כשאת צעירה, כולם אומרים לך - שימי לב לא להתחתן עם גבר קמצן. הכי גרוע זה גבר קמצן. אף אחד לא מכין אותך לאפשרות שיום אחד תתעוררי ותגלי שאת הגבר הקמצן. למעשה אני נשואה לגבר לארג'. מה זה לארג'? אקסטרה לארג׳. כל כך לארג', שכשאני מתלבטת בין שתי מנות במסעדה, הוא מבקש מהמלצר את שתיהן. כשאני עצובה, הוא נכנס למאפייה הכי יקרה בוולט ומזמין לי אחד מכל דבר.
הקמצנות שלי קשורה בקשר גורדי למצבי הכלכלי, רק ביחס הפוך. ככל שמצבי הכלכלי משתפר ככה אני נהיית קמצנית יותר. קמצנות במופעיה המזוקקים היא לא עניין לוגי, היא לא תגובה הגיונית לסיטואציה. עובדה שאין לי שום בעיה לגור בעיר הכי יקרה בעולם ולהוציא 48 שקלים על קפה ומאפה בבית קפה של הפוצים ליד הבית, אבל פעמיים ביום אני הולכת ומכבה את כל האורות והמזגנים בבית. אני קמצנית בלי קשר למצב העו"ש, כי כשיש מעט כדאי לחסוך, וכשיש הרבה גם כדאי לחסוך, כדי שלא יהיה מעט.
אני לא צריכה אוטו חדש, הישן עוד נוסע. זה נכון שאי אפשר למלא מים בווישרים ושלפעמים הוא לא מסכים להיכנס לרוורס, אבל בסדר, ירד גשם. ניסע קדימה. המקבוק שלי בן 6 והוא בסדר גמור, כל עוד אף אחד לא מוריד אליו קבצים. אני מגלה קושי חדש לקנות חדש. למה לשלם מחיר מלא על מכשיר חשמלי שממילא יתקלקל בעוד שנתיים?
אפשר היה לטעון שמדובר באג׳נדה סביבתית, אבל הפסקתי למחזר בקבוקים כנקמה בגרטה תונברג. במונית אני יושבת עם פרצוף חמוץ, כי יכולנו לקחת רכבת. מסעדות יקרות הן בזבוז משווע. האוכל טעים, אבל מה רע בטוסט וחביתה בבית? אולי לפחות נחזור ברגל?
שני ילדיי, בבת עיני, הם לא רק יצורים מתוקים ונפלאים שנשאתי ברחמי, הם מכונות משוכללות לבזבוז הכסף שעבדתי כל כך קשה כדי להרוויח. הקטן רוצה כל צעצוע שהוא רואה עושה רעש/אור/נוסע, גם אם יש לו את זה כבר. גם אם יש לו כבר שניים כאלה, גם באדום וגם בשחור. הגדולה מתכננת בזמנה הפנוי את פורים הזה, פורים הבא, מסיבת יום ההולדת שלה לחברות, לכיתה, למשפחה ואת בת המצווה בעוד שלוש שנים. אגב, לבת המצווה הבת שלי הודיעה שהיא רוצה לטוס לניו יורק עם שתי החברות הכי טובות שלה. הבת שלי חושבת שאני קים קרדשיאן.
אני לא צריכה אוטו חדש, הישן עוד נוסע. זה נכון שאי אפשר למלא מים בווישרים ושלפעמים הוא לא מסכים להיכנס לרוורס, אבל בסדר, ירד גשם. ניסע קדימה. גם המקבוק שלי בן 6 והוא בסדר גמור, כל עוד אף אחד לא מוריד אליו קבצים
בן הזוג טוען שאני לא טובה בליהנות מדברים. אבל הוא לא ראה אותי כשמצאתי מזוודה של סמסונייט ב־99 דולר בחנות המפעל, או כשהגעתי לעשרה ניקובים בכרטיסייה של השייקים וקיבלתי אחד חינם. הוא לא ראה אותי מוציאה מהמחסן תנור אמבטיה ב־119.90 ששמרתי ארוז שלושה מעברי דירה, כדי להתקין סוף־סוף בדירה הרביעית. מי שלא ראה אותי מחליפה את המתנה שקיבלתי ליום הולדת בתרמוס חדש, אחרי שאיבדתי את הקודם, לא ראה כזה אושר צרוף.
לא תמיד הייתי ככה. אני בת 46. העתיד פעם היה ערפל אינסופי וקיפל בתוכו אלף אפשרויות: אולי אני אפגוש כוכב הוליוודי והוא יתאהב בי עד מעל לראש (היי, זה קרה לאמל קלוני), אולי נגלה דוד עשיר באמריקה, אולי אני אכתוב את ההארי פוטר הבא, אולי אני אהפוך לאיל נדל"ן, אולי בן הזוג יקים סטארט־אפ. אבל כל זה נראה קצת פחות סביר כרגע. הרבה יותר סביר שאני אלך מחר לבדיקת צפיפות עצם ואז אסע להופיע בכנס של עובדים סוציאליים במלון בים המלח.
יום בהיר אחד בן הזוג שלי התעורר וגילה שהוא נשוי לאבא שלי. אני דופקת על קירות כדי לראות אם הם עשויים בטון או גבס. אני מסתכלת על הרוֹבָּה במקלחת במבט מודאג. בשבת אני מסדרת את המחסן.
כשהילדים מבקשים שאני אקח אותם לפסטיגל, אני אומרת "על גופתי המתה". בגדול, השנים האחרונות בישראל מוכיחות שאבא שלי צדק כל הזמן. וגם אבא של אבא שלי צדק. סבא שלי ז"ל היה הילד שהחביאו מתחת לקרש הרופף ברצפה וגדל להחביא דולרים מתחת לבלטות. היום אני יודעת - שניהם צדקו, תמיד צריך להיות מוכנים לאפשרות הגרועה ביותר. להכין תוכנית ב׳. לבדוק את כל היציאות מהחדר.
האם זו החרדה שלי מדברת? או שזה הקומון סנס? אחרי מגפה עולמית וכמה מלחמות, אולי כבר אין ממש הבדל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו