אבותינו יצאו ממצרים. בואו לא נחמיץ את נקודת היציאה שלנו

ושוב מגיע הזמן בשנה שבו אנחנו מחויבים לראות את עצמנו כאילו אנחנו יצאנו ממצרים. ויש שנים שבהן זה קצת קשה, כי אנחנו חיים במציאות של שפע חומרי. אנחנו לא הולכים בשום מדבר, וברוך השם - יש לנו כל מה שאדם צריך. אבל הנה, השנה יש לנו הזדמנות ממש לצאת ממצרים בעצמנו.

כשיצאו אבותינו מארץ העבדות, הם לא המתינו הרבה זמן עד שהתחילו להתלונן. הם נזכרו בסיר הבשר, בקישואים ובאבטיחים, בבצלים ובשומים, והם התלוננו והתגעגעו וחששו שמא ימותו במדבר.

ואמנם הבצק שלהם לא הספיק להחמיץ, אבל התודעה שלהם החמיצה. היא החמיצה את ההזדמנות להיות בתדר של הודיה ולא בתדר של תלונה. כי תלונה היא השמרים של הנשמה. היא גורמת לתפיחה של המקומות הקורבניים בנפש ולצביעת המציאות בצבעים קודרים של חששות וחרדות.

הימים האלה הם ימים מורכבים מאוד בתולדותינו. כמו עם ישראל שיצא ממצרים, גם אנחנו במהלך של יציאה מאיראן, מהאיום שלה על קיומנו ומשעבוד כל משאבינו למלחמה בה. ויש רבים בתוכנו שמתמכרים לתלונה. אי אפשר לטוס ואי אפשר לזוז, כל רגע יש אזעקה וכל שנייה יש נפילה. נפילת המורל ונפילת האמונה ונפילה להתמכרויות ונפילה בתזונה ובכושר.

אם כך, כשמורים לנו בכל דור ודור לראות את עצמנו כמי שיצאו ממצרים, זה כולל גם את התזכורת שכשאנחנו נמצאים במהלך גדול לשיפור מצבנו - תמיד עולה היסוד התלונתי בנפש שלנו, שרוצה לחזור לבוץ החמים והנוח שבו רבצנו קודם, ומספר לנו כמה טוב היה אז, לפני שיצאנו למסע שבסופו, אולי, מצבנו יהיה טוב פי כמה.

ובאמת, כבר 47 שנים אנחנו עבדים לפחד מאיראן, משעבדים את המשאבים שלנו כדי ליצור יכולות מול הטירוף הפרסי, מכחישים את הסכנה כדי ליהנות מהרגע. אבל הנה הגיע הרגע, רגע היציאה, רגע השחרור, ומה אנחנו עושים? מתלוננים. כמו אבותינו במדבר.

אז אני רק רוצה להזכיר שמי שהתלונן מת במדבר, לא זכה להגיע לארץ המובטחת. כי אנחנו עם נבחר. נבחר להיות בתדר של הודיה, לא בתדר של תלונה.

אני רק רוצה להזכיר שמי שהתלונן מת במדבר, לא זכה להגיע לארץ המובטחת. כי אנחנו עם נבחר. נבחר להיות בתדר של הודיה, לא בתדר של תלונה

מספרים לנו שזה בסדר להתלונן כל הזמן, "לאוורר". בעיניי, מי שמתלונן מחמיץ את הרגע, מחמיץ את כל הסובבים לו, מחמיץ את עצם מטרת הקיום, וזה כולל אותי ברגעים שבהם אני נופל לתלונות.

אז כשאנחנו יושבים לשולחן הסדר השנה, נזכור היטב שבדנ"א הלאומי שלנו כתובה "תלונה", ושאנחנו יכולים לבחור לא לקבל את ההצעה להתלונן, אלא להגיד תודה שיש לנו הזדמנות חד־פעמית לצאת ממצרים אשר באיראן.

עוד לא פגשתי בן אדם שהלך לעולמו ועל מצבתו נכתב "הירבה להתלונן".

גלוטן

פסח עובר לידי בשנים האחרונות ללא כל מאמץ. הבית שלי כשר לפסח כל השנה, מאז שאחת הבנות פיתחה יחסים עכורים עם הגלוטן. אחרי תקופה ארוכה של כאבי בטן בלתי, עלתה ההשערה שהגלוטן הוא המחולל של כל הצער הזה, ובאמת, ביום שהפסיקה הילדה לאכול דברים מן החיטה - חלף הכאב.

מאז היא נמנעת מגלוטן לגמרי. אינה צליאקית, יותר בכיוון של רגישות. אבל מה שמעניין זה שבעקבות התנזרותה, לאט־לאט אבל מהר למדי עבר כל הבית לתזונה ללא גלוטן, כשרה לפסח למהדרין כל השנה, ומצאנו תחליפים שכולנו אוהבים, וזה מה שאוכלים.

כך מצאתי עצמי עושה שינוי תזונה שלא התכוונתי לעשות, בלי שרציתי, וללא צורך אמיתי. אבל מה שקרה הוא שלאט־לאט, משהו בי לא רוצה יותר מוצרי חיטה. הגוף שלי מתנגד. היד נשלחת ואז עוצרת. אנחנו כבר לא. כבר יותר טעים לי לחם מקמח טף וכוסמת. אפילו חלה לל"גית מצאתי, טעימה אפילו יותר מאחותה הנפוצה.

מה שבטוח, לעבור לתזונה ללא גלוטן זה עניין יקר פחד. יש תחליפים זולים יחסית, אבל הם רק נראים כמו המקור, ופה נגמר הדמיון. כל מיני קלקרים מעוצבים בתבניות של דברי מאפה שגורמים ללשון אכזבה ומרמור כבר מהביס הראשון.

ויש תחליפים יותר יקרים, וככל שהמחיר עולה - עולה האיכות ומשתווה למוצרי החיטה, ואחר כך עוברת אותם ומשאירה להם אבק של פירורי מצה. אבל זה יקר. לחם אמור להיות הרכיב הזול בסל המזון של משפחה, כך גם פסטה, אבל כשהפסטה מיוצרת מעדשים, היא עולה כאילו יוצרה מזהב. לך תבין למה. מה מותר העדשה מגרגיר החיטה? למה פי שישה? כי מישהו חייב את זה לבריאותו? ככה נאה לנהוג באחים? לנצל שעת משבר?

והנה בא חג הפסח. חגם של הצליאקים ואחיהם הרגישים. כל המוצרים בגרסאות כשרות לפסח. פתאום לא צריך לבדוק כל דבר, לא צריך להגיד כלום. מה שיש על השולחן מותר. רק שבוע בשנה. תארו לעצמכם שאלרגים לבוטנים היו יכולים לאכול במבה שבוע בשנה. חגיגה. אני טועם את המוצרים. האמת, לא מרגישים הבדל. ועם כל הכבוד לחיטה, אם האנושות - גם לה יש כבר תחליפים.

אז חג שמח וכשר לכם. אצלנו בבית נסתפק בשמח, כשר תמיד.