להילחם ביוקר המחיה // צילום: באדיבות עמותת פעמונים
אני כבר לא יכולה לשבת במסעדה. איבדתי את היכולת. בגיל ארבעים וחמש אני מסוגלת לצרוך מזון מחוץ לבית רק בדוכנים, חומוסיות ובצוק העיתים - בבתי קפה עם שירות עצמי. כל שאר המקומות פשוט לא באים בחשבון. וזה לא שיש לי טענות אל בתי העסק עצמם כמו שבמסגרת הפיכתי לאבא שלי - אני מתקמצנת על פסטה ב-80 שקל ובמסגרת הפיכתי לאמא שלי - אני אף פעם לא מרוצה. אני מודעת למגבלות הללו ולכן לא מעוניינת להפיל אותן על ילדה בת עשרים ושתיים בשם בר, שבדיוק סיימה התלמדות, תחזיק בעבודה הזו ארבעה חודשים ותתפטר כשמנהלת המשמרת שלה - אליה, תגיד לה שהיא חייבת לתת משמרת בשישי בבוקר. אני יודעת שאין לי מה להתלונן אם החביתה שרופה או אם הרצפה מטונפת, אני אשמה בעצם זה שבאתי, ואני אצטרך לחייך בכוח למלצר בשם אוראל, שמכריח אותי להגיד לו מה שלומי לפני שאני יכולה להתחיל להזמין.
רצה הגורל ואני נשואה לאדם שאינו קמצן ודווקא כן מרוצה לפעמים, לכן אני כן יושבת במסעדות במקרים בהם יש לו יום הולדת או לאמא שלו יש יום הולדת, ואני יכולה להעיד ש-א'. פפסי מקס זה לא זירו. ו-ב'. הארוחות הכי טעימות שאכלתי בחיים לא היו במסעדות. גם לא במסעדות מכוכבות מישלן. אין ברשימה זו כדי להעליב מסעדנים ובני משפחותיהם, ואני לא ממליצה לקרוא אותה רעבים.
להלן רשימת הארוחות הכי טעימות שאכלתי בחיים:
פסטה אמטריצ'אנה, חוף אמאלפי, 2007
שכרנו דירה קטנה עם בריכה מבחור בשם פיליפו, שנהג משום מה להגיע ולבלות זמן בחברתנו בערבים. סלחתי לו על זה כשערב אחד הוא הציע לבשל בשבילנו והראה לי איך מבשלים פסטה במים עם המוווווון מלח, איך מוודאים שהרוטב יהיה מוכן ויחכה לפסטה במחבת מבעבעת, ואיך משתמשים רק בעגבניות הטעימות אחרת מה עשינו בזה.
השנה כאמור היתה 2007, בישראל תוכנית הבישול היחידה בטלוויזיה היתה "טעמים" עם צחי בוקששתר. אנשים חשבו שפרמז'ן זו הגבינה הצהובה המגורדת במשקל מהסופר. מצד שני חוף אמאלפי לא היה מפוצץ משפיעניות אינסטגרם כמו שהוא היום. אם הוא לא מכר את הדירה של אמא שלו, פיליפו כנראה עשיר כקורח.
פיתה עם נקניק ושוקו עמיד מקופסה, מוזיאון המדע בחיפה, 1990
לכל שומרי הכשרות המודאגים, זו היתה פיתה עם מרגרינה כי לאף אחד לא היתה חמאה בבית ב־1990. בשוקו כן היה חלב, אבל חלב מהסוג שלא מתקלקל מחוץ למקרר, ואין מצב שהוא זוכר שפעם היה לו איזשהו קשר לפרה. נסענו את הנסיעה הארוכה מנצרת עילית לחיפה בסובארו ליאונה של אבא שלי, ישבנו במושב האחורי עם שתי הידיים על החלון (ומי שישב באמצע על הכסאות הקדמיים), כדי שלא נלך מכות. אחרי סיור במוזיאון המדע, אחת האטרקציות היחידות שהיו מקובלות על אבא שלי, יצאנו החוצה לאכול בעמידה על המדרכה מחוץ למכונית. זו לא נשמעת כמו ארוחה מפוארת, וכנראה הייתי רעבה מאוד, אבל הפיתה החמה מהשמש באוטו והפיקוח הרופף על כמות הסוכר בשוקו העמיד, הפכו אותה לבלתי נשכחת.
מרק עוף עם אטריות ועוגת תפוחים של סבתא, נצרת עילית, 1988
סבתא שלי היתה ניצולת שואה שהגיעה ארצה באוניה לחיפה ולא הסכימה לרדת מהאוטובוס בטבעון, כי הבתים של הסוכנות היו מעץ. היה חושך ומאוחר והנהג הבטיח לה שבתחנה הבאה כן יש בתים מאבן. הוא שכח להזכיר שמדובר בעיר חדשה מאוד, שלא מספיק רחוקה עדיין מההגדרה של ערימת אבק. לסבתא שלי, כמיטב המסורת, היתה דירה נקייה מאוד עם ספות שנשארו מכוסות בניילונים גם עשור לאחר שנרכשו, והיא הכינה את המרק הכי טעים ואת עוגת התפוחים הכי טעימה שאכלתי בימי חיי. יכול להיות שהיו עוד מנות באמצע הארוחה, אבל הייתי מלאה מדי מהמרק וחסרת סבלנות מדי לקראת הקינוח. המרק - מרק עוף, גם לי לפעמים הוא יוצא ממש טעים, אבל המתכון לעוגה אבד מזמן, ובעודה בחייה, היתה משמיטה ממנו פריטים בכוונה, כדי לוודא שלא קמים לה מתחרים. סבתא שלי היתה אגדה.
בגיל 45 אני מסוגלת לצרוך מזון מחוץ לבית רק בדוכנים, בחומוסיות, ובצוק העיתים - בבתי קפה עם שירות עצמי. כל שאר המקומות פשוט לא באים בחשבון
שניצל כוכבים ופתיתים, נצרת עילית, 2001
זו היתה הדירה הראשונה שלי לבד, והארוחה הראשונה שבישלתי בה לעצמי. הייתי בת 21, זו היתה חופשת השחרור שלי מהצבא, התחלתי לעבוד בתור מרכזת שבט הצופים המקומי ואין לי שמץ של מושג למה או איך, העבודה הגיעה עם דירת שלושה חדרים. לא היה לי במה למלא שלושה חדרים, אז הבאתי חתולה שלימים תגיע לגיל המופלג 17 ותעבור איתי עוד תשע דירות. זה כשלעצמו היה מעביר כל חתול על דעתו, אבל היא היתה טריקולורית וכבר הגיעה מרושעת. היה לי מטבח, כיריים וטוסטר אובן זעיר ולא ידעתי לבשל שום דבר, אז פתיתים נראו לי כמו מקום בטוח להתחיל ממנו. שום דבר לא הרגיש כמו לשבת לבד לשולחן במרפסת הסגורה (זו למעשה היתה דירת שלושה וחצי חדרים), לאכול שניצל תעשייתי ופתיתים שרופים ולחכות שהחיים שלי יתחילו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
