וידוי מאחורי הקלעים: האירוע המפתיע שקרה לי בתוכנית

אם תאזקו אותי, תוליכו אותי בניגוד לרצוני למכונת אמת במרתפכם, תחברו אותי אליה ותתחילו לשאול אותי שאלות קשות על העבודה שלי, אודה בלי חמדה שמכל השידורים שיוצא לי להוביל, הכי פחות אני מחבב את התוכניות האלה כשפתאום יש נפילה קשה, אסון גדול, ידיעה מרה.

למה ההודאה הזאת נדרשת להתבצע תחת איומים? כי האמת היא שהאינסטינקט הבסיסי של איש תקשורת הוא הפוך. דווקא להיות נוכח בזמנים קשים, כשכל הציבור נדבק למסך משווע לפיסות מידע, והמנחה הופך לצומת חשוב שדרכו עוברות כל החדשות, והוא, או היא, שולטים ביד רמה בכתבים הפרוסים, במרואיינים מהזירה, בהוראות הגופים המוסמכים ובכל הטקס רב המשתתפים המוכר לכם לעייפה. גם הרייטינג נוסק בזמן הזה, ולמרות שאין לו שימוש מסחרי כי הפרסומות מתבטלות, בכת שלנו מספרים גבוהים גורמים סיפוק עמוק.

מכיוון שאני מניח שטרם יצא לכם להנחות תוכנית טלוויזיה, אגלה לכם שאנחנו מגיעים לתוכנית מוכנים עם רשימת נושאים לדיון, מרואיינים, טקסטים שכתבנו ובהם מחשבות והערות על המצב ועל העולם - והתוכנית שטרם באה לעולם קיימת על הנייר מתוכננת לפרטי פרטיה, עם מרווח לאלתור ולשינוי, אבל בגדול הכל ידוע מראש.

קללה סינית אומרת - שיהיו לך חיים מעניינים. הקללה שלי - שיהיה לי משדר דרמטי. לא תודה. רוצה לחזור לימים בלי חדשות, כאלה שעמיתיי לא מחבבים כלל ואני פורח בהם

ואז יש את השנייה הזאת שבה נופל דבר, ומבירור ראשוני עולה שהצליח למנוולים לפגוע בנו עמוקות, ובתוך זמן קצר מאד עוברים לנוהל חירום, הדף עם התוכנית המתוכננת מושלך לפח התוכניות שלעולם כבר לא יקרו, ובמקום התוכנית ההיא עוברים להתנהלות אוטומטית שכלליה נכתבו באלף אירועים שכבר עברנו יחד. אליך ברהנו טגניה במגן דוד, על הקו ניר דבורי, איתנו באולפן מסביר פיקוד העורף, וחוזר חלילה.

ואני, עבדכם הקטן, נובל לי במקומי, כי מכל המגישים דווקא אני אוהב שגרה משעממת, כזאת שאפשר להתבדח בה בין הנושאים על מה שעולה במחשבתי באותו רגע, לתת דרור לזרם המחשבה החופשי שלי למתוח את הגבולות, לצאת מהקווים, להגיד דברים שאין בהם כל תועלת, רק חיוך בואכה פרץ צחוק ספונטני, ולא טוב לי ללכת בדרך שנסללה על ידי טובים ממני, דרך שכולה ארשת פנים רצינית וחדשות מכבידות לב, וחזרה אינסופית על הפרטים שידועים לנו עד כה.

קללה סינית אומרת - שיהיו לך חיים מעניינים. הקללה שלי - שיהיה לי משדר דרמטי. לא תודה. רוצה לחזור לימים בלי חדשות, כאלה שעמיתיי לא מחבבים כלל ואני דווקא פורח בהם, לתוכניות על החיים עצמם ולא על סכנת חיים, לימים ההם של בנימינה, כשהכל זורם לאט, השמש לא ממהרת, אנשים אומרים שלום, חבר הוא רק חבר, לא עד ראייה בזירת הנפילה.

צ'אק

בתוך כל הבלגן של השבוע, צ'אק נוריס הלך לעולמו. או שאולי עולמו הלך לצ'אק נוריס. כוכב סרטי הפעולה, אמן אמנויות הלחימה, האיש שהביט למוות בעיניים והמוות מצמץ. כל כך הרבה בדיחות צ'אק נוריס קיימות, לך תספור. ממחקר קטן שערכתי עולה כי הבדיחות עליו, המפרגנות בלי סוף, נוצרו החל משנת 2005, הרבה אחרי שהקריירה שלו היתה בשיאה, והן הרימו אותו לדרגת אגדה בחייו, להנאתו הגמורה.

הבדיחה הראשונה עליו היתה שנחש קוברה הכיש אותו, ואחרי חמישה ימים של סבל נוראי, הנחש מת. משם זה המשיך למאות בדיחות נוספות, מצחיקות וטובות לב, שאת רובן קיבצתי בפוסט מיוחד שהעליתי ברשתות ושזכה למיליון צפיות. מיליון כמיהות קטנות לחיים נורמליים, בלי נפילות בכל שעה.

יש אנשים שמתים, יש אנשים שחיים, ויש את צ'אק נוריס, שהוא קטגוריה בפני עצמה. כל השנים סיפרו שהוא לא עושה שכיבות סמיכה, הוא דוחף את כדור הארץ למטה. שהוא לא ישן, הוא מחכה. שהוא מת, אבל למחרת כבר הרגיש יותר טוב. השבוע, כביכול, המוות ניצח. אבל אני חושב שדווקא התברר משהו אחר - שצ'אק נוריס הוא לא בן אדם. הוא רעיון. רעיון של כוח מוחלט, של ביטחון עצמי שאין בו ספק, של עולם שבו הטובים מנצחים בלי להתנצל. אולי בגלל זה כל כך אוהבים את הבדיחות עליו. כי הן לא היו רק בדיחות. הן היו געגוע. געגוע לעולם פשוט יותר שבו יש טוב ויש רע, ויש מישהו שיודע לתת בעיטה סיבובית ולסגור עניין.

אז כן, מדווחים שצ'אק מת, אבל אם למדנו משהו מכל השנים האלה, זה שעם צ'אק נוריס לא מתווכחים עם עובדות. העובדות מתווכחות איתו. ואם להיות כנים, יש סיכוי לא רע שברגעים אלה ממש המוות יושב באיזה פינה, בודק מתחת למיטה ושואל את עצמו אם הוא עשה טעות. כי צ'אק נוריס לא מת, הוא פשוט נתן למציאות תחושת ניצחון רגעית. רק כדי שיהיה מעניין.

יהי זכרו של ידיד ישראל, השחקן הנהדר, הכוח הטהור בשירות הטוב, ברוך.

רמזור

אני באוטו. אישון ליל. התרעה. אין מקלט בסביבה, אבל יש לי זמן לנסוע ולהגיע. אוי. רמזור אדום. לפניי שתי מכוניות. אין איש בצומת. רק אנחנו. המכוניות לא נוסעות. אני משתגע. מעדיפים להיזהר ממכונית שאין באופק מאשר מטיל שכבר רואים באופק? הלו, סדרי עדיפויות!!! לא רוצה למות ברמזור. ואני חושב - לא יכול להיות שאין חוק מיוחד לאור אדום בזמן אזעקה. אם פנוי - סע. בזהירות, אבל תפעיל שיקול דעת. לא? מה אתם עושים? ספרו לי בתגובות.