מורן סמואל רוקדת בלי דמעות בעיניים: "בחלומות אני לא על כיסא גלגלים"

אפתח בגילוי נאות וד"ש מחיים אחרים: את מורן סמואל כותב שורות אלה מכיר הרבה לפני שלקחה חלק בעונה הנוכחית של "רוקדים עם כוכבים", שמשודרת בקשת 12. למען האמת, גם בטרם עלה שמה לכותרות כספורטאית ישראלית זוכת תחרויות עולמיות ומדליות זהב פאראלימפיות, פניה לא היו זרות לו.

מגזין "ישראל היום": כל הכתבות

שמה של העיר כרמיאל, צור מחצבתו הפריפריאלי, אמנם הולך לפניה כמעצמת מחולות. אבל מי שגדל בעיר הצפונית, זוכת פרס הצילינדר הנודד לשנת תשס"ד (פרס אמיתי לחלוטין, אגב), או העביר בה תקופת חיים, יודע שבאמצע שנות התשעים היתה העיר גם מעצמת כדורסל נשים.

"נירוסופט כרמיאל" נחשבה לאחת מהקבוצות הטובות בארץ, ואחת משחקניותיה הבולטות היתה מורן סמואל, שהיתה שם מוכר כמעט בכל בית בעיר, בטח עבור כל בני הנוער שבה, על אחת כמה וכמה אלה שחלקו איתה שכבה בבית הספר. סמואל המשיכה לשחק בחיפה ובנבחרת ישראל בכדורסל במשחקי גביע אירופה, וגם בצבא שירתה על תקן ספורטאית מצטיינת בחיל האוויר. שנים בטרם הפכה לאייקון חתירה זוכת פרסים או לרקדנית בפריים טיים, סמואל, 43, היתה עבורו שם נרדף לכדורסל נשים.

"כן, פחות או יותר בתיכון כבר שיחקתי בליגת העל. 'נירוסופט כרמיאל' היתה אימפריה, וזה הפך אותי לכוכבת בעיר. היו כמה שנות זוהר מאוד יפות לכדורסל הנשים בעיר", היא נזכרת בחיוך. מאז, כמובן, המציאה את עצמה מחדש כחותרת פאראלימפית אחרי היום ההוא בגיל 24 שהפך אותה למשותקת בפלג גופה התחתון, אבל עוד נגיע אליו בהמשך. כנראה בצעדי ריקוד קלילים, המיומנות החדשה שרכשה בחודשים האחרונים, כמתמודדת המסקרנת ביותר בהיסטוריה של "רוקדימים" הישראלית. ככה זה כשבין רוני דלומי, אמיר שורוש ועומר נודלמן המפזזים על רחבת הריקודים הטלוויזיונית מסתובבת מתמודדת על גלגלים. אף שמבחינת סמואל, לא זה הדבר הכי מוזר בהשתתפות שלה בתוכנית.

"המשטר של האימונים הוא לא בעיה מבחינתי", היא אומרת. "אין לי בעיה לקום בכל בוקר מוקדם ולהתאמן הרבה שעות ביום. זה משהו שהיה חלק מהשגרה שלי במשך כל כך הרבה שנים, שזה ממש לא מה שקשה לי ב'רוקדים'. זה החלק הקל. מה שכן קשה הוא שהפורמט דורש ממני בעצם לשחק על הרחבה משחק של נשים וגברים בהיבט היותר מסורתי שלו, זה שבו אישה היא אישה וגבר הוא גבר.

"אני יכולה להבין למה אנשים יחשבו שזה גימיק או משהו כזה, אבל מי שרואה את התוכנית ורואה כמה קשה אני עובדת, מבין שלא באתי כדי לעשות סיבוב אחד קטן על הרחבה ושיגידו 'כל הכבוד, שמנו נכה בפריים־טיים'"

"ובתוך התפקידים האלה מגיעים השמלות והנצנצים והאיפור, ואיזושהי נשיות מסוג שאני כנראה פחות התחברתי אליו בתור נערה וילדה. ההתפתחות שלי כבן אדם היתה למקומות קצת שונים, במובן של איזו אישה אני מבחינה חיצונית. והתוכנית דורשת ממני תיאטרליות ונשיות קצת אחרת מזו שאני רגילה אליה, לפחות ברמה חיצונית, וזה היה מאתגר".

מפתיע. לא מורגש שזה לא טבעי עלייך.
"גם לרקוד עם גבר היה לי מוזר, כי רקדתי עם נשים רוב חיי. לגבי ההופעה החיצונית שלי - בוא נגיד שלא היית תופס אותי בשמלה מתישהו בחיי, לפחות מהרגע שעמדתי על דעתי. דרך אגב, אני מקבלת אחלה מחמאות. צוות הביוטי וההלבשה של התוכנית מדהימים. בשבילי זה לא היה כזה מובן מאליו, וזה גם לא היה קל לראות אותי בשמלה, עם איפור ועיצוב שיער... אלה באמת לא דברים שהיו חלק מהחיים שלי".

וגם ריקוד בטח לא היה. מה חשבת כשפנו אלייך עם ההצעה להשתתף בתוכנית?
"התקשרו מההפקה ואמרו 'שלום, מדברים מרוקדים עם כוכבים, אנחנו מלהקים את העונה הקרובה והיינו שמחים לבדוק התאמה'. ואני, קצת בשוק, עונה 'מה? אני? אתם בטוחים?' כן, התגובה האינסטינקטיבית היתה לשאול 'לא התבלבלתם?'. אני יכולה לבוא ל'הזמר במסכה', אולי ל'הכוכב הבא', פחות לריקוד. אבל ככל שהרעיון שקע, אמרתי אותו יותר ויותר פעמים בקול וסיפרתי אותו למשפחה שלי. כולם אמרו 'וואו, זו הזדמנות מטורפת. קודם כל בדקי את האפשרות".

"תנו את ההזדמנות"

יש ששמעו שאת משתתפת בתוכנית והסיקו מיידית שמדובר בגימיק. זה משהו שעבר לך בראש?
"גם אני בעצמי וידאתי שזה לא גימיק. כל השיח מול ההפקה מההתחלה היה ששמים על השולחן את זה שאני לא באה כגימיק. כי אם מה שבא לכם להראות זה 'תראו, הנה, אנחנו משלבים נכים' אז תודה רבה, אני לא צריכה שישלבו אותי, אני צריכה שיפתחו לי את הדלת ויתנו לי הזדמנות. ובאמת אני יכולה להגיד שמהשנייה הראשונה כולם באו ואמרו אמירה מאוד ברורה: את באה לא כנכה בכיסא גלגלים, אלא כאלופת עולם. את באה כמדליסטית.

"כמו שפיטר (פלצ'יק) ושגיא (מוקי) באים על תקן הספורטאים, בדיוק כמו ירדן ג'רבי ולינוי אשרם, שהשתתפו בעונות קודמות. במקרה את גם בכיסא גלגלים, וזה נותן לנו הזדמנות להעביר מסרים מטורפים. אני יכולה להבין למה אנשים יחשבו שזה גימיק או משהו כזה, אבל מי שרואה את התוכנית ורואה כמה קשה אני עובדת, מבין שלא באתי כדי לעשות סיבוב אחד קטן על הרחבה ושיגידו 'כל הכבוד, שמנו נכה בפריים־טיים'. באמת באתי לתחרות כמו כולם וגם נותנים לי את כל התנאים כדי שזה יקרה"

על מי את מהמרת שיגיע לגמר?
"וואו. קודם כול רוני דלומי מטורפת. אמיר שורוש הוא כישרון שאין לתאר, איך יכול להיות שהוא לא היה רקדן עד עכשיו? קארין עליה קורעת את הרחבה, וגם בן זיני מפתיע".

ואולי גם את.
"יש לי פה הזדמנות שהיא הרבה מעבר ל'מורן סמואל רוקדת' או פרסום או תוכנית ריאליטי, כי זה באמת לפעמים חלק מהגלגול שלנו, כאנשים שמחפשים להיות במודעות. כספורטאית, תמיד היה לי חשוב שיידעו מי אני, שיכירו בהישגים שלי, אבל פתאום זה הפך להיות הרבה מעבר לזה. יש לי הזדמנות לשדר משהו חשוב ברוח התקופה, שיש בה כל כך הרבה אנשים חדשים עם מוגבלות. נשים וגברים שנפצעו, לא משנה אם זה בשירות הצבאי או חבר'ה ממסיבת הנובה.

"נלחמתי במשך כמה שנים על ההליכה שלי. בבית לוינשטיין למדתי ללכת עם מכשירים על הרגליים ועם קביים, וזה היה תהליך מאוד מורכב להבין שהתפקוד שלי בהליכה הוא כל כך גרוע, שרק אם אשב על כיסא גלגלים אוכל באמת להגשים את עצמי"

"יש המון אנשים עם מוגבלות חדשה לחלוטין. אז ילדים ובני נוער פותחים טלוויזיה ורואים כיסא גלגלים בתוכנית עם רייטינג מאוד גבוה, יש פה עניין של מסר. בגלל זה החלטתי להשתתף. ועוד סיבה היא שאם יש משהו אחד שאמא שלי ממש רצתה זה לראות אותי בשמלה, כי מגיל 5 הטלתי וטו על הנושא. אמרתי 'יאללה, אמא, אם את כל כך בעניין - אז אני בעניין".

אמה, יהודית, אמנם זכתה לראות אותה בשמלה, אבל בפרק הבכורה שבו כיכבה מורן היא לא הספיקה לצפות. בסיפור חייה רצוף הניצחונות וההישגים האדירים, ולצידם האתגרים ורגעי הקושי העצומים, כתבה סמואל לאחרונה פרק חדש לחלוטין, שיוקדש למותה הלא צפוי של אמה. ממש רגע לפני שעלתה הבת אל רחבת הריקודים והפכה שם מוכר בכל בית. פרוצדורה רפואית פשוטה שקשורה בכלי דם, שאליה ניגשה האם בסוף חודש פברואר - הסתבכה, ולאחר מאבק של שלושה חודשים בזיהום חיידקי שעבר לדם עברה יהודית ז"ל קריסת מערכות. היא נפטרה כשהיא בת 68, ולא הספיקה לצפות בפרק הראשון של התוכנית שבו הופיעה מורן.

"היא היתה צעירה וממש אנרגטית, סבתא במשרה מלאה, אוהבת טיולים וחברים, וממש אישה בשיא החיים שלה", מספרת סמואל. "זה לא משהו שיכולנו לצפות או לחשוב עליו. היא הספיקה להיות איתי בפריז וגם חלקה איתי את הרגעים המטורפים של זכייה במדליית זהב באולימפיאדה. מאחר שהצילומים התחילו כבר לפני שהתוכנית עלתה, הספקתי להראות לה אותי בשמלה, והיא ראתה גם חלק מהפרומואים ששודרו.

"היא מאוד התרגשה, רק חיכתה כבר לתוכנית הראשונה. היא כל הזמן היתה בלחץ וביקשה שנטעין לה את הטלפון, כי הוא לא היה איתה באשפוז והיא כל הזמן רצתה שתהיה לו סוללה מלאה ביום של התוכנית, 'כי בטח יהיו המון תגובות ואנשים ירצו לדבר'".

לא צריך להסביר את מורכבות הסיטואציה של מי שברגע אחד הפכה לפנים ולשם מוכרים ברמה ארצית, ובדיוק באותן שעות איבדה את מי שהעניק לה אותם.
"בסוף החיים הם מורכבים, ואני חושבת שזאת הזדמנות טובה להגיד לאנשים שמתמודדים עם אובדן שיש כל מיני סוגים של אובדן. הוא בא בכל מיני צורות, לא תמיד זה אובדן של אדם יקר לנו. בגיל 24 איבדתי אחוזים גדולים מהגוף שלי, מהתפקוד שלו, ועם זה באה ההבנה שלא נגמרו לי החיים. נכון, היתה תחושה לפעמים שזה סוף הדרך ואיך אפשר לחיות בלי רגליים. גם עכשיו עלתה השאלה איך אפשר לחיות בלי אמא שלי. אבל הדבר הנכון להגיד הוא שנגמרו לי החיים כמו שהכרתי אותם. וזה משאיר מקום לתקווה, לעתיד, להתמודדות.

"כל הזמן הייתי סביב מקומות של נתינה לאנשים שנמצאים במצבי סיכון או מתמודדים עם איזושהי מוגבלות, וחשבתי שזו הכנה ממש טובה להיות פיזיותרפיסטית. וזה בלי לדעת שיום אחד אני אהיה הבן אדם הזה עם המוגבלות"

"אני לא יכולה לשנות משהו רע שקרה בחיים שלי, אבל אני יכולה להחליט איך אני מתייחסת לכל יום שעובר. ואני בוחרת, עד כמה שניתן, לראות את הדברים הטובים. זה לא אומר שאין לי רגעים של תסכול או עצב. דרך אגב, גם על כיסא הגלגלים עדיין יכולים להיות תסכול או עצב ועצבים, ובא לי להעיף את זה לאלף עזאזלים. לקום בבוקר ולגלות שזה לא באמת קרה לי".

ממאה לאפס

זה קרה לה ב־2006. הסיפור כבר מוכר וסופר לא אחת: אחרי שחרורה מהצבא שיחקה כקפטן נבחרת העתודה עד גיל 20 ונרשמה ללימודים. היא תכננה ללמוד לתואר ראשון בפיזיותרפיה ולעבוד עם אנשים שזקוקים לשיקום, כפי שעשתה רוב חייה, עוד מנעוריה. "כבר כתיכוניסטית התנדבתי, אימנתי ילדים עם מוגבלויות, עם תסמונת דאון ועם שיתוק מוחין, לימדתי אותם כדורסל", היא מספרת.

"גם אימנתי קבוצה של חבר'ה מעמותת 'אנוש' שמתמודדים עם בעיות נפשיות כאלה ואחרות. כל הזמן הייתי סביב המקומות האלה של נתינה לאנשים שנמצאים במצבי סיכון או מתמודדים עם איזושהי מוגבלות, וחשבתי שזו הכנה ממש טובה להיות פיזיותרפיסטית יום אחד. התנדבתי בתחום של אנשים עם מוגבלות, בלי לדעת שיום אחד אני אהיה הבן אדם הזה עם המוגבלות".

בוקר אחד, לפני 19 שנים, התעוררה עשר שעות אחרי אימון כדורסל וחשה כאב בגבה. שעתיים מאוחר יותר כבר הפכה נכה ללא יכולת להזיז את גפיה התחתונות. קשה לחשוב על ביטוי חד, מוחשי, מפכח וכואב יותר לשבריריותם של החיים מאשר הרגע שבו אדם שהגדרתו האישית קשורה באופן ישיר ליכולות של גופו, מאבד את השליטה בחצי ממנו. "כבר בדרך לרמב"ם לא הרגשתי את הרגליים", היא אומרת. "ממאה לאפס ברגע אחד. האבחון היה מפרצת מולדת בכלי דם בעמוד השדרה. דבר מאוד נדיר, שהוא פשוט כמו פצצה מתקתקת בגוף".

היתה לך תקווה שמדובר בנכות זמנית?
"לא רק שהיתה לי תקווה, גם נלחמתי במשך כמה שנים טובות על ההליכה שלי. לא שהיא היתה הליכה כזאת טובה, אבל בבית לוינשטיין למדתי ללכת עם מכשירים על הרגליים ועם קביים, וזה היה תהליך מאוד מורכב להבין שהתפקוד שלי בהליכה הוא כל כך גרוע, שרק אם אשב על כיסא גלגלים באמת אוכל להגשים את עצמי כבן אדם.

"הרבה אנשים עוברים את התהליך הזה. יש המון נכים עם שיתוק כמו שלי שיכולים ללכת, אבל קשה להגדיר את זה כהליכה. אתה לא יכול לפתוח דלת או לשים תיק על הגב. שיווי המשקל שלך בעצם מסכן אותך. מצאתי את עצמי מתרסקת עשרות פעמים על הרצפה בלי יכולת לקום אחר כך. ובאיזשהו שלב פשוט מגיעה ההבנה. זו מלחמה על דימוי גוף".

את חושבת שזה משהו שהרפואה המודרנית תוכל לטפל בו? עברו כמעט 20 שנה.
"נכון להיום זה לא משהו שאני מתעסקת בו. היתה תקופה ארוכה שנלחמתי בזה. כמו שקורה לכל אחד - כשאנחנו מאבדים, אנחנו יוצאים לסוג של מסע חיפושים שאנחנו מקווים שיוביל אותנו למצוא את מה שאיבדנו. אם מדובר בצרור מפתחות זה בסדר, אבל יש דברים בחיים שאתה לעולם לא תמצא שוב. אז החלטתי שאני לא מרחמת על עצמי, לא מוותרת על הזהות שלי כספורטאית".

"אני מחזיקה מיליון כובעים בבת־אחת. אני מציגה את המשפחה שלי בלי התנצלויות. אני גם אישה, גם אישה בכיסא גלגלים, אני גם ספורטאית־על ואני גם לסבית ומגדלת ילדים במשפחה חד־מינית. ויש לי אמא מרוקאית בכלל"

בהתחלה חשבת שזה כל מה שיגדיר אותך מעכשיו?
"שנאתי את עצמי ושנאתי כל רגע בכיסא, מה זאת אומרת? לא רציתי לראות את עצמי במראה בכלל. זה היה הדבר הכי נוראי בעולם. לרדת מגובה של 1.77 מטר לכיסא היה משהו שהיה לי מאוד קשה להתמודד איתו. ומה שהחזיר לי את האהבה העצמית זה תחושת המסוגלות. זה הספורט".

"ארבע על ארבע"

ההסתגלות למצבה החדש הגדיר לה זהות ספורטאית חדשה בתחום אחר. בדרך לשם פגשה את לימור גולדברג, מנהלת פרויקטים בהתאחדות לספורט הנכים בישראל. גולדברג הציעה לה לעשות את ההסבה לענף החתירה, שבו הצטיינה וזכתה בין היתר במדליית ארד בתחרויות האולימפיות בריו דה ז'ניירו ב־2016, מדליית כסף במשחקים בטוקיו 2020 (שהתקיימו ב־2021 בשל מגפת הקורונה) ובמדליית זהב באולימפיאדת פריז 2024. גולדברג גם הפכה בהמשך לבת זוגה, והשתיים הביאו לעולם שלושה ילדים.

זה בדיוק הזמן לחזור שוב לכרמיאל, מקום שאיך לומר - לא בדיוק ידע חד־מיניות, גברית או נשית, פומבית מדי. בטח לא באמצע שנות התשעים. "לא יצאתי מהארון בתיכון, אף שאולי יכלו לחשוד וגם היתה לי זוגיות. אף אחד לא ידע את זה עלי וגם לא רציתי שיידעו, כי לא ידעתי איך זה יתקבל. באותה תקופה גם לא היו מודלים לחיקוי גאים בטלוויזיה. זו היתה קהילה מאוד קטנה ומצומצמת, וככל שיצאתי מכרמיאל ככה נחשפתי לקהילה יותר גדולה. למזלי, בכדורסל נשים יש סטטיסטיקה גבוהה יחסית של בנות לסביות, אז היתה לי קבוצת שוות, שזה ממש חשוב".

מתי גילית על עצמך שאת לסבית?
"באזור גיל 16. התאהבתי במישהי פשוט, ועם התחושה הזאת אי אפשר להתווכח, זה לא משהו שאפשר להתכחש אליו. פה ושם היו לי חברים בנים לפני כן, אבל בעיקר שיחקנו כדורסל ביחד. היה ילד שטיפה הייתי מאוהבת בו בכיתה והיינו קצת ביחד, אבל לא היה שם משהו גופני, גם משיכה לא הרגשתי. לקראת גיל 16 מצאתי את עצמי פשוט מתאהבת עד מעל הראש באחת מהחברות שלי לקבוצה. למזלי, זה הפך להיות הדדי, אז לא נשארתי לבד עם כל התחושות האלה. היינו בזוגיות עד שהתגייסתי ואז דרכינו נפרדו".

מתי סיפרת? לצאת מהארון אז לא היה עניין טריוויאלי.
"יכול להיות שהחברות חשדו. את חושבת שאת חיה בסוד ולפעמים זה כנראה פשוט בולט לעין. עם השנים, כשכבר סיפרתי לאנשים סביבי, הם אמרו 'נו, ברור. ידענו', אבל אני חשבתי שאני מצליחה לשמור בסוד. רק אמא שלי ידעה".

איך היא קיבלה את זה?
"אמא שלי הגיבה לזה הכי מדהים בעולם. אני ובת הזוג שלי הזמנו אותה לארוחת ערב וכתבנו לה מכתב מאוד יפה שמסביר את זה, אבל ברגע האחרון השתפנתי. זה היה בבית של בת הזוג שלי, שמנו את המכתב על השולחן ואני הלכתי משם, נעלתי את עצמי בחדר. לא ידעתי איפה לשים את עצמי, פתאום לא ידעתי בדיוק מה קורה.

"אמא שלי כמובן קראה את המכתב, רדפה אחריי לחדר, דפקה בכוח על הדלת, ואמרה לי 'תגידי, מה אכפת לי? את הדבר הכי יקר לי ואני הכי אוהבת אותך בעולם. רק תהיי מאושרת ותהיי מי שאת'. היא חיבקה אותי וקיבלה את זה הכי יפה. לאבא שלי סיפרתי כשכבר הייתי חיילת והוא אמר 'אני אוהב אותך, את הבן אדם הכי מדהים בעולם'. יש לי הורים - אין דברים כאלה".

זה הרבה שונות להתמודד איתה.
"אני מחזיקה מיליון כובעים בבת־אחת, ועושה את זה בשמחה, זה לא מפריע לי. אני מציגה את המשפחה שלי פשוט כמו שהיא, בלי התנצלויות. אני גם אישה, גם אישה בכיסא גלגלים ויש לי נכות, אני גם ספורטאית־על ואני גם לסבית ומגדלת ילדים במשפחה חד־מינית. ויש לי אמא מרוקאית בכלל".

החיים שלך בקלות יכלו להיות תסריט לסרט הוליוודי. איך היית קוראת לו?
"לגמרי אפשר היה לכתוב את זה. תמיד חשבתי שיקראו לו 'ארבע על ארבע'. יש לי ארבע מדליות ואני רוצה ארבעה ילדים. פשוט עוד לא נולד הילד הרביעי. אני חושבת שהסיפור של החיים שלי הוא באמת היכולת לשלב בין הכל: בין הנכות לבין הספורט ובין האימהות. אולי הייתי קוראת לו 'בוחרת הכל ולא מוותרת על כלום".

בחלומות שלך, מתוך שינה, את עוד חולמת את עצמך עומדת על הרגליים?
"אני עדיין לא על כיסא גלגלים בחלומות שלי, אלא אם כן זה חלום שאיפשהו יש בו גם את הילדים שלי. אל תשאל אותי למה ואיך, אבל אם זה חלום שבו אחד מהילדים שלי נמצא - אני תמיד אהיה בכיסא גלגלים. אם הם לא נמצאים בחלום, אני פשוט תמיד על שתי רגליים. אין לי הסבר לזה. הרבה פעמים המודע ותת־המודע מתערבבים ואני מנסה להבין בחלום איך יכול להיות שאני עושה את מה שאני עושה, עומדת. אולי צריך לשאול מומחים לחלומות או משהו כזה. תמיד חשבתי שאולי כשהזמן שאני על כיסא גלגלים ישתווה לאורך הזמן שבו לא הייתי צריכה אותו, זה ישתנה. אז יש עוד ארבע שנים עד שזה יקרה".

לרוץ למקלט - בכיסא

בתוך כל האתגרים, העונה הנוכחית של "רוקדים עם כוכבים" (הפרק הבא ישודר ביום ראשון) עברה שינויי לו"ז תכופים, תוצאת המלחמה באיראן. כאלה שהביאו את סמואל להיכנס למרחב מוגן באמצע חזרות, עיכבו צילומים ויצרו חוסר ודאות כתוצאת בלת"מים מתרבים. "אבל אנחנו מדינה בבלת"מ", היא אומרת. "עד לפני שנתיים וקצת גרנו בתל אביב, בבניין שבשביל להגיע למקלט שלו הייתי צריכה לרדת במעלית, ואז כדי להיכנס הייתי צריכה להתגבר על כמה מכשולים בדרך.

"עשיתי את זה עם ילד בן 4 וילדה בת שנתיים, באמת פעוטות, וזה היה הדבר הכי נורא שקרה לי בחיים, לרוץ עם ילדים למקלט. אני חושבת שהלב שלי מעולם לא דפק יותר מהר, לא בשום תחרות. הרגשתי את הלב באוזניים. למחרת פשוט ארזנו אותם ונסענו צפונה, להורים. אז עוד לא היו טילים גם שם.

"אתה יודע כמה אנשים עם מוגבלות כרגע מתמודדים עם מצבים בלתי אפשריים? כולל חברים שלי, שצריכים למצוא איזשהו מקלט בתל אביב והוא לא תמיד נגיש. אני נמצאת בוועד המנהל של עמותת 'נגישות ישראל' ויש אצלנו יוזמה שנקראת 'האפוד הסגול', שמאפשרת חילוץ של אנשים עם מוגבלות בזמן חירום ומסייעת במציאת בתים נגישים למי שצריך. אני פשוט בהלם שבכלל צריך עדיין לדבר על נושא הנגישות, אחרי כל מה שהמדינה שלנו עברה ועוברת. באמת, איך יכול להיות שאנחנו בכלל עוד מנהלים שיחות כאלה?".

יש לך עכשיו במה נהדרת להעלות את הנושא הזה. כבר התרגלת למעמד הסלב החדש?
"אין ספק שעליתי בדרגת המוכרות. לא יודעת אם 'עליתי' זו המילה, כי אפשר להסכים על זה שאין יותר גבוה ממה שעשיתי בספורט. אבל כמות האנשים שצופה בתוכנית גבוהה פי כמה וכמה מכמות האנשים שצופים באולימפיאדה. אז זו הזדמנות מדהימה גם לפאר את ההישגים וגם לדברר את המסרים שחשוב לי להעביר. אני מקבלת המון פניות, עוצרים אותי לסלפי בגינה עכשיו. אני רק בודקת איתם שהם יודעים שיש לי גם מדליות מהאולימפיאדה הפאראלימפית".