כשג'ולי אסתר סילברשטיין, חצי מצמד הכותבות של "חוצפה גירלז", חגגה במקביל בר־מצווה לבנה ובת־מצווה לבתה, היא הופתעה כשחזתה ביחס השונה שלו זכו השניים מהקהילה האורתודוקסית־מודרנית שאליה היא שייכת. "בני קרא בתורה וקיבל את כל מה שבני־מצווה מקבלים - תפילין, סט גמרא, תנ"ך עם שמו", היא מספרת. "בתי עשתה את אותם דברים, וקיבלה תכשיטים ותיקים.
"הקהילה שלנו משכילה מאוד, ואימצה רעיונות של העצמה ושוויון נשים, אבל המתנות שניתנו אותתו לנו משהו אחר. מתנות הן ביטוי של הערכים שלנו, ומה שהקהילה אמרה בעדינות לבני הוא 'אנחנו רוצים שתגדל ללמוד ולשאוף', ולבתי היא אמרה 'אנחנו רוצים שתהיי יפה ותמצאי בעל שהוא שאפתן ולמדן'. זה הגרעין שגרם לי לחוש שצריך ליצור משהו - ספר מתנה לבת־מצווה או לבר־מצווה, שיהיה תיקון, משהו יפה ועוצמתי שמחיה את סיפורי הנשים היהודיות יוצאות הדופן".
יום האישה: חוגג כוח נשי, או עוד יום של פרחים וקמפיינים? // צילום: היום פלוס
הספר "חוצפה גירלז: סיפורן של 100 נשים יהודיות אמיצות" מאת סילברשטיין ותמי שלוסברג פרוור, יצא לאור באנגלית בנובמבר 2024, והחודש (מארס 2026) ראה אור במהדורה עברית. מוצגים בו 100 דיוקנאות של נשים יהודיות ממגוון תקופות ומקומות, מהתנ"ך ועד ימינו, מנביאות ומלכות ועד מדעניות, מנהיגות ואמניות. כל סיפור מלווה בפורטרט מקורי של אמנית יהודייה, תוך הקפדה על ייצוג מגוון של קהילות יהודיות מרחבי העולם - אשכנזיות, ספרדיות, מזרחיות, אתיופיות, בוכריות ועוד.
"שתינו גדלנו עם נשים חזקות מאוד במשפחות שלנו", אומרת שלוסברג פרוור, "היתה לי סבתא רבתא אחת, שבשואה ברחה עם משפחתה והצליחה להבריח את בעלה דרך הגבול השוויצרי כדי לאחד את המשפחה מחדש. באותו זמן סבתא רבתא אחרת שלי, שהיתה אם חד־הורית, הפכה לאישה היהודייה הראשונה בסיאטל שקיבלה רישיון נהיגה ופתחה עסק.
"גדלתי עם הסיפורים האלה, אבל בסביבות החינוכיות לא לימדו אותי הרבה על נשים יהודיות בהיסטוריה ועל תרומותיהן לעולם ולחברה. גם בקהילה שלי לא ראיתי הרבה מודלים לחיקוי של נשים יהודיות חזקות שחיות את חלומותיהן. כשבתי נולדה, רציתי שתגדל עם מודלים אמיתיים לחיקוי - לא מה שרואים היום באינסטגרם, אלא להעמיק לתוך המורשת שלנו ולמצוא את הסיפורים שיהיו מעוררי השראה עבורי ועבורה".
לאזן את הכובד
שלוסברג פרוור (39), אם לשניים שעלתה מבלגיה לפני כ־20 שנה וגרה כיום בתל אביב, היא אסטרטגית מיתוג שעבדה עם מותגים תאגידיים בינלאומיים. סילברשטיין (45), אם לחמישה שעברה עם משפחתה לישראל לפני שבע שנים וגרה בירושלים, היא אסטרטגית תוכן וכותבת נאומים שעבדה בעבר עבור דני גילרמן, לשעבר שגריר ישראל באו"ם.
שלוסברג פרוור: "בתלמוד נכתב 'החוצפה מועילה אפילו כלפי שמיים'. זה כוח עצום, ולא נאמר אם הוא כוח חיובי או שלילי. לחוצפה יש ביהדות כוח כפול, כמו אש, כמו בינה מלאכותית. אפשר להשתמש בה כמובן לטוב, אבל גם לרע"
"חוצפה גירלז", לדבריה, היה עבורה מעבר לא טריוויאלי לקדמת הבמה. "היה לי נוח עם האנונימיות שלי, כי אני אדם מופנם שאוהב שקט", היא מסבירה. "ככותבת נאומים מקצועית, עבודתי היא לכתוב את הסיפורים של אנשים אחרים, ולעזור לאחרים למצוא את קולם, אבל לפעמים בחיים מגיע רגע שבו את מבינה שאת צריכה למצוא את הקול שלך, כי יש כאן משהו שחסר תרבותית.
"עבורי, כמי שהיא חדשה יחסית בארץ, הגרסה העברית של הספר גורמת לי להרגיש חוצפה אמיתית. כשאת עולה לארץ, את חושבת שתשתתפי בשיח כצרכנית פאסיבית שלו. זה דורש חוצפה מסוימת לומר כמהגרת 'אני רוצה להיות חלק מהשיח. אני רוצה לשנות דברים, אני רוצה לתרום'".
העבודה על הספר נמשכה כחמש שנים, כולל עיכובים כתוצאה מקורונה, לידות, וכמובן 7 באוקטובר. "הודענו לכולם ברשת שלנו שהפרויקט הזה קורה, וסיפורים רבים התחילו להגיע אלינו", מספרת שלוסברג פרוור. "את הסיפורים הפחות ידועים היינו צריכות לחקור בעזרת ארכיונים ושיחות עם היסטוריונים ופרופסורים.
"אלייזה דיוויס היא דוגמה לסיפור כזה. היא היתה עקרת בית בריטית, אם לעשרה ילדים, שהיה לה האומץ להתעמת עם צ'רלס דיקנס - הסופר הפופולרי ביותר באנגליה באותה תקופה - בגלל הסטריאוטיפים האנטישמיים בספריו, למשל דמותו של פייגין ב'אוליבר טוויסט'.
"מצאנו תכתובת בינה לבין דיקנס שהיא למעשה התכתובת הארוכה ביותר שנמצאה אי־פעם בין דיקנס לאדם מחוץ למעגל הקרוב שלו. אפשר לראות שם כיצד הוא ממש מגיב לה לעומק. בתחילה הוא כלל לא הבין מדוע היא פנתה אליו, והיה בטוח שהתיאור שלו של יהודים מדויק, אף על פי שלא פגש יהודי מעולם, והיא שלחה לו טקסטים יהודיים שתרגמה, כדי שיוכל להבין את הניסיון היהודי. למרבה ההתרגשות, הוא אכן ביצע את התיקון. הוא לא רק עורך את הסטריאוטיפים השליליים במהדורות עתידיות של 'אוליבר טוויסט', אלא גם הציג דמות יהודית חיובית בספריו הבאים".
למה היה כל כך חשוב שלכל דמות בספר יהיה דיוקן צבעוני מקורי משלה?
שלוסברג פרוור: "זה בהחלט הפך את התהליך לארוך, יקר ומורכב יותר. כעיתונאית, אני יודעת שכשיש כותרת גדולה וכולם מדברים עליה, אם יש טעות בכתבה, ההתנצלות שמגיעה אחר כך קטנה ובלתי ניכרת. הספר הוא תיקון להיסטוריה יהודית. ולכן לא יכולנו 'רק להתנצל' - רצינו שהתיקון יהיה נועז, צבעוני, בלתי ניתן להתעלמות.
"שנית, הרבה מהסיפורים עוסקים באפליה, ולכן יש בהם כובד רב. מכיוון שקהל היעד הראשוני היה בנות 14-7, רצינו משהו שיאזן את הכובד הזה, תזכורת לכך שאף שהיו עוינות וקשיים בחייהן, היו גם שמחה וצבע. שלישית, עבור אמניות יהודיות, מדובר בימים קשים מאוד. קהילת האמנות הפרוגרסיבית מאוד אנטי־ישראלית, ולכן היה חשוב לתת להן פלטפורמה כדי שיידעו שיש עדיין מקומות שרוצים לראות את עבודתן, לשמוע את קולן".
"חזרנו למקורות"
"חוצפה גירלז" מעלה בזיכרון את הספר "סיפורים לפני השינה לילדות מורדות", שיצא לאור ב־2016, הפך לתופעה תרבותית עולמית, נמכר ביותר מ־6 מיליון עותקים ותורגם לכמעט 50 שפות. הספר, שכתבו פרנצ'סקה קוואלו ואלנה פאווילי, מציג 100 "סיפורי לילה טוב" לפני השינה על נשים יוצאות דופן מההיסטוריה ומימינו אנו.
סילברשטיין: "אנחנו מנסות לחיות בצומת של הישרדות ושגשוג. זה מוטעה להתמקד רק בדיכוי ובאנטישמיות, וגם מוטעה להתעלם מהכל ולהתמקד רק בסיפורים חיוביים. אבל הצומת של שניהם - זו בדיוק החוצפה. זהו הניסיון היהודי"
"הספר הזה סיפק נוסחה מוצלחת ויפה, אבל הוא נוטה להיות אוסף של סיפורי העצמת גיבורות", אומרת סילברשטיין. "'חוצפה גירלז' הוא משהו אחר - אוסף של סיפורי התגברות על אתגר. יש בו בהחלט נשים גיבורות עם הישגים - ברברה סטרייסנד וכל הפרסים שהיא זכתה בהם, למשל - אבל הסיפור לא עוסק בפרס, אלא באתגרים שכל אחת מהנשים היתה צריכה להתגבר עליהם כאישה וכיהודייה.
"אלה לא אתגרים שגרתיים. מדובר בנשים שמגיעות מאזורים מדוכאים, שחיו בתקופות אפלות בהיסטוריה היהודית - מהאינקוויזיציה ועד השואה - והיה עליהן להוציא מעצמן נועזות, אומץ וחוצפה יוצאת דופן. 'חוצפה' היא לא בדיוק מילה נרדפת ל'מרד'. הן לא רק מרדניות. אני אוהבת להשתמש במטאפורה של יהלום: יהלום עשוי מפחמן, חומר לגמרי רגיל, וגם הנשים האלה לא היו יוצאות דופן מלידה. הן היו נשים רגילות, כמו כל אחת מאיתנו, שעברו אתגר יוצא דופן וגייסו את החוצפה שלהן כדי להתגבר עליו".
למילה "חוצפה" יש קונוטציה שלילית.
שלוסברג פרוור: "שריל סנדברג, בספרה 'Lean In', מדברת על כך שגבר ואישה יכולים להפגין בדיוק אותה התנהגות בעבודה, רק שאצל הגבר יתפסו אותה כשאפתנות בריאה, ואצל האישה כחוצפה. אנחנו שומעות הרבה שלחוצפה יש קונוטציה שלילית, וזו בדיוק הסיבה שניסינו לתבוע מחדש את המושג, וחזרנו למקורות יהודיים.
"הרבה אנשים חושבים ש'חוצפה' היא מילה יידישאית, אבל היא בעצם בארמית עתיקה. מצאנו שני ציטוטים בתלמוד. האחד אומר: 'החוצפה מועילה אפילו כלפי שמיים'. זה מדבר על כוח עצום, ולא נאמר אם הוא חיובי או שלילי. ביהדות תמיד יש בחירה חופשית, ולחוצפה יש כוח כפול, כמו אש, כמו בינה מלאכותית. אפשר להשתמש בה לטוב ולרע.
"ציטוט נוסף שמצאנו הוא 'בוא וראה מה חציפה היא ארץ ישראל, שהיא עושה פירות בבצורת'. זה הזכיר לנו נשים יהודיות שעמדו בפני אפליה, ולא רק שרדו, אלא פרחו. כמו פירות שפורחים במדבר, הן הופיעו במקומות שבהם לא ציפו שיופיעו".
סילברשטיין: "חוצפה מגיעה בצורות רבות ושונות. הנשים בספר כוללות אימהות שנשארו בבית, נשים שבחרו שלא להיות אימהות, נשים שהובילו בשקט, ונשים שהובילו בקולניות. למשל, חני ליפשיץ, שליחת חב"ד בנפאל, שעברה לצד השני של העולם ומנהלת מדי שנה את ה'סדר' הגדול בעולם, של 1,500 איש. כל מי שהכין אי־פעם סדר יודע כמה עמל כרוך בזה, אפילו כשזו רק המשפחה שלך. זו חוצפה מסוג אחר לגמרי".
שלוסברג פרוור: "חוצפה היא 'כוח־על יהודי'. כשאת עומדת בפני כל כך הרבה אפליה, אין לך ברירה אלא להילחם פי שניים, לפעמים פי שלושה. למשל, משרדי עורכי דין יהודיים גדולים רבים הוקמו בידי יהודים מפני שנאסר עליהם להצטרף למשרדים מסורתיים. הם נאלצו ליצור משהו משלהם. ההתנסות באפליה לא מותירה לך ברירה, אלא לפתח את החוצפה הזו".
סילברשטיין: "כל הנשים בספר לא היו יהודיות במקרה - הן היו יהודיות בגאווה, באופן גלוי, וחיו כיהודיות בכל מה שעשו. הן עשו בחירות יהודיות, שנבעו מערכים ומרעיונות יהודיים".
לחפור עמוק יותר
"סיפורים לפני השינה לילדות מורדות" זכה, מצד אחד, לתשבחות על כך שהוא מציג לילדות מודלים שונים ומגוונים לחיקוי של נשים שפרצו גבולות, התגברו על מכשולים ושינו את העולם סביבן, ובכך מילא חלל שנשאר פתוח בספרות הילדים המסורתית. מצד שני, מבקרים טענו שהספר מפשט יתר על המידה את חייהן של הדמויות ומציג תמונה חלקה מדי, שמרככת קשיים אמיתיים ומורכבות היסטורית.
"אנחנו מאוד מודעות לדור שאנחנו פונות אליו", אומרת שלוסברג פרוור. "אנחנו לא מתחרות בספרים עם יותר עומק, אנחנו מתחרות עם טיקטוק, אינסטגרם ומגזינים. אז היינו צריכות לעשות משהו שלפחות יעורר סקרנות. הרבה אנשים שפגשנו אמרו: 'קראתי את הסיפור, ובתוך חמש דקות כבר הייתי בדף הוויקיפדיה'. כלומר, זה היה פתח שגרם לאנשים לרצות לחפור עמוק יותר. זו גם הסיבה שרצינו שהוא יהיה יפה, שלא ירגישו כמו ספר שרוצים לדחוף למדף. יפה מספיק כדי להשאיר אותו על שולחן הקפה או ליד המיטה. הוא ממש צועק: 'קרא אותי, השאר אותי בחוץ'".
מה לגבי דמויות שנויות במחלוקת, שקצת חסרות בספר? למשל, נשות הכותל, או ארגונים שנלחמים על זכויות לסביות בקהילה האורתודוקסית? בכוונה נמנעתן מהן?
שלוסברג פרוור: "העולם היהודי מאוד מגוון, ויש כל מיני זרמים שלא תמיד מסתדרים ביניהם, אז רצינו להיות כוללניים ולא מפלגים. הייצוג חשוב לנו - מורן סמואל, שהיא לסבית, היא אחת ה'חוצפה גירלז' בספר, וגם שותפתה לחיים מוזכרת. בלה אבצוג, שנלחמה על זכויות להט"ב לפני שזה היה פופולרי, גם היא אחת הנשים בספר. יש מנהיגות רוחניות נשיות, והפעילות שלהן מוצגת מבלי להתמקד בזרם ספציפי ביהדות, כי רצינו שזה ידבר לכולם. האחדות היא מה שחשוב ביותר עכשיו".
שלוסברג פרוור: "היה רגע שעברנו על כל הסיפורים, והייתי המומה מכמה האנטישמיות היתה נוכחת בכל תקופה. אפילו שאלנו את עצמנו 'אולי נצמצם את זה? יש לנו את מדינת ישראל, אולי זה לא רלוונטי עוד'. ואז קרה 7 באוקטובר"
סילברשטיין: "חשוב לכתוב ספר מספיק מעמיק ומדויק שיתקבל גם בעולם האורתודוקסי, ויציג מודל לשינוי גם לבנות שלא הכירו מודלים כאלה כשגדלו. יש בספר נשים חרדיות רבות - שופטת, עוזרת לנשיא, רצת מרתון - וזה אולי הזרם שהכי זקוק לספר הזה".
7 באוקטובר הוליד, בין השאר, גל של "העצמה יהודית", שינוי בדרך שבה יהודים רבים בוחרים להציג את זהותם. לא דרך הטראומה וההישרדות, אלא דרך עוצמה, גאווה והשראה. הלך הרוח הזה התבטא בגלים של יצירה ופעילות: פודקאסטים על היסטוריה יהודית, סדרות תיעודיות על גיבורים יהודים, וקמפיינים ברשתות החברתיות שמציגים את התרומה היהודית לתרבות העולמית. כולם נושאים מסר דומה, שלפיו היהדות היא לא רק סיפור של רדיפות וקורבנות, אלא מורשת של אנשים שידעו לפרוח גם בתוך החושך.
"זה נכון ש־7 באוקטובר הרחיב את המשימה שלנו", אומרת שלוסברג פרוור. "התכוונו לכתוב תיקון להטיה ההיסטורית, אבל אחרי 7 באוקטובר הבנו את כוחם של הסיפורים עצמם, של הנרטיב, בגלל הצורך לנהל שיחות כבדות עם ילדינו - שיחות ששום ילד לא צריך להתמודד איתן. היכולת לאזן את זה בסיפורי תקווה, חוסן וחיוביות גרמה להבדל האמיתי. אנחנו רוצות שבני הדור הבא יגדלו מתוך ידיעה שהם לא רק קורבנות, שהם לא רק חיו טראומה, אלא שהם גם מסוגלים להתגבר עליה ולפרוח - ויש לנו דוגמאות היסטוריות רבות כדי להוכיח זאת.
"אני חושבת על פרסומת הסופרבול נגד אנטישמיות. אם אנחנו היהודים משפיעים מספיק כדי לממן פרסומת כזו - למה אנחנו עדיין מעבירים מסרים של חולשה, של צורך בהצלה, במקום מסרים של עוצמה וחוסן? זה מה שאנחנו מנסות לעשות מגיל צעיר".
סילברשטיין: "אנחנו ממש מנסות לחיות בצומת הזה של הישרדות ושגשוג. זה מוטעה לגמרי להתמקד רק בדיכוי ובאנטישמיות, וגם מוטעה להתעלם מהכל ולהתמקד רק בסיפורים חיוביים. אבל הצומת של שניהם, זו בדיוק החוצפה. זהו הניסיון היהודי".
לשגשג במקום לשרוד
לא פחדתן לצאת עם ספר שחוגג את היהדות בתקופה כזו?
שלוסברג פרוור: "הפרויקט התחיל הרבה לפני 7 באוקטובר, אז הפחד הזה לא היה חלק ממנו בהתחלה. הספר יצא למכירה מוקדמת ב־1 בנובמבר 2024, אותו יום שבו סאלי רוני, הסופרת האירית, פתחה בחרם על הוצאות לאור ועל כותבים ישראלים ויהודים. פחדנו מאוד, אבל למרות זאת המהדורה הראשונה נמכרה בתוך ארבעה ימים.
"היה רגע שבו עברנו על כל הסיפורים, והייתי המומה מכמה האנטישמיות היתה נוכחת בכל סיפור ובכל תקופה. אפילו שאלנו את עצמנו 'אולי נצמצם את זה? זה כבד מדי לבנות צעירות. יש לנו את מדינת ישראל, אולי זה לא רלוונטי עוד'. ואז קרה 7 באוקטובר, והחלטנו שהסיפורים האלה חייבים להישאר, כי זה מה שייתן לנו ולכל היהודים בעולם את ההשראה והתזכורת לכך שיהודים עמדו בזה קודם, ושרדו בכל מצב. המשימה רק התחזקה.
"ניהלנו שיחות עם כמה סוכני ספרים שעובדים עם הוצאות גדולות, והם אמרו לנו מפורשות: 'אם תרצו לכתוב ספר נוסף עכשיו, ספר על יהודים מתים אולי יימכר, אבל ספר על נשים יהודיות חזקות ומועצמות - כנראה לא ניתן לשווק כרגע'.
"אנחנו מודעות לכך, אבל זה רק מחזק את חשיבות המשימה שלנו ואנחנו מנסות להתפשט ככל האפשר. דרך העדשה של העצמת הנשים יש שחקנים אחרים שיכולים להצטרף - כמו ריס ווית'רספון, למשל, שפרסמה את הספר ברשימת המתנות שלה לחג".
איפה בחייכן מצאתן את עצמכן משתמשות ב"חוצפה"?
שלוסברג פרוור: "המעבר לישראל דרש הרבה חוצפה - את עוזבת חיים נוחים מאוד, כאלה שאין בהם את רכבת ההרים הרגשית שיש כאן. זה לא רק עניין הביטחון, יש כל כך הרבה תחומי חיים כאן שמורכבים יותר מבכל ארץ אחרת שבה יכולנו לחיות. הבחירה להישאר כאן היא יומיומית, ומלאה חוצפה".
סילברשטיין: "גם בעיניי. אין מילה טובה יותר לתאר את הרגע שאנחנו חיות בו עכשיו. אני קמה היום ואומרת לעצמי 'האם קמתי היום כדי לשרוד, או כדי לשגשג? האם יגיעו טילים?' אני צריכה להתכונן לראיון על הספר, אבל גם לבדוק שהמטען נמצא בממ"ד. אנחנו שורדים ומשגשגים ביחד, בו בזמן. זו בדיוק החוצפה של הניסיון היהודי".
