מתחת לאבק והזכוכיות: הסיפור האנושי מאחורי הפגיעה בערד

שורה של צלמים פורסים חצובות בשולי מכתש ההרס של הטיל שנפל בערד, בוחנים את האור המדברי ביום שאחרי דרך עדשות זום נטולות רוחב.

"פעם היו פה אלפי צעירים ופרועים", אומר אחד מהם. "עכשיו כולם פה חרדים, רוסים ובדואים". הוא חוזר לשיחת טלפון עם המערכת: "כן, ביבי עוד לא הגיע, אעדכן..."

ערד - אתמול (ראשון), לקראת שעת צהריים. עוברים ושבים מתיישבים מול מתחם הפגיעה, מהופנטים. הטיל האיראני סידר פגיעה סימטרית, אכזרית בדיוקה, בקירות הבניינים מסביב. דירות חשופות מגלות את המושג בית: כאן ספריית קודש שדפיה פתוחים, שם שולחן ואי של מטבח, עגלות ילדים, טלוויזיה מנופצת, ארכיאולוגיה של רגע אחד מהיר בתמונת מצב של ישראל - והכל הזוי לחלוטין.

אי של סדר מדומה

"חבר'ה, אל תגמרו את הסנדוויצ'ים. יש לנו רק אחד לכל אחד כרגע. בהמשך יגיעו עוד, בינתיים תתאפקו", מפצירה עובדת העירייה בכמה מעמיתיה המותשים. לא ברור אם זו ארוחת בוקר או חצות עבורם.

הם התחילו לעבוד רגע אחרי נפילת הטיל, ומאז הם ממשיכים ללא הפסקה לפרוס גדרות, דלתות ומנעולים מסביב לאזורים פקועים, מבוקעים ומסוכנים. מדהים כמה מהר אנו עוברים מחירום לשגרת חירום. באיזו קלות הבלגן הופך לסידור מחודש של המרחב.

מול ההרס עומד גזיבו מעל שולחן מתקפל - אי של סדר מדומה בתוך הכלום. גבר צעיר באפוד כתום ומבט רשמי עסוק במסמכים. "רק רגע, אני מסיים פה כמה דברים ואני איתך", הוא אומר כשאני מתקרב. אני ממתין בסבלנות. יוצר תור. גבר חרדי צעיר נעמד ספק לצידי ספק מאחורי, וששת ילדיו מקיפים אותו כמו חומת מגן קטנה. החרדי מביט בילדים, ואז בבניינים החשופים, כמו מנסה לעבד את הנס של אמש.

בינתיים, הגבר הצעיר מתפנה אלינו. להפתעתי, הוא נותן לי אפוד כתום של השומר החדש וכתובת של בית, ומתחיל לתדרך בדיוק צבאי: "לכו לבית, תשאלו מה הנזק שנגרם מהטיל, תראו אם צריך לאסוף זכוכיות או לאטום חלונות שנשברו. תגידו להם שלא יעשו את זה בלי כפפות כדי שלא ייחתכו, ושנגיע אליהם יותר מאוחר היום כדי לעזור להם".

החרדי לצידי מגיח מהרהוריו ופניו נדלקות בפליאה כנה: "מה, אתם באים לעזור? לנו? סתם כך? כל הכבוד! איזה פלא!". מאי־שם מגיח איש עם קופסאות אוכל גדולות ומניח על השולחן. "תאכלו, תאכלו, זה חם!", הוא קובע.

הגבר באפוד הכתום מחייך אלי: "אתה רואה? זה ההבדל בין תל אביב לערד. בתל אביב, מייד שואלים אותך 'מי אתה? מה אתה עושה פה?' בערד, אתה מגיע - וישר מביאים לך אוכל".

ברחוב הקנאים אני פוגש זוג צעיר ואופנתי. השניים בוחנים את הנזק לאוטו ולבניין. הם נחשבים המעגל השלישי ו"הקל" יותר, אבל כל חלונות הבית שלהם תלויים על בלימה, מנופצים, ווילונות של איקאה מתנפנפים כחלומות ברוח. "מה הם רוצים מערד?", שואלת שכנה כסופת שיער מהקומה הראשונה. "אף אחד לא יודע", עונה לה החרדי מהצד השני, "בטח פספסו את דימונה".

"אתה מהתקשורת?" שואל אותי אחד החרדים, ועוד לפני שאני עונה הוא מרביץ בי תורה: "בתקשורת מדברים על המקלטים שהפכו לבתי כנסת, ואני שואל - מה רע בזה? לקחו מקלטים מוזנחים שלא היה אפשר להיכנס אליהם, מלאים בזבל ומטונפים, ניקו אותם, שמו בהם שולחנות וכיסאות, מזגן ומיחם, וכולם יכולים להיכנס.

המקלט הפך לרחם של המדבר. במערכה הקודמת עם איראן, אפילו השכנים הבדואים נכנסו למקלט, אז למה ליצור מריבה במקום שאין?".

בדואים מפנים את ההרס

השמש שוקעת בדרך חזרה. כל הדרך לבאר שבע אני חושב על אולגה בוגוסלבסקי, שבתה נועה נהרגה בטיל האחרון של עם כלביא, לפני תשעה חודשים, ושהטיל האיראני הנוכחי פגע כמה מאות מטרים מביתה.

אני חושב על אפי ומיכל ברקוביץ', שקמו הבוקר אי־שם במרכז ואמרו - ניסע להתנדב ולעזור לאנשים זרים בערד. אני חושב על נורית רייך ובעלה, אנשי השומר החדש, שהגיעו כל הדרך מצומת גולני כדי לשים יריעות מפלסטיק במקום החלונות המנופצים בבתי זקנים.

אני חושב על נערי "הנני" שזורמים לעיר, חדורי מוטיבציה לעשות את הטוב, ועל כל הבדואים מערערה שבאו לעזור ולפנות את ההרס, ותוהה: למה אנחנו כל כך טובים זה לזה כשרע, וכל כך רעים כשטוב?