי. הבית שלי דתי וכשר למהדרין. הבית שלי הוא הבית של שולי, ושולי צריך מרחב שמגונן עליו ותומך בו ורואה את טובתו לנגד עיניו".
הוא היה רוצה שתהיי יותר דתייה?
"כששואלים אותו אם הוא רוצה שאחזור בתשובה על מלא, הוא עונה 'אני קונה את העולם הבא שלה, אני לא רוצה ממנה שום דבר שלא בא באופן טבעי'. לבוא ולהגיד לי 'רחמנא ליצלן, אל תחזרי בתשובה'? זה נובע רק מפחד. אם אחזור בתשובה זה לא ישנה אותי. אני חיה את שני העולמות.
"מהרגע הראשון בקשר שלי עם שולי היה ברור שהשבת שמורה, כי אחרת הוא לא יוכל להיות בבית. לא אדליק לו טלוויזיה וחשמל. יש פלטה. אני מתה על זה. וכשאני מגיעה איתו למקומות - אני מעדיפה שמלות ולא מכנסיים. אני ושולי זה נטו אהבה, ולא שום דבר אחר. אהבה ודמיון עצום. דמיון באופי, בטעם, במהות, בהומור, בסרקסטיות, בשקט, בלב. אנחנו מאוד־מאוד דומים, וזה מה שחיבר בינינו".
"סילופים של האמת"
בואי נדבר על הגברים בחייך. אברם גרנט ושולי רנד הם דמויות שמושכות אש ציבורית, לכלוכים וטינה כל הזמן. כפרטנרית, יש בך צורך לגונן עליהם? לתקוף בחזרה למענם?
"קודם כל, אני חברה מאוד טובה. אני ואברם, גם אחרי הגירושים, אנחנו החברים הכי טובים בעולם. שולי גם חבר מאוד טוב שלו. אבל לא הייתי מגוננת על אברם בכל מחיר. לצורך העניין, בסאגה שהיתה עם חיים אתגר (שפרסם תחקיר שהאשים את המאמן בהטרדות מיניות לכאורה; נ"ו) בדקתי את זה לעומק. זה כולל פוליגרפים שאברם עבר. ראיתי את כל הסמסים, והתרשמתי שחיים אתגר נטפל אליו בצורה הכי גסה שיש.
"מהרגע הראשון בקשר שלי עם שולי היה ברור שהשבת שמורה, כי אחרת הוא לא יוכל להיות בבית. לא אדליק לו טלוויזיה וחשמל. יש פלטה. אני מתה על זה. וכשאני מגיעה איתו למקומות - אני מעדיפה שמלות ולא מכנסיים. אנחנו נטו אהבה, ולא שום דבר אחר"
"לפעמים יש לי ביקורת על אברם. הוא נמצא במין חברה כזאת, הוא קצת כמו ילד ויכול להתחיל עם בחורה צעירה - אף פעם לא קטינה, חס ושלום. אז כן יכולה להיות לי סוג של ביקורת עליו, אבל בין זה לבין להדביק לו תיאורים מטופשים? לא הייתי מגינה עליו אם משהו מזה היה אמיתי".
את יודעת שבמשך שנים ארוכות היו ברחוב הספורטיבי שמועות על אברם ועל מה שמסביב? זה אף פעם לא הגיע אלייך לפני פרסום התחקיר?
"מעולם לא. להפך, שמעתי על אברם רק דברים טובים. בתחקיר היו המון סילופים של האמת. יכול להיות שאברם מתחיל עם בנות, אבל אם יש דבר שאני כמעט חותמת עליו זה שאברם הוא לא בן אדם כפייתי. הוא לא בן אדם שכופה את עצמו.
"יכול להיות שכשהוא מתחיל איתן יש נשים שלא נוח להן עם זה - בסדר. אם אני רואה היום את הבת שלי ומישהו מתחיל איתה, והוא בגיל מסוים, זה כבר... העולם היום הרבה יותר רגיש. אני שייכת לדור שפחות רגיש לדברים האלה. אבל בין זה לבין להדביק לבן אדם כותרות כאלה - הפער גדול. לא כל התחלה ולא כל סמס זה הטרדה מינית.
"אנחנו חיים במדינה שבה כל דבר הופך להיות משהו. אם הוא לא כפייתי, אם הוא לא נודניק, אם הוא לא מנצל מרות ואין לו שום קשר אינטימי עם מישהי שצריכה ממנו משהו - מה הבעיה? לכל גבר שני היום אפשר להדביק אפיזודה כזאת.
"תקשיב, אני נפגעת פגיעות מיניות הכי קשות שיש. הסיפור שלי בחוץ. אני פמיניסטית. אני תומכת בנשים מוכות, בנפגעות עבירה מינית, פגיעות מיניות ופדופיליה. כל כולי במקום הזה. אני מוכנה להרוג אנשים כאלה בידיים שלי. אבל במקרה הספציפי הזה, מה? עובדה שהתחקיר לא הצליח להתפתח. לא היה כאן כלום.
"אני לא מגינה על אף אחד בכל מחיר. כנ"ל לגבי שולי. כל הדברים שנאמרים עליו על ידי מי שהיתה שם פעם (אשתו הראשונה, מיכל רנד; נ"ו), אם דבר אחד מזה היה נכון - הייתי נלחמת בו, עוזרת לו לצאת מהמקום הזה. הבעיה היא ששום דבר לא נכון. כלום. האיש הזה סובל מאלימות מטורפת כבר שנים על גבי שנים.
"גם אני סובלת מאלימות קשה כלפיי. אני לא עונה לה ולא מתייחסת. אבל לפעמים יש לי צורך להגיד לעולם: שולי הוא האדם הכי אציל, הכי נדיב, הכי עדין, הכי אבא אוהב לילדים שלו. אני לא רוצה להתייחס לצד השני. אין לי מה להגיד לה".
את, שעשית קריירה מאיחוד משפחות מפולגות, מניכור הורי ומכל הדברים האלה - פתאום זה אצלך בבית.
"כל מי שיודע את האמת יודע ששולי היה בחוץ שנתיים וחצי. מעולם לא לקחתי אותו מאף אחת. שולי התחנן לקבל גט, ולא קיבל. עד שהתחיל בינינו משהו ועד שקיבלנו אישור של מאה רבנים עברנו דיני גיהינום. ממש ככה. וכל מי שמכיר את הסיפור שלנו, שזה כל המדינה בערך, יודע את האמת, יודע שהחיבור של שולי איתי הוציא אותו מבור שחור, מכאב פיזי ונפשי, מעבדות נצח. רק אהבה טהורה היתה יכולה לספק את הריפוי הזה.
"לפעמים מגיעים טוקבקים של נשים שמאמינות לגרסה אחרת. 'הוא לא נותן לילדים, הוא לא עושה לילדים'. וליבי איתן, כי אלה אנשים טובים שמאמינים רגע לצד השני. אבל שום דבר שנאמר שם לא נכון. שום דבר. שולי הוא החבר הכי טוב שלי בעולם. איש מתוק. הוא הנשמה התאומה שלי. באמת".
אני סובלת מאלימות קשה כלפיי. אני לא עונה לה ולא מתייחסת. אבל לפעמים יש לי צורך להגיד לעולם: שולי הוא האדם הכי אציל, הכי נדיב, הכי עדין, הכי אבא אוהב לילדים שלו
איך ילדייך, דניאל ורומי, קיבלו את הקשר שלך עם שולי?
"מדהים. הם כל כך אוהבים אותו ומחוברים אליו. ובכלל, האינטראקציה בין הילדים שלי לילדים של שולי מעניינת. כיף להם ביחד. הם חולקים את אותן הבעיות שסוחבים 'ילדים של'. דניאל (31) מוציא את האלבום השני שלו, והוא הולך לחמם את אביב גפן.
"הוא מוכשר ברמות, ואני רק מחכה לרגע הפריצה של הילד. אני חושבת שהשם שלנו קצת מפריע לו לפרוץ. רומי (24) עבדה כרכזת מערכת בתוכנית של לוסי אהריש. היא סופר־אינטליגנטית, גמרה לימודי קולנוע וכותבת עכשיו את התסריט של החיים שלה לסרט פיצ'ר.
"תקשיב, אני נפגעת פגיעות מיניות הכי קשות שיש. הסיפור שלי בחוץ. אני תומכת בנפגעות עבירה מינית, כל כולי במקום הזה. אני, בידיים שלי, מוכנה להרוג אנשים כאלה. אבל במקרה הספציפי של אברם? עובדה שהתחקיר לא הצליח להתפתח. לא היה כאן כלום"
"שניהם החברים הכי טובים שלי. כמה כישרון יש בהם, זה מופלא. הלוואי שהייתי יכולה לעזוב הכל ורק לנהל אותם. גם לשולי יש ילדה מוכשרת בשם אודליה, שעשתה תפקיד ראשי בסרט, וגם בן מוזיקאי בשם אריה יהודה, שמנסה לפלס את הדרך שלו. באמת יש הרבה כישרון אצלנו בבית".
הרבה כאב וטראומות
את הראיון אנחנו מסיימים מעט לפני השקיעה. בחוות הבריאות המטופלים סיימו את ארוחת הערב הטבעונית שלהם, אבל צופית כלל לא מוטרדת מכך שהיא פספסה את הסעודה. בעוד כמה דקות יאסוף אותה מהחדר בעלה, שגם הוא מסתגר איתה במתחם, ושניהם יצעדו כדי לצפות יחד בשקיעה, עם בקבוק מים ביד.
"עם דבר אחד לא אתן לאף רופא להתווכח איתי: אני ביום ה־14 של הצום, ואני מרגישה בת 16. יש היום כל כך הרבה כאב וטראומות במדינה, והשילוב של תזונה, תודעה, תנועה ומחשבה קצת הוליסטית - זה פתרון שצריך להיות יותר זמין. זה הייעוד שלי, והדבר הגדול הבא שאני רוצה לעשות: להקדיש את חיי לתפיסות עולם בריאות. אני רוצה לשנות לאנשים את התודעה".
nirw@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו